אור ברסלב

יד הלוי - מסכת בבא מציעא

דף כ"ד

סוגית טביעות עין

גמ': "מר זוטרא חסידא אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא חזיא לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה אמר היינו האי דלא איכפת ליה אממונא דחבריה כפתיה ואודי".

(לכאורה זהו בגד, ולא מגבת) אמר היינו האי כפתיה... – בראשונים יש ב' פירושים אם כפאו בדיבור וכ"מ ברש"י קידושין דף מ"ה: או במכות, והחפץ חיים בשמירת הלשון כלל ז' אות יג' הוכיח מכאן שלפעמים ניתן רשות לב"ד לצורך שעה כגון שא' צועק בב"ד על גניבה שנגנב ממנו, והוא משער שפלוני גנב החפץ וגם ב"ד רואים כאן דברים הניכרים או שעדים העידו על דברים הניכרים, שניתן להם רשות להכותו כדי שיודה, אבל ליחיד או לב"ד בלי דברים הניכרים לא. יעו"ש.

גמ': "ואלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין שאינו חייב להכריז כגון בדי מחטין וצינוריות ומחרוזות של קרדומות כל אלו שאמרו אימתי מותרים בזמן שמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז".

ראשית יש לדעת שכמה ראשונים כותבים שכל מה שמנין הוי סימן זהו רק בדרך הינוח, דבנפילה אף אם ידע לכוון המנין אין כאן סימן.

סיכום סוגיות אלו להלכה מה חשיב סימן משקל הוי סימן (ולפעמים משקל עדיף ממדה בדבר שאין דרך לשקול אותו – תוס' דף כ"ג:) מדה או מנין הוי סימן. מקום (והיינו בדרך הינוח. דבדרך נפילה אין יודע את המקום) פליגי אמוראי וקי"ל כרבא דהוי סימן. ויעוין שו"ע רסז' ס"ז דכל אלו סימנים מובהקים הם (ויעו"ש בסמ"ע וש"ך הנפק"מ בזה) וכשזה ברה"ר פליגי אם סימן העשוי לידרס הוי סימן וקי"ל דהוי סימן, ובבא מאיליו (נחלקו רש"י ותוס' בפירושו) וקי"ל כרבנן דלא הוי סימן – רא"ש סימן א'.

גמ': "וכן היה ר"ש בן אלעזר אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן".

בפשטות משמע שטעם הבעלים מתייאשים קאי אכולהו. ויעוין ברמב"ם, אך כתב הרא"ש (סימן ו') שטעם זה קאי רק על סרטיא וכו' אבל המציל מן הארי וכו' דלעיל אפי' עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל. ומבואר בדבריו שמציל מן הארי וזוטו של ים לאו מטעם יאוש הוא יעוין במל"מ גזו"א פרק הל"ב שכתב דמציל מן הארי מיירי שנמצא בפיו שא"א להציל) וכמופקר ועומד הוא, ונמצא שיש כאן מחלוקת בטעם זוטו של ים. והביא בשיעורי הגרש"ר זצוק"ל בשם הפלפולא חריפתא והמהר"ם שיף משוקא דגלדאי לקמן שאינו חייב להחזיר אף בעומד וצווח, יעו"ש מה שתירצו, אך הוא תירץ דשוקא דגלדאי מיירי שבא אח"כ וטוען שלא נתייאש, אך זה דחוק בלשון הגמ' שם שאמרה נעשה כצווח על ביתו שנפל, ומשמע שכן נאמן בעומד וצווח יעו"ש בזה. והוסיף לשאול שהלא הרשב"א והראשונים כתבו שבזטש"י רחמנא שריא, וא"כ מה צריך הרא"ש להזכיר נעשה כצווח על ביתו שנפל, ומזה כתב שאפשר שהרא"ש סובר כהרמב"ם שהיתר זש"י גם מטעם יאוש אלא שהוקשה לרא"ש דלשון "מפני שהבעלים מתיאשים" משמע בפועל, ולא ממילא חל היאוש, לכן כתב שבאמת בזש"י וכו' זה ממילא ורק בסרטיא ופלטיא צריך בפועל ולא סגי בפנימיות ליבו, יעו"ש. ויעוין בחידושי הגרנ"ט סימן קנג' בהרחבה ענין זוטו של ים (ולקמן נביא חלק מדבריו).

גמ': "ת''ש דאמר רב אסי מצא חבית יין בעיר שרובה כנענים מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה בא ישראל ונתן בה סימן מותרת בשתיה למוצאה כמאן כר''ש בן אלעזר שמע מינה כי קאמר ר''ש בן אלעזר ברוב כנענים אבל ברוב ישראל לא לעולם אימא לך ר''ש בן אלעזר אפי' ברוב ישראל נמי קאמר וכו'".

דין רוב כנענים ורוב ישראל בגמ' מבואר שלרשב"א ברוב כנענים הרי אלו שלו, וברוב ישראל איבעיא לן, וכן בדעת רבנן איבעיא. והנה רוב כנעניים דשרי זהו משום שהולכים אחר הרוב, וקמ"ל דאף במציאה אית לן למיזל בתר רובא רש"י ותוס' – והיינו דלא תימא דחשיב ממונא ואין הולכים בממון אחר הרוב, וקמ"ל דהמוצא לא נחשב מוחזק, ויעוין תוס' סופ"ק דכתובות גבי תינוק המושלך... ובפנ"י כתובות דף י"ב: בסוגיית ברי ושמא דמדהצריכה תורה לתת סימנים ש"מ ברי ושמא לאו ברי עדיף, וחילוק זה שבאבידה אין המוצא מוחזק. או אפשר כוונת הרש"י ותוס' כמש"כ בתוס' הרא"ש ועוד שכיון שאיכא לברורי אין לנו לסמוך על רוב וכמש"כ תוס' לעיל דף כ"ג (ד"ה והא) דתיקנו היכא דאפשר לברר ע"י הכרזה, שיכריז, וזהו טעם רבנן שחלקו. וכן בתוס' ב"ב דף כ"ג: סוד"ה חוץ, ויעוין ר"ן חולין דף ג': בדפי הרי"ף שבממון מחויב לברר ולא באיסורין יעוין פנ"י בתחילת גיטין ובמנחת שלום סימן כד'. ויעו"ע באריכות בעין יעקב (סכ"א). ואומנם יש עוד טעם מפני שהבעלים מתייאשים ויעוין בתוס' ד"ה כי שבטעם זה אשמועינן אף ביודע שנפל מישראל, וכ"כ הריטב"א ועוד, אך טעם רוב זהו טעם בפ"ע גם בלי יאוש, כדמוכח לקמן אם רוב עכו"ם הא"ש אם רוב ישראל חייב להכריז. דמשמע שתלוי ברוב, וכמבואר שם בתוס' דמצד יאוש הו"ל יאוש שלא מדעת וע"כ מצד רוב. אומנם לפי מש"כ הריטב"א שם וכן בשיטמ"ק בשם ר' פרץ ההיתר גם שם זהו משום יאוש, וכאבידה מדעת שדרך הגוים לחפש באשפתות ולגלות המטמון. ומשמע שהם לומדים את כל טעם הרבים מצויים שם, כהיכי תימצי ליאוש.

ופשוט שאין להוכיח מלשון הגמ' מאן שמעת ליה דאזיל בתר רובא. דטעם רשב"א מטעם רוב. שזהו הגורם ליאוש.

ומה שמוכח מע"ב גבי נהר בירן שהכל תלוי ברוב ישראל ורוב גויים, אין להקשות על הריטב"א שהריטב"א גרס שם אחרת, ויעו"ש גם בתוס' הרא"ש שפירש שהאובד לא מיאש כשרוב המוצאים ישראל אף שרוב אובדים גויים.

בטור ובשו"ע סימן רנט' ס"ג העלו שהלכה כרשב"א וברוב עכו"ם שרי והביא גם את החידוש שכתבו התוס' שאפי' שיודע שמישראל נפל הא"ש מפני שהבעלים מתייאשים.

אך הוסיף שהיא מהדברים שיש לתלות שהרגיש מיד בנפילתם, דאל"כ הא באיסורא את"ל וכדקי"ל כאביי. וכ"כ שם הסמ"ע סק"י לגבי המוצא חבית יין בעיר שרובה גויים, והקשה בגליון רע"א שם בשו"ע על הסמ"ע הלא טעמא דאיסורא את"ל כתב לנו הרמב"ן (בדף כ"ו:) דהוא מטעם שנעשה שומר עבור הבעלים ולכן לא מועיל לו יאוש של אח"כ דהוי מונח בחצר הבעלים, וא"כ י"ל דהכא כיון שיש רוב גויים והמוצא זוכה בו בהיתר שתולה ברוב גויים, ממילא אין עליו תורת שומר, ובספר מנחת שלום (עמ' קפ"ט) כתב לחזק דבריו שהשו"ע כתב תנאי זה רק על סוף דבריו שחידש שאפי' שיודע שמישראל נפל שע"ז צריך להגיע לדין יאוש. משא"כ במוצא ואינו יודע של מי והעיר רובה גויים, ושכן מדויק ברמב"ם פי"א מהל' גזילה שלא הזכיר פרט זה, יעו"ש.

בקושית התוס' ל"ל טעם מפני שהבעלים מתייאשים, כתב השערי יושר שער ד' פ"ח שמכאן מוכח דלא כשיטת הב"ח המפורסמת ביור"ד קמ"ו שגם למ"ד גזל הגוי מותר מ"מ אינה שלו, כגון לקדש את האשה, ולצאת י"ח ד' מינים ביום ראשון, וציצית ועוד. דלדבריו היה אפשר לומר שלכך הוזקקו לטעם 'מפני הבעלים מתיאשים' כדי שיהיה שלו, ומוכח דאבידת עכו"ם שלו היא גם בלי טעמא דיאוש. ובגליון מהרש"א (בסימן קמו') הוסיף שהקשו מהתוס' סופ"ק דכתובות שהקשה עמש"כ בגמ' שתינוק המושלך בעיר שרובם ישראל מחזירים לו אבידה, והקשו הלא אין הולכים בממון אחר הרוב ודלמא לאו ישראל ואיך מוציאים האבידה מהמוצא. יעו"ש. ולכאורה אם כהב"ח לא קשיא מידי דאכ"פ גם ברוב גויים אין למוצא שום זכות וקניני ממון באבידה אלא רק היתר גזילה, ואיך ומה מוציאים ממנו, אלא מוכח דלא כהב"ח. ובספר מנחת שלום הנ"ל ישב (קפט' – קצ') עפ"י חקירת הגרנ"ט אם התורה חידשה בהשבת אבידה שצריך לטרוח ולטפל בה, ובזה ישב שהתוס' ס"ל שבלי ציווי התורה הו"א שא"צ להשיב וכיון שיש רוב עכו"ם ויש לתלות שמהם נפלה הרי שמותרת היא ואין כאן מצווה זו להשיב דלאו "אחיך" היא. רוב עכו"ם ויש לתלות שמהם נפלה הרי שמותרת היא ואין כאן מצווה זו להשיב דלאו "אחיך" היא. משא"כ הב"ח סבר שחידוש התורה זה שצריך לטרוח ולטפל, אבל ליטלה ולהחזירה זהו פשיטא גם בלי התורה דלא יצאה מרשות הבעלים וא"כ הנפק"מ בין רוב גויים ליהודים זה אם לטרוח.

תוס' ד"ה אפי': "...אינשי דלא מעלי ושקלי לה". יש שלמדו דהיינו מיעוט הגויים (שהרי אין כולם ישראל) וכן ישראל הנוהגים כגויים ולא נזהרים בהשבת אבידה, ויש שלמדו דהיינו מיעוט ישראל דלא מעילי ולאפוקי מכל ישראל דהיינו במקום שאין אינשי דלא מעלי (יעוין ריטב"א ותוס' רא"ש ועוד).

תוס' ד"ה אם: "וכן נראה דהא תנן אלו שחייב להכריז..." יעוין בתוס' הרא"ש שדחה את הראיה שיש לחלק בין רשות הרבים של המשנה (ששם כל שרבים עוברים שם ואינו כשדה, נחשב כבר לרה"ר, אף שאין רבים כ"כ, וממילא גם הם גויים מ"מ י"ל שאולי לא מתייאש), משא"כ בסרטיא ופלטיא (שזה מעבר ואיסור גדול יעוין רש"י עירובין דף ז'. ושבת דף ו'.).

"השתא דאתית להכי בתי כנסיות דידן..." – יעוין ברשב"א דאע"ג שיש רוב מ"מ אין דרכם לחפש כמו הגויים שיתבי בה.

גמ': "תפשוט מינה דמודו ליה רבנן לרשב''א ברוב כנענים אלא לעולם רשב''א היא ואפי' ברוב ישראל נמי והכא במאי עסקי' בטמון וכו'".

תוס' ד"ה ותפשוט: בריטב"א (החדשים) מבואר היטב קושית התוס' ותירוצם כך, שהגמ' אמרה לעולם רבנן בדרך דיחוי בעלמא, ואיך הגמ' כבר רוצה לפשוט שיטת חכמים דמודו לרשב"א ברוב כנענים, דאפשר לומר כבתחילה שבאמת רשב"א היא, והתירוץ שבגמ' לעיל ביה ספק אם רבנן פליגי וגם אם פליגי בתרוויהו או בחדא. וע"ז אומרת הגמ' כאן שנפשוט מיהא חדא שגם אם חולקים בודאי אינם חולקים בתרוויהו מהקצה לקצה.

תוס' ד"ה בטמון: יעוין בתוס' הרא"ש והריטב"א ועל סוף דברי התוס' יעוין ברש"ש.

דף כ"ד:

גמ': "ואיבעית אימא לעולם רבנן מי קתני הן שלו אינו חייב להכריז קתני ויניח וייתי ישראל ויהיב ביה סימנא ושקיל ת''ש דאמר רב אסי מצא חבית יין בעיר שרובה כנענים מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה בא ישראל ונתן בה סימן מותרת בשתיה למוצאה".

בספר למנצח לדוד (להגר"ד פארדו) הסביר שלתירוץ א' קשה אי בטמון א"כ אין זו אבידה והלא כתוב 'מצא בה אבידה', ולתירוץ שני קשה איך ייתי ישראל ויהיב ביה סימנא. הלא כיון שאינו חייב להכריז א"כ מנין יידע מי המוצא שיתן לו סימנים (ובשיטמ"ק כתוב שבאמת להאיבעית אימא המאבד מכריז ועי"ז ידע המוצא ליתן לו).

חז"ל גזרו אף על סתם יינן שאסור משום שמא ניסכו לע"ז ומשום חומרתו גזרו אף על מטען יעוין ע"ז דף ל"ו, ומה שמותרת בשתיה למוצאה אף שאין כאן חותם בתוך חותם ואמרינן בע"ז דף ל"ט. שביין צריך ב' חותמות, כתב הרשב"א או שבאמת מדובר בב' חותמות או שכאן הוי כבולשת דסגי בסימן אחד. יעו"ש. והעירו כמה בחורים הי"ו למה לא צריך להחזירה לבעליה לאחר שנתן בה סימנים ויישב הרב להם דזה פשיטא כיון שבעיר גויים מיירי ודאי יאושי מייאש כמש"כ תוס' לעיל דתולה שגוי מצאה, ואף שעכשיו בא ונתן בה סימן, הרי זה כדבר שסתמו עומד ליאוש ויודע בנפילתו ואח"כ מגלה שלא נתייאש דלא מהני.

גמ': א''ל חייב להחזיר תרתי אמר ליה לפנים משורת הדין כי הא דאבוה דשמואל אשכח הנך חמרי במדברא ואהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי וכו'".

יעוין בתוס' מקור דין זה והיכן נאמר ג' חילוקים בזה.

והנה הרא"ש בסוגייתנו סימן ז' כתב בפשיטות שאין כופין ע"ז, וכן משמע בריטב"א ובמאירי לפי שאין זה אלא מדת חסידות. וכן מבואר ברמב"ם פי"א הלכה ז' שכתב שהרוצה לילך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין יחזיר אבידה לישראל כשנותן סימניה בעיר שרובה גויים, וכעי"ז בשו"ע סימן רנ"ט ס"ה. אך במרדכי סימן רנ"ז הביא מהראב"ן שכופין ע"ז, ובהגהות מרדכי שם כתב שכן משמע לשון 'חייב' שנקטה הגמ' (וצ"ל שהרא"ש יענה ע"ז שחייב לנהוג כן ממדת חסידות כענין "קדש עצמך במותר לך" אך אינו כחיוב מצוות עשה שכופין ע"ז). ואומנם קשה ע"ז מלקמן בגמ' שוקא דגלדאי שא"ל הרי א"ש, ואם איתא הרי כופין ע"ז. והמרדכי בעצמו הקשה כן ותירץ מהראבי"ה ששם מדובר במוצא עני ואובד עשיר שא"צ לנהוג לפנים משה"ד. ונמצינו למדים שרוב הראשונים ס"ל דלא כפינן בזה. חוץ מהמרדכי ודעימיה אך הב"ח רצה לומר שגם הרא"ש לא פליג על המרדכי וזה מדובר בעני ועשיר וזה בעשיר ועשיר.

גמ': "שמעת מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפי' ברוב ישראל שאני דיו דכזוטו של ים דמי והא אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור בעומד ורואהו".

הרמ"א בדרכי משה (רנ"ט ס"ז) הביא שמזה שהמרדכי הקשה מגלדאי שע"ז הגמ' אמרה נעשה כעומד וצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו... שזה כמו זוטו ש"י. משמע שזוש"י גם יש ענין לפנים משוה"ד. אף שזה יאוש גמור וכהפקר (יעוין דף כ"א:) והביאו בהג"ה בשו"ע. ויעוין בשבת דף ק"כ. גבי דליקה בשבת שאומר לאחרים בואו והצילו לכם ומתחשבנים אחר השבת, ושואלת הגמ' הרי מהפקירא זכו ופירש רש"י שהרי אמר הצילו לכם, והר"ן כתב שא"צ לכך שאף בלא אמר הוי הפקר כזוטו של ים, ומוכח מהר"ן שאין כופין על לפנים משוה"ד. וכן הוכיח הבית הלוי ח"ג סימן מח'. ובספר עין יעקב סימן כה', אך יעו"ש שפלפל בזה ובדעת רש"י ודחה את מש"כ בדעת רש"י בכמה אופנים.

בגמרא ההוא דיו דשקיל בשרא... אתא לקמיה דאביי א"ל זיל שקול לנפשך... והא אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור. וכתבו התוס' שיש לגרוס אתא לקמיה דרב כדמשמע בירושלמי, ואפי' לספרים דגרסי אביי פריך שפיר מבשר שנתעלם מן העין דאע"ג דלא קי"ל כרב מדפריך בחולין דף צ"ה: ורב היכי אכיל בשרא, משמע שלדידן לא קשה, ושרי (וכ"כ התוס' לעיל דף כ"ג:) מ"מ פריך לכו"ע שכיון שחזינן שהעוף השליכם לכו"ע אסור ומשני בעומד וראהו שנטלה מעיר שרובה טבחי ישראל, ולרב מדובר בעומד וראה שנטלה לפני טבחי ישראל יעו"ש.

ומבואר בזה שגם אנן חיישינן לבשר שנמצא בעיר שרובה גויים אם רוב טבחי ישראל תלינן בהם, אלא שרב החמיר חומרא יתירה כמש"כ תוס' בחולין דף צ"ה. ד"ה אמר וגם לדידיה יש להקל באיסורו יותר משאר איסורים (תוס' כאן דף כ"ג:).

ויעוין ברא"ש בחולין סימן כ' שרש"י פסק (בדף צ"ה: ד"ה רב הונא) דלא כרב והוכיח זאת, אך ע"ז הקשה שם מהמבואר בסוגייתנו שהקשנו מדברי רב, ש"מ שהלכה כן, ושר"ת גריס בגמ' קודם אתא לקמיה דרב, וא"כ הקושיא דידיה אדידיה, ורשב"ם תירץ שהיכא שמצא הבשר במקום שהניחו קי"ל דלא כרב, דלא חיישינן לעורב שהחליפו והביאו לאותו מקום עצמו. והטור ביו"ד סימן ס"ג כתב שמזה שהביא את רשב"ם בסוף ש"מ שסובר כן. זהו להרא"ש.

הרי"ף והרמב"ם (פ"ח מהל' מאכלות אסורות) פסקו כרב שאפי' רוב טבחי ישראל ומונח בביתו אסור. דחיישינן לעורבים שהביאו נבילה מרובא דעלמא. הרשב"א בתורת הבית הקצר כתב שאפי' הניח עשרה ומצא תשע אסור. ויש מחלקים אם הניחו במקום ששרצים ועופות יכולים ליטלו משם [הובא כ"ז בטור ב"י וב"ח סימן סג'].

מסיבה בגנים ציבוריים הצולים או אוכלים בשר ולפעמים עזבו את המקום לכמה דקות, בעיקרון יש בעיה, אך אם יש טביעות עין וניכר שלא הוחלף מותר, וכל אדם נאמן בטב"ע בזה (מבואר בסימן ס"ג).

פועל גוי במטבח כיון שהמקום פתוח וירא שידעו ממה שעושה ויפטרוהו עי"ז מעבודתו לא מרע אומנותיה, ומותר (פוסקים) ויל"ד לפי"ז גם במשלוחן גוי המביא בשר, וצ"ע.

משנה: אלו חייב להכריז מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא מעות בכיס או כיס כמות שהוא ציבורי פירות ציבורי מעות שלושה מטבעות זה על גבי זה כריכות ברשות היחיד וכיכרות של בעל הבית וגיזי צמר הלקוחות מבית האומן כדי יין וכדי שמן חייב להכריז.

מצא פירות בכלי פירש רש"י וסתם כלי יש בו סימן משמע שהחידוש בזה שחייב להכריז אף על הפירות שאין בהם סימן. אך בריטב"א כתוב שמדובר שנותן סימן איזה פירות הם וסימן זה מועיל ליטול אף את הכלי אף שלא נתן בו סימן (כלומר – החידוש הוא בכלי) ואח"כ אשמועינן המשנה שגם כלי לבד חייב וצריך לתת סימן בגופו של הכלי כדי שיחזירו לו. אומנם בריטב"א (החדשים) המובא בשיטמ"ק שביאר שכיון שיש סימן בכלי או בכיס מחזיר הכל דחמור בסימני אוכף מהדרינן.. ומשמע כרש"י שהחידוש הוא בפירות, וצ"ע.

בגמ' מבואר שמחזירים בסימן מנין או מקום. והכריח הריטב"א דזה בדרך הינוח. דאל"כ איך יודע מנינן או מקומם במדויק אם דרך נפילה (אף שהם כבדים ומרגיש בעצם נפילתם).

הריטב"א (החדשים) מובא בשיטמ"ק כותב שבגמ' מוכח שציבורי מעות וכג' מטבעות כולה חדא היא (כנראה כוונתו לתניא נמי הכי יעו"ש) אך במאירי וכן בשיטמ"ק בשם שיטה, מוכח לא כך, והבחורים בשיעור דייקו כן גם מהרמב"ם והטור ושו"ע שחילקו דינים אלו שמבואר שהציבור עצמו הוא סימן.

תוכן העניינים

יד הלוי - מסכת בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה