אבידת מעות או שטרות שיש בהם סימן
דף כ"ה:
גמ': "כאבני בית קוליס מהו ת''ש דתניא מצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו כאבני בית קוליס חייב להכריז ואלו הן אבני בית קוליס אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן וכו'".
בגמ' מבואר שאם אמר נירונית היא, של מלך פלוני היא, לא אמר כלום, ולא עוד אלא אפילו שמו כתוב עליה לא אמר כלום. לפי שאין סימן למטבע, דאמר דלמא אפוקי אפקה ומאיניש אחרינא נפל.
ובביאור טעם דלמא אפוקי אפקה – נחלקו הראשונים, הרמב"ן הרשב"א הר"ן והנימוק"י כתבו שאין חוששים שלא נאבד לו כלל, אלא חוששים שגם לחבירו נאבד כיוצ"ב, דאל"כ מנין ידע שמנה זה שמו כתוב עליו, עד שהוא בא ונותן סימן זה. אע"כ חיישינן שנאבד לו אך כמו שכתב שמו על מטבע אחת כך כתב גם על אחרים והוציאם מתח"י והוא סבור ששלו נמצאה. ואומנם באבידה דעלמא לא חוששים לזה, כיון שאין הרבה כאלו ששוים זה לזה ולכן כשנותן סימן לא חיישינן שאיבד כזה בדיוק, אלא רק במטבע.
אך הריטב"א (בשיטמ"ק) חולק שבאמת חיישינן שלא איבד כלל ומשקר ומנחש הסימנין הואיל ואיכא הרבה מטבעות שכמותם, ובשמו חתום חיישינן שהוציאה וכששמע שחבירו מכריז מנסה לנחש אולי זו היא שנתן לו ואומר סימניה. אלא דקשיא לפי"ז שבכל אבידה ניחוש. תירץ הריטב"א שבעלמא מוקמינן בחזקת מר"ק ולא מוציאים ממנו שמן הסימנים יודעים שהייתה פעם שלו. משא"כ במטבע שלהוצאה ניתנה אין שייך להעמיד בחזקת מר"ק (דהוי כחזקה העשויה להשתנות דלא מחזקינן). יעו"ש.
ונפק"מ בכ"ז אם יש נקב בצד אות פלוני דלראשונים הנ"ל יכריז כיון שזהו סימן טוב כיון שלא מצוי נקבים בכמה שטרות באותו מקום, וכ"כ להדיא הר"ן והנימוק"י. אך להריטב"א י"ל כיון שהמעות להוצאה עומדים, חיישינן שמשקר ומחבירו נפל ומכיר נקבים אלו ויביאם כסימן. כן הביא בעין יעקב פט"ו נפק"מ זו, אך למעשה אינו כן שגם הריטב"א אח"כ הביא את הרמב"ן וסיים וזה הנכון. ויעו"ש עוד שהרמב"ם הטור והשו"ע שכתבו בסתמא שאין סימן למטבע שמא הוציאו כפשטות הגמ', משמע דס"ל כהריטב"א, אך תימא לומר כן שהלא גם הריטב"א מסיק לבסוף כהרמב"ן. וכן משמע ברב המגיד שהעתיק שם להרמב"ן.
ועוד נפק"מ י"ל באופן שנותן את מספר הסידורי המודפס על כל שטר (במיוחד לכ"א) שאם כהראשונים שלא חוששים למשקר אלא לטועה וסבור שלו היא, וכאן לא שייך דמס' סידורי זה הינו מיוחד לזה בלבד. משא"כ לריטב"א חוששים לשקר וה"ה הכא שהכיר את מספר זה. והוציאו ועתה שחבירו מכריז, אומרו.
אבידת צ'יקים: כשאומר בעל הצ'יק נפל ממני הוי ממש כמעות. וכאשר כתוב שמו עליו כלומר לפקודתו ואומר נפל ממני, לא מחזירין לו וכ"ש כשחתם מאחור דמוכח דהעבירו לאחר, וצ"ל. אך אם כתוב למוטב בלבד על הרוב ה"ה בחזקתו, אך צריך לכאורה שבעל הצ'יק יודה. דאל"כ שמא כתב ללוותו ולא לווה (עין יעקב פט"ו יעו"ש ביתר ביאור).
והנה בביאור דברי הראשונים מדוע מיאנו בסברת הריטב"א דבעלמא לא חוששים למכירה כיון דאוקמי בחזקת מר"ק, כתב בשיעורי ר' שמואל סימן כט' די"ל שבהשבת אבידה דכתיב "עד דרוש אחיך אותו" דרשהו אם רמאי הוא ואין להחזיר אא"כ ידעינן מי הבעלים. וע"כ סוברים הראשונים דחזקת מר"ק לא מהני בזה, דאינה בירור מיהו הבעלים. אלא הנהגה בספק. ואין זו ראיה שהוא הבעלים. ועוד תירץ שם שכאן רק אחד לפנינו שנותן סימן אבידה אכתי חיישינן שמכר לשני והשני איבד, ויתכן שיבוא השני ויברר בסימנים של שעת נפילה או בעדות גמורה שהחפץ שלו, ושאני בעלמא שיש ב' בעלי דינים והחזקת מר"ק מכריע בינהם. יעו"ש.
משנה: "מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרים או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן מצא כלי באשפה אם מכוסה לא יגע בו".
הקשה הרב למה לא נקט כבר בתחילה או אחר הגדר ואח"כ יפרש שמצא גוזלות מקשרין? ואכן התפארת ישראל (בועז אות א') על המשנה עמד בזה, ויישב שאם היה כתוב שבילין קודם גוזלות סד"א כיון שבגמ' מבואר שמשנתינו מיירי במדדין לכן חיישינן להינוח ולא תולים שבא משובך בעלמא, דאין דרך מדדה משובך דעלמא להיות קשור אבל באינו קשור אפילו ביותר מנ' משובכין דעלמא חיישינן שדידה מהם והוי של מוצאה, וכ"ז הו"א לחלק בשבילין שבשדות ושע"ז קאי, אבל באחורי הגפה והגדר אפי' אין מקושרים י"ל שהונחו שם כשרחוקים מנ', קמ"ל.
תוס' ד"ה אחר הגפה: כתבו כשמצא במקום שלא משתמר כלל ודאי אבידה היא, ונתייאשו הבעלים כיון שאין בה סימן, ומשמע שגם כשמצא בדרך הינוח וכ"ש ספק הינוח דאבודה היא, ויכול ליטלה אף לכתחילה.
ואכן מצינו שנחלקו בזה הראשונים, שהרמב"ם פט"ו כתב שאם הייתה פרתו של חבירו בחצר פתוחה שאינה משתמרת אף שאסור ליטלה, מ"מ לא חייב ליטפל בה ולהשיבה, וכ"כ הרמ"ה, אך בטור סימן רס"א סעיף ד' כתב ואינו נראה דכיון שאבידה מדעת היא הוי הפקר גמור, יעו"ש. והב"י השיג על הטור שאף שידע הבעלים שעלולה להאבד והתעצל מלשומרה היטב, מ"מ אכתי לא רוצה להפקירה, ותירץ הש"ך שכוונת הטור אינה מסברא אלא ממאי דמצינו בש"ס בכמה דוכתי דמבואר להדיא דבאבידה מדעת הוי כהפקר, וכגון בראש הפרק במכנשתא דבי ברי דאבידה מדעת היא, ולכן נקט התנא הרי אלו שלו, וכן לקמן בגמ' גבי אשפה העשויה ליפנות, יעו"ש. אכן בקצוה"ח (סק"ג) מביא דב"ב דף פ"ז: גבי שולח איסר ושמן ביד בנו שאף שזה אבידה מדעת מ"מ אינה הפקר גמור ולכן חייב שם בשלח את בניו להודיע למוכר יעו"ש. ובחידושי הגרנ"ט תלה פלוגתא דקמאי זו בחקירה ביסוד מצות השבת אבידה האם גם בלי ציווי התורה היה צריך ליטלה ולהשיבה (ועכ"פ לא לגוזלה) אלא שהתורה חידשה שצריך לטפל ולדאוג... ובכה"ג שאיבדה מדעת לא ציותה התורה שאין זה "אשר תאבד ממנו" וכמש"כ הרמב"ם, ולכן סובר הרמב"ם שגם שלא נאמר כאן ציווי וחידוש דיני השבת אבידה, מ"מ אינה שלו. אולם הטור למד שבלי מצוות הש"א, הו"א שמותר ליטלה כיון שאבודה מהבעלים ואין יכולים לממש בעלותם. וחידוש התורה הוא שצריך להשיב ואסור לגזול. ממילא באבודה מדעת אין ציווי כזה, והדר דינא שמותר ליטלה. ולמעשה נחלקו להלכה השו"ע והרמ"א. יעו"ש.
גמ': "איכא למימר מעלמא אתו ואיכא למימר אינש אצנעינהו והוה ליה ספק הינוח ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב כל ספק הינוח לכתחילה לא יטול ואם נטל לא יחזיר".
רש"י פירש שלא יחזיר לבעלים שהרי אין סימן (ובתוס' הקשו בזה פשיטא, ויעוין בפנ"י שיישב דס"ד להחזיר לבעל השדה שנמצא בה, דאזלינן בתר רובא דעלמא). תוס' בשם יש מפרש. היינו שלא יחזיר למקום דחיישינן שיתייאשו הבעלים. וכן כתב הר"ן, והמעיין בדבריו יראה יותר מזה שאכתי אינה שלו אלא שימתין עד שיביא עדים שהיא שלו (וצ"ע בדעת התוס' בזה). אך התוס' עצמם חולקים דלשון "אם נטל" משמע אפי' בלא זז משם, ולכן למדו שלא יחזיר למקום דהתחייב בהשבה מעליא. ואפילו בעומד במקומו. והר"ן הקשה ע"ז מזקן ואינה לפי כבודו שפטור אף בהכישה, אם זה לא בע"ח, כמבואר בב"ב דף פ"ח. ואומנם התוס' הביאו מזה ודחו דזקן אינו מחויב בהשבה כלל, משא"כ בספק הינוח, אך הר"ן לא ס"ל לחילוק זה דמ"מ שיתחייב בהגבהה (אך צ"ע דלכאורה גם לר"ן אסור להחזיר למקום וע"כ זהו משום שנעשה שומר וכהתוס' דאל"כ שיחזיר ומה בכך, וי"ל).
והנה במש"כ הר"ן שלא מחזיר למקום דשמא באו הבעלים והתייאשו, אך מ"מ אינה שלו דבאיסורא את"ל, וימתין עד שיביא עדים שהיא שלו, וכן מבואר ברש"י בפרק המפקיד דף ל"ז: (בד"ה ואם נטל) שיהא מונח עד שיבוא אליהו, דהאי לא יחזיר לא שיהא שלו קאמר שהלא באיסורא את"ל, וצריך להניחו עד שיתברר הדבר, יעו"ש. אך ברמב"ם פט"ו הל"א כתב כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דכך הנחה אסור ליגע בה... אפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח הרי זה לא יגע בו. ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם. ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו, ע"כ. וכבר תמהו עליו בהשגות הראב"ד איך יזכה בו לעולם, וחלק שהדין שיעמוד בידו עד שיבא אליהו, וכן במגיד משנה שם השיג עליו והלא קודם יאוש בא לידו. ושכ"כ הרמב"ן הרשב"א ורבנו יונתן, יעו"ש (אך יעוין בכסף משנה רעק"א וגר"א שם). [וראה בהערה למטה ביאור לד' הרמב"ם].
ביאור דברי הרמב"ם פט"ו שכתב שאם היה דבר שאב"ס זכה בו, והשו"ע ר"ס ס"ט שפסק כמותו (מקושית החולקים).
ה. הב"י סו"ס ר"ס וכן בכס"מ על הרמב"ם שם שבכל דבר שאב"ס שנטלו קודם יאוש בדיעבד זכה בו.
ו. הבה"ח נתנאל מאיר עדני נ"י אמר שיש כאן כעין ספק ספיקא ספק הינוח ספק נפילה. וגם בהינוח שמא באו ולא מצאו במקום ונתייאשו. וכיון לשו"ת הרדב"ז ח"ו סימן שני אלפים רפ"ה.
ז. הש"ך ר"ס סקכ"ו סובר שיאוש של"מ דלא הוי יאוש זהו רק בהתברר לבסוף של מי הוא.
ח. הט"ז בר"ס ס"ט כותב דבספק הינוח מסתבר יותר דהוי דרך נפילה והא"ש. ובדיעבד סמכינן ע"ז. יעו"ש [כ"ז נמצא ובאריכות בספר עין יעקב סימן ג'].
בדבר שיש בו סימן ברש"י מבואר שכל דין הינוח רק בדבר שאב"ס וכדמפרשינן הטעם בגמ'. אך ברמב"ם הנ"ל מבואר להדיא שגם כשיש סימן לכתחילה לא יטול, וכדפירש הטעם שיטרח למצוא את בעל האבידה וליתן לו סימנים, וצ"ע היכן הוזכר טעם זה, והמגיד משנה כתב שהנראה מדברי הרמב"ם שהוא גורס בסוף הסוגיא אלא איכא למימר איניש אצנעינהו... והגמ' סותרת את תחילת הסוגיא וגם דיש סימן אין ליטול וע"כ מטעם שאם לא ימצא יטרח לחזר ולהביא סימנים. ויעו"ש בהגר"א דהרמב"ם ס"ל שמש"כ בגמ' איכא למימר מעלמא... חזר בו ממש"כ בתחילה שדוקא אין בו"ס. וז"ש כל ספק הינוח, דייק 'כל'. יעו"ש.
הנה אף דקי"ל בסוכה דף כ"ה. דעוסק במצוה פטור מהמצוה מ"מ השאגת אריה כתב בסימן ל"א שבספק מצוה אין פטור (ובזה יישב סתירה מהגמ' בזבחים וערכין), והקשה עליו בהר צבי להגרצ"ב פראנק או"ח ל"ב סימן פ"ד שבתוס' כאן שכתבו שלרב יוסף הוי ש"ש אף שכאן זה הרי ספק הינוח וממילא הוי ספק עוסק במצוה, שהלא הא דשומר אבידה כש"ש משום פטורו מליתן פרוטה לעני. וכאן הלא ספק הוא, ושיתחייב מספק, אע"ג דגם בספק נאמר דין עוסק במצוה, ותירץ עפ"י הר"ן בנדרים דף ז' שספק מתנות עניים פטור דהמוציא מחבירו ע"ה. ולכן אתי שפיר הכא, אך לטעם שני בגמ' ב"ק דף ס"ו: למה הוי ש"ש דרחמנא שיעבדיה, הוי ודאי עוסק במצוה [ובעיקר הדבר דמשום פרוטה דר"י הוי ש"ש כבר מיד, ובכל הנ"ל יעוין בספר ההערות להגרי"ש אלישיב].
משנה: "מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית אם היה משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו" גמ': תנא מפני שיכול לומר לו של אמוריים הן אטו אמורים מצנעי ישראל לא מצנעי לא צריכא דשתיך טפי".
מדובר שיש סימן אך מפני שיכול לומר לו של אמוריים הן. וגם ישראל שהצניעו מתייאש ותולה בהם וכ"כ בראשונים.
ובמה שהעמידה הגמ' דשתיק טפי, רש"י וראשונים למדו שהבעלים מתייאשים כיון שהעלו חלודה רבה. אך ברמב"ם גרס 'דשתית' והיינו שמונח למטה למטה (מלשון בשעה שכרה דוד שיתין... / יסודות). ובשו"ע הובא לחומרא ב' תנאים אלו, שהעלו חלודה ומונחים למטה, יעו"ש ובש"ך וסמ"ע.
תוס' ד"ה דשתיק: "וכן מוכח לקמן דתנן מצא בחנות ובשולחנות הרי א"ש" יעוין לקמן בראשונים הרשב"א, הרא"ש בסימן י' וכ"ה בתוס' הרא"ש, הרמב"ם פט"ז הלד' שכתבו טעם אחר למה ל"ק חצירו.
וכתב המהרש"ל שמהתוס' כאן מוכח שלא שייך חיסרון יאוש של"מ באיסורא את"ל בחצר ואף שבזמן הנפילה לא היה יאוש, מ"מ עתה שמתייאשים הבעלים קונה בעל החצר, ולאפוקי מדעת הנימוק"י והרא"ש ולכן לא הזכיר הרא"ש חנות, וכ"כ הרא"ש להדיא. והמהרש"א דחה דבריו דמה שייך כאן יאוש של"מ כיון דתלינן ברוב כותים יעו"ש. ובקרני ראם אות א' הביא שמהתוס' דף כ"ז. ד"ה בלוקח מן התגר שכתבו שאם מצא קודם ששהה כדי לערבו. משמע כהמהרש"ל. וברשב"א בסו"ד שכתב לתרץ שלא קנתה חצירו לאביי דאמר ישל"מ כיון דבאיסורא את"ל (ולרבא התירוץ שכיון שנכנסים ויוצאים בחנות ברשותו הרי רה"ר ולא קנתה). ומשמע בזה שבחצר ג"כ יש חיסרון ישל"מ.
תוס' ד"ה בכותל חדש: "וי"ל דאיירי בשתיק..." וכ"ה ברש"י מתני' שנקט אוקימתא דגמ' שתיק גם על מציעתא דמתני'. וכ"כ עוד ראשונים. והכל מטעם יאוש הוא. אך בריטב"א (וכ"ה ברמב"ן בשם יש שפירשו) כתב מטעם דאבידה מדעת היא כשמניחו בצד הרה"ר ויכולים ליטול כל אחד. אך הם סברו שאין כאן אבידה מדעת דחיישינן שהניחו לזמן מועט ליטלו לאלתר ושכח. ויעו"ע בהגה' אשרי.
ומש"כ שמחציו ולפנים של בעל הבית דאינו שוכח חפציו ימים רבים. וכעי"ז ברא"ש אע"ג דשתיק דרך בעה"ב להניח חפציו בביתו ימים רבים ואינו מתייאש, ויל"ע בדעת הרמב"ם פט"ו הל"א שבדרך הינוח או ספק לא יטול דשמא הניחום בעלים כאן עד שיחזרו לה ואם יבא ליטול... אם חזותו מוכחת עליו ששכחו שם כגון הניח מטריה באיזה מקום וכמה ימים ושבועות שירדו גשמים והוזקק לה ולא בא ליטלה אם נימא שלא יטול מטעם הנ"ל. והרי שכחה אותה ואם לא עכשיו יטלנה אימתי יטלנה. וצ"ע.
תוס' ד"ה וניזיל בתר בתרא: לרש"י היינו השוכר בתרא ולתוס' היינו הבעה"ב. ולא ניחא להו בפירוש רש"י שקשיא להו שגם הוא מחפש ומכבד כשיוצא, ועוד לא יתיישב הא דשני לקמן בסמוך כשעשאו פונדק לג' כותים שבכותי אחד והוא אחרון סגי. כ"כ המהר"ם. ויעו"ע במהר"ם שיף.
רש"י ד"ה שלשה עכו"ם: "איידי דנקט שלשה גבי ישראל", הוקשה לו לשיטתו למה צריך ג' כותים וכמו שהוקשה לתוס' (איך שהסביר המהר"ם הנ"ל) ולזה תירץ... אך התוס' באמת חולקים גם בזה כמבואר בד"ה לשלשה וד"ה אפילו שבאמת האי שלשה דווקא הוא ובתרי לא סגי. ומר כדיליה ומר כדיליה.
בתוס' ד"ה לעולם מעשר... דמוכר אחד מוכר לכמה בנ"א – בביאור הדבר יעוין בספרי יד הלוי עמ"ס פסחים ז'. שהבאנו כמה ביאורים בדבר מהראשונים בעלי התוס'. יעו"ש.
ונפק"מ לדינא בינהם גבי רוב חנויות שבמיעוט יש הרבה בשר כנגד הרוב אי גם בכה"ג אזלינן בתר רובא והובא שם בשם החוות דעת שדן בזה ותלה דזה הנפק"מ בין הטעמים. יעו"ש.
דף כ"ו:
גמ': "אלא האי נקיטנא ליה ואמינא ליה אנת הוא דשקלתיה בשלשה אינו חייב להחזיר מאי טעמא ההוא דנפל מיניה ודאי מיאש מימר אמר מכדי תרי הוו בהדאי אי נקיטנא להאי אמר לא שקלתיה ואי נקיטנא להאי אמר לא שקלתיה".
רש"י ד"ה נקיטנא וד"ה אי נקיטנא: מבואר שמשביעו שבועת היסת. וביארו התוס' שכיון שטוען ברי לפי שלא היה שם אדם אחר כי אם הוא יכול להשביע. וכ"ה ברא"ש סימן ט' שיכול להשביעו היסת כי הוא טוען עליו ברי, ויעו"ש בפלפולא חריפתא (ת') שאם נראה בעיניו טענה ודאית יכול להשביע. ויעו"ע בחידושי הר"ן ובריטב"א ובמהרצ"ח שהביא מהש"ך חו"מ סימן ע"ה ס"ק ס"ג שאין מכאן ראיה שזה נחשב רגליים לדבר להשביע על טענת ספק די"ל שבעל האבידה חושב כן ומפ"ז לא מייאש אבל לדינא גם בכה"ג כל שלא ראה שמצא נחשב טענת ספק. וסייע לדבריו מהגמ' בהמשך אימור שותפי נינהו שבאמת אינו כן אלא שמפ"ז לא מייאש. יעו"ש.
ולפימש"כ בשיטמ"ק ד"ה וכתוב בשיטה להסביר ברש"י שאפי' לרבא לא הוי יאוש כיון שמחוסר מעשה ומש"כ רש"י והלכה כאביי לרווחא דמילתא נקט (ונ"ל שזה הביאור במש"כ התוס' בסוף ונראה לפרש שללא שבועה אינו מתייאש לעולם כדפרישית), ולפי"ז אתי שפיר דברי הש"ך והמהרצ"ח. ויעו"ע ברשב"א (ד"ה ה"ג) ובריטב"א (ד"ה דאמר ר"נ) שי"ל שכיון שעכשיו יודע שנאבד ואינו מתייאש הוי כדבר שיש בו"ס דלכו"ע לא הוי יאוש. ובדעת רש"י בזה.
גמ': "מאי טעמא אימור שותפי נינהו ולא מיאשו איכא דאמרי אמר רבא אע''ג דלית ביה אלא שוה שתי פרוטות חייב להחזיר מאי טעמא אימור שותפי נינהו וחד מנייהו אחולי אחליה למנתיה גבי חבריה וכו'".
רש"י ביאר שכשיש ש"פ לכל אחד ושותפים הם ע"כ האמינו זה לזה ואין הא' חושד את חבירו ושלא מצאה תולה שחבירו עושה לצערו. משא"כ כשאינם שותפים שלא גילו נאמנות אחד בשני אומר שחבירו גזלה ממנו. ואם אין ש"פ אז אף אם שותפים הם 'אין כאן משום השבת אבידה'. והטעם: בתוס' כתבו שאין לכ"א כדי השבה שווה פרוטה (וכעין שאמרו בסוכה דף כ"ז: שיוצאים בסוכה שאולה דהא כל ישראל יושבים בסוכה אחת כדכתיב כל האזרח... והרי לא מטיא הנאת ש"פ לכל אחד יעו"ש). ובמהר"ץ חיות העיר הלא ברש"י סנהדרין דף נ"ז. ונ"ט. מבואר שעיקר הטעם דפחות מש"פ א"צ להחזיר זהו משום מחילה, וא"כ כאן דלא ידע דמחיל שהרי לא ידע בכלל שנאבד ממנו א"כ גם בפחות מש"פ אסור. ותירץ עפ"י דברי הרמב"ן כאן שגזילה ואבידה כ"ז שלא נתחייב בהשבה נחשב כמונח ע"ג קרקע. יעו"ש (אין לומר שטעמו של רש"י שבשותפים אין דין השבת אבידה שאין זה בגדר ממון חבירו שצריך "והשבותו לו" דא"כ למה דאיכא ש"פ לכ"א חייב להחזיר).
גמ': ואמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה עובר בכולן משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם וכו'".
רש"י ד"ה נטלה: "שלא שהה כדי למשמש בכיסו", יעוין בתוס' ר' פרץ ושיטמ"ק ד"ה וכן שלא מצינו בשום מקום שלאלתר לא מתייאש. אלא ודאי מיאש. ויעו"ע בריטב"א.
ובמש"כ רש"י שלאחר יאוש נתכוין לגוזלה אין כאן מתעלם בבעל המאור כאן ובמאירי חלקו שעובר על ל"ת להתעלם דעכ"פ חל עליו. אך בהשגות הראב"ד העיר כיון שנטלה ע"מ להשיב ולא העלים עיניו ממנה למה יעבור. ודעתו נוטה שאפי' אם לפני יאוש נתכוין לגוזלה אך הכניסה לביתו להשיבה לא עובר.
בתוס' ד"ה לא אמרן: מבואר שכשיש שלשה אפילו שנים מהם שותפין לא יטענו ברי דנהי דאין חושדים זה את זה מ"מ סבור שהשותף לקחה לצערו עד זמן מרובה... דאינם מתייאשים... – מכאן העיר בשיעורי ר' שמואל (סימן מ"ו בהג"ה) על המחנה אפרים (גזילה סימן א') שנקט שבפחות מש"פ אין דין השבה אך אינה שלו, והקשה מסוגייתנו. ותירץ דשאני הכא דנתייאשו בעלים (ומהני היאוש דבהיתרא את"ל כיון שפחות מש"פ הוא) והעיר שבתוס' מבואר דלא מתייאש.
בענין נטלה ע"מ... על מה עובר והטעם למדנו את בעה"מ והראב"ד והרמב"ן במלחמות ובתוס' ב"ק דף ס"ו. דפליג עליו בחיסרון באיסורא את"ל אם זהו משום שנעשה שומר אבידה או משום שכבר נתחייב בהשבה והבאנו כמה נפק"מ (בעין יעקב ציין ככ"ד נפק"מ בזה ויותר, ויעו"ע רע"א בראש הפרק דף כ"א:.
משנה: "מצא בחנות הרי אלו שלו בין התיבה ולחנוני של חנוני לפני שולחני הרי אלו שלו בין הכסא ולשולחני הרי אלו של שולחני הלוקח פירות מחבירו או ששילח לו חבירו פירות ומצא בהן מעות הרי אלו שלו אם היו צרורין נוטל ומכריז".
רש"י פירש באין בו סימן, וכן מטעם זה כתב בד"ה אמר דל"ג צרורין, והיינו דא"כ יש בהם סימן וצריך להכריז. אך התוס' כתבו דשפיר גרסי' צרורין ומדובר ברוב גויים. יעו"ש. ולדבריהם לכאורה אז המשנה מדברת ביש סימן. וכן נוקט הרא"ש סימן י'. ומטעם כיון שהחנוני והשולחני דרין בבית וכיון שלא החזירן לו מימר אמר ודאי גוזלים ממני. וכעי"ז מבואר ברשב"א ד"ה מצא, ויעו"ע בשיטמ"ק בד"ה ונ"ל הראב"ד שלעולם צריך להעמיד דין משנתינו ברוב נכרים (גם בלא צרורים) דבל"ה יכול לתת סימן של מנין מעות.
למה לא קונה החנוני או השולחני מדין חצר? בתוס' לעיל דף כ"ו. ד"ה דשתיק ראינו כיון שמעות הם דבר קטן וכדברים שאין סופן לימצא (צ"ע. דאולי כוונתו שלא ימצאו קודם שיטלוהו אחרים, דאל"כ דרך כ"א לכבד ולפשפש תדיר את ביתו וימצאם). הרא"ש ס"י תירץ דלא סמכא דעתיה, שלא יודע שנפלו כדי לישמור שלא יקחום, ויותר מזה כתוב ברמב"ם פט"ז הל"ד שחנות נקראת חצר שאינה משתמרת, ואף שעומד בצידה צריך שיאמר (וכמש"כ בפי"ז הל"ח שרק שאומר תקנה לי חצירי קונה) ברשב"א כותב שחנות שכולם רשאים ליכנס הוי כמו רה"ר ואין כאן חצר. ויעו"ע בר"ן, בראב"ד כתב שזה בא לחצירו קודם יאוש, ובאיסורא את"ל (ויעו"ש עוד וברעק"א, ובמגיד משנה פט"ז הל"ד). ויעוין בשו"ת אול"צ ח"א לגבי מציאה בשטח הבנק.
גמ': "אימא סיפא בין הכסא ולשולחני של שולחני הא על גבי שולחן שלו אלא מהא ליכא למשמע מינה וכו'".
יעוין בתוס' הרא"ש ור' פרץ שביארו מה נעשה עם דיוקי המשנה.