אור ברסלב

יד הלוי - מסכת בבא מציעא

דף כ"ג

דף כ"ב

גמ': "אמר לך רבה התם היינו טעמא משום דאין מעבירין על האוכלין והא איכא נכרים נכרים חיישי לכשפים והאיכא בהמה וכלבים באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים".

מפרש רש"י 'אין מעבירין על האוכלין' שהמוצא אוכלין בדרך אין רשאי לעבור עליהם ולהניחם שם אלא חייב להגביהן ולכן לא נדרסו, וכן פירשו התוס' אך מעירים שאין לפרש אין מעבירין היינו אם דורסים, יעוין בחידושי הר"ן. ובעינן זהירות בביזוי ומיאוס האוכלין יעוין בגמ' ברכות דף נ"א: ו- נ"ב: ובשו"ע ובמשנה ברורה סימן ק"פ ס"ד ובבן איש חי פרשת פנחס (מדברי הגמ' משמע שדין אין מעבירין הולך רק על לחם אך דייק הבה"ח יוסף יאסו נ"י מהגמ' בהמשך גבי עיגול שמשמע שגם בשאר מאכלים).

תוס' ד"ה והא איכא נכרים: וכן תוס' רא"ש גרסו 'דלא איכפת להו' ופירשו התוס' שידרסו הנכרים קודם שיבא שם שום ישראל ויגביה יל"פ עיקר מה שבאו לפרש שידרסו קודם הישראל דאל"כ קשה מש"כ בגמ' שיש נכרים דמ"מ יש הרי גם ישראל, אך בחכמת מנוח הסביר שעיקר כונתם שנוכרים דורסים ולא רק שאין מעבירין, וזהו שגרסו התוס' דלא איכפ"ל דלגירסת הגמ' והאיכא נכרים י"ל שהקושיא גם לרבא שנכרים מעבירין על האוכלים ומ"מ אולי אינם דורסים.

מה שהקשו תוס' אח"כ ולא תירצו יעוין בר"ן ובריטב"א בשם הרשב"א שתירצו שי"ל שיש מיעוט ישראל ומצטרף בהדי מיעוט נכרים וזה חצי חצי ואין כאן רוב. הקשה ר"ע איגר הלא במתניתין דמכשירין איתא דמחצה על מחצה גוים אסור דלא מתייאש. ויעוין בספר עין יעקב סימן טו' שתירץ שאם זהו דבר שיש בו סימן ויש איזה ספק לא עקר נפשיה מספיקא, משא"כ בספק סימן מתייאש ויעו"ש שהאריך, ומזה יצא להכריע באדם שאבד לו חפץ ושואלו חבירו עליו אם יש לו סימן וא"ל שמסופק אם כתב שם וכבר זמן רב נאבד ממנו שלא יודע בכלל אם יש לו בזה סימן הרי אלו שלו. והתוס' שלא תירצו כן י"ל שסברו שתרי מיעוטי הוי רוב או שלא מחשיבים את הישראל שכן דורסים בכל מיעוט אלא כמאן דליתא והוסיף הרב שי"ל גם שלפעמים אין מיעוט זה עם מיעוט זה גוים מגיע לפלגא.

גמ': "לימא כתנאי וכו' סבריה דכולי עלמא סימן הבא מאליו הוי סימן וכו'".

תוס' ד"ה סימן הבא מאליו: מובא בשם מגן גיבורים שרש"י ד"ה ותוס' כאן הולכים לשיטת תוס' ד"ה אי ליכא (לעיל).

גמ': "אמר רב זביד משמיה דרבא כללא דאבידתא כיון דאמר ווי לה לחסרון כיס מיאש ליה מינה וכו'".

אמר הרב שאף שהגמ' כתבה כיון דאמר שמשמע שדיבר בפה מסבר שאין צריך לומר בפה וכן דייק הבה"ח מנשה טגייה נ"י מרש"י לעיל דף כ"א: ד"ה דמייאש לבסוף שכתב כגון דאמר ווי.. (וכ"ה בשו"ע סימן רס"ב ס"ה) משמע שאין זה לעיכובא ובאמת שמצינו כן בפסחים דף ד'. גבי ביטול חמץ שכתב רש"י ואמר כל חמירא וכו' וכתבו הפמ"ג באשל אברהם סימן תל"א ס"ב שא"צ לומר בפה לשיטת רש"י וכ"ה ברמב"ן שם. וכן הוכיח הגר"י דהאן שליט"א בספרו עין יעקב שאין צריך לומר בפה 'דאמר רבי יצחק אדם עשוי למשמש'... וכי הוא אומר בפה שמתייאש. ואכמ"ל.

גמ': "אמר רב זביד משמיה דרבא הלכתא כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו".

(כבר העירו המפרשים שפסק הלכה כדברי עצמו). יעוין ברא"ש סימן ג' שכתב שבכריכות ברה"י דרך הינוח יטול ויכריז ולא יניחם שם שמא ימצאם נכרי או חש"ו, ולא דמי לספק הינוח כיון שכאן אינו שמור כלל יעו"ש, ובפלפולא חריפתא שם אות ז' וכ"ה במהרש"א תיקנו בדברי הרא"ש שכל שאלתו על רה"ר שהרי אלו שלו שע"ז הקשה ותירץ שנוטל והא"ש. וברעק"א האריך בביאור הדברים שכוונתו שאינו משתמר לגמרי וכשנטל התחייב בהשבה ולא יחזיתו למקומו אפי' מיד. שכיון שיש סימן של מקום יביא האובד סימן – כתבתי דבריו בתימצוט מרובה.

דף כ"ג:

גמ': "ומחרוזות של דגים: אמאי להוי קשר סימן בקטרא דציידא דכולי עלמא הכי מקטרי ולהוי מנין סימן במנינא דשוין".

מחרוזת של דגים - מה שפשוט לגמ' כאן שקשר חשיב סימן ולעיל דף כ': משמע שדנה בזה יעוין בריטב"א שתירץ שכאן ס"ל דמחרוזות דגים זהו קשר מסוים ומשונה. אך הביא עוד תירוץ שהגמ' כאן זה גופא רצתה כאן שנדייק גם מכאן דלא הוי סימן. ויעו"ע בתוס' הרא"ש.

תוס' ד"ה מחרוזות: יעוין במהר"ם שביאר שכיון שחזינן דאין הלכה כרב. חזינן דהקילו א"כ רב גופיה לא החמיר כ"כ לעומתינו וס"ל דבעלמא אומנם מחרוזת אינה סימן. אך בבשר שנתעלם מן העין הקילו.

וכן הביאר הגרי"ש אלישיב בספר ההערות. והוסיף והעיר על תוס' דלא קי"ל כרב הלא בגמ' בהמשך ראינו שרבה בר רב הונא מחתיך לה אתלתא קרנתא ופירשו רש"י ותוס' דקאי בדיני בשר שנתעלם מן העין. ותירץ שדוקא בבשר הנמצא בשוק שרי, אך אם ביד נכרי חיישינן לזיופי שהחליפו (עד כדי כך שתוס' שואלים שגם בתלתא קרנתא לא יספיק שצריך חותם בתוך חותם).

תוס' ד"ה מדמשקל: יעוין בנימוק"י ועוד ראשונים מש"כ לתרץ עוד. ובגירסאות שונות בספק הגמ'.

גמ': "הכא במאי עסקינן בדאיכא סימנא בפסקא כי הא דרבה בר רב הונא מחתיך ליה אתלתא קרנתא דיקא נמי דקתני דומיא דדג נשוך וכו'".

תוס' ד"ה אתלתא: בתירוצו, וכעי"ז בתוס' הרא"ש, בתוספת ביאור, שבישראל החשוד גרע מגוי ועביד להטעות לפי שיודע שסומכים עליו. והעיר הבה"ח אברהם מולה נ"י הלא רש"י בע"ז (שם) כתב שמדובר בעכו"ם וא"כ ליכא לתירוץ התוס'. והוא קמותיב וקמפרק די"ל כמש"כ הרא"ש שתלתא קרנתא הוי סימן טוב כב' חותמות.

גמ': "א"ר זירא אמר רב מתניתין ברשום מכלל דברייתא בפתוח אי בפתוח אבידה מדעת היא אמר רב הושעיא במציף אביי אמר אפילו תימא אידי ואידי ברשום ולא קשיא כאן קודם שנפתחו האוצרות כאן לאחר שנפתחו האוצרות".

רש"י ד"ה ברשום. ותוס' ד"ה ברשום וד"ה אביי: ברש"י מבואר שיש עושים רישום (ואין חילוק בצורת הרישום) ויש משאירים פתח. וקשה ע"ז הלא הרבה נמצאים רשומים, ועוד גם הפתוחים סימן לעומת הרשומים. ועוד גם לאביי לאחר שנפתחו האוצרות למה לא הוי סימן, אדרבה כיון שרובם פתחו את החביות והוא סתם ורשם הוי סימן מעליא ומטעם זה חלקו התוס' שכולם עושים רישום אך שונה זה מזה כ"כ בחכמת מנוח (והוספנו בשיעור שיתכן שהתוס' המתינו לדברי אביי כדי להקשות כנ"ל ורק אח"כ כתבו ופירוש רש"י אינו נראה, אך במהר"ם כתב שב' הדיבורי תוס' דיבור אחד ותוס' הקשה לעצמו מה בכך שנפתחו, הלא כל אחד רשימתו משונה וע"ז הוסיף את דברי אביי שאפילו רושם לא נחשב לסימן אחרי שנפתחו האוצרות, והטעם שבעה"ב א' מוכר להרבה חנונים וכולם רושמים בענין אחד, ולפי"ז אין ראיה, כן העירו הבה"ח אברהם מולה ומנשה טגייה נ"י).

והנה הרש"ש כתב בדעת רש"י שגם הוא למד שיש היכר ברשימה המיוחדת שלו (ודוחק, וצ"ע מהתוס'). ויעו"ע במהר"ם שיף, והובאו בדרכי דוד, ויעו"ש שלמד פשט אחר ברש"י שגם אותם נושאים החביות פתוחות אין הכוונה פתוח לגמרי אלא כמציף שמכסה החבית בלי הרשימה ויש אנשים שעושים כן ויש סוגרים ברשימה.

גמ': "אמר רב מרי מאי טעמא אמרו רבנן מקום לא הוי סימן דאמרינן ליה כי היכי דאתרמי לדידך האי מקום אתרמי נמי לחברך האי מקום ההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא וכו'".

כופרא בי מעצרתא – הראשונים הקשו למה לא תיקני חצירו לבעל הגת, ותירצו דמיירי בחצר שאינה משתמרת. ויעוין במאירי שהביא לתרץ עוד שבכה"ג שגם אם היה עומד שם לא היה רואה לא קונה לו חצירו. ועוד י"ל שבעל החצר הוא המוצא. ועוד י"ל דחצירו דומיא בידו וכיון שבאה לפני יאוש הוי באיסורא אתא לידיה ולא קנתה חצירו לאחר שנתייאש, וכעי"ז תירצו הרמב"ן הרשב"א והר"ן לקמן דף כ"ו: דתנן מצא בחנות הרי אלו שלו והקשו שיקנה בעל החנות מדין חצר ותירצו דקודם יאוש אתא לידיה ולאביי לא מהני מה שאח"כ יתייאש, ולרבא י"ל דמיירי באינה משתמרת. אך עיי"ש בתוס' דף כ"ו. ד"ה דשתיך שמשמע לכאורה לא כך, ויעו"ע במהרש"ל ומהרש"א שם. ובספר עין יעקב סימן כ"ט האריך בזה ובשיטת הרמב"ם, וסיכום הדבר שיש מחלוקת ראשונים ואחרונים בזה ולרוב הראשונים לא קונה חצירו. ומזה יצא לברר דינו של השוכח חפץ בבית חבירו ונתייאש ממנו ואח"כ מצאו בעה"ב אם הרי אלו שלו או אינו יכול לקנותו שבא לידו קודם יאוש. יעו"ש.

(ויעו"ע בסוף דברי המאירי שאף דס"ל דחצר דינו כידו. מ"מ אם לחצר הגיע באיסור ואח"כ נתייאש ונטלו בידו. נמצא דאתא לידו עצמו לאחר יאוש ושרי. אך הפוך שאם בידו הגיע באיסור ונפל ובא לחצר לאחר יאוש מ"מ אסור לזכות בזה דחצרו המשך של ידו היא ולא תפקיע את חיוב ההשבה או את ה'שומר אבידה' שנעשה ע"י באיסורא את"ל. יעו"ש.)

גמ': "ר"ש בן אלעזר אומר וכו': מאי אנפוריא א"ר יהודה אמר שמואל כלים חדשים שלא שבעתן העין היכי דמי אי אית בהו סימן כי לא שבעתן העין מאי הוי אי דלית בהו סימן כי שבעתן העין מאי הוי לעולם דלית בהו סימן נפקא מינה לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא".

תוכן העניינים

יד הלוי - מסכת בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה