דף כ"ב
גמ': "תא שמע הגנב שנטל מזה ונתן לזה וכן גזלן שנטל מזה ונתן לזה וכן ירדן שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן, בשלמא גזלן וירדן דקא חזי להו ומיאש אלא גנב מי קא חזי ליה דמיאש, תרגמה רב פפא בלסטים מזוין אי הכי היינו גזלן תרי גווני גזלן".
רש"י ד"ה ירדן: כתב וז"ל וכן שאר נהרות ותנא זה על יד הירדן היה יושב. ברמב"ן וברשב"א ועוד הביאו בשם הירושלמי שפירש את דין זה על גבולות א"י. יעו"ש. ולפי"ז נקט התנא 'ירדן' דוקא, ושכן מוכח מבכורות דף נ"ה. אך בסוגייתנו 'בשלמא גזלן וירדן דקא חזי להו' מוכח שלא כפירוש זה, ואכן כתבו שם לא גורסים בסוגייתנו 'וירדן' אך עדין צריך ביאור אם הנידון הוא לשיטתם בגבולות הארץ מה ענינו לגנב וגזלן, תירץ הרמב"ן אגב הלשון מה שנתן נתן ומה שנטל נטל.
העיר הבה"ח נדב חיים נ"י אך בליסטים מזוין כיון שמתייאש מה שנתן נתן וכו' והרי לעיל מצאנו בדבר שיש בו סימן לכולי עלמא לא פליגי אע"ג דשמעיניה דמיאש לבסוף לא הוי יאוש, א"כ נאמר גם כאן הלא אין רצונו להתייאש אלא שהגנב עומד עליו עם כלי זיינן בידו. ואמר הרב שנראה פשוט שלעיל אע"ג שמתייאש אמרנו שזה באקראי בעלמא הוא משא"כ כאן אף שלא היה מרוצה לבוא לידי יאוש, אך כשבא לכך רוצה לגמרי לינצל מסכנה ומתייאש.
וצריך להבין למה התוספתא הביאה את שני האופנים? וכתב החזון יחזקאל (להגר"י אברמסקי זצוק"ל) על התוספתא שאם היתה מביאה רק את אופן של לסטים מזוין (גנב) הו"א שדוקא בזה מתייאש שחושש לסכנתו, ואם היתה מביאה רק את האופן של גזלן הו"א דוקא בזה שאינו יראה מאנשים ובא ולוקח בזה דוקא מתייאש. תוס' ד"ה מה שנתן נתן: אומר שדברי הגמ' כר' דאמר בפרק הגוזל [בתרא] (ב"ק דף קי"ד.) סתם גנב וגזלן הוי יאוש בעלים. ויעוין ברמב"ן ובריטב"א (ד"ה וכן) שלמסקנא 'שגנב' הכונה לליסטים מזוין, לפי"ז י"ל שהברייתא הזו היא גם אליבא דר' שמעון שסתם גזילה זה יאוש בעלים (ורק גניבה לא). והקשו על זה יעו"ש.
גמ': "ת"ש שטף נהר קוריו עציו ואבניו ונתנו בתוך שדה חבירו הרי אלו שלו מפני שנתיאשו הבעלים טעמא דנתיאשו הבעלים הא סתמא לא הכא במאי עסקינן כשיכול להציל וכו'".
יעוין ברש"י ותוס'. הנה לעיל (דף כ"א:) מצאנו שבזוטו של ים ושלוליתו של נהר אף אם לא מתייאש וצווח שרוצה בהצלתו רחמנא שריא כדבעינן למימר לקמן. ולפי תוס' כאן החילוק שיכול להציל בקל אם ירדוף בשעת שטיפה, אך מרש"י שכתב 'מפני שהבעלים מתייאשים' משמע שרק בגלל שהיה יאוש (וכמו שפירש רש"י שיש קול בבדאי מתייאשים) וצריך להבין את ההבדל בין זה לזוטו של ים שא"צ שיתייאש, ותירץ הרב שרש"י לשיטתו שכל דין 'זוטו של ים' זהו גופא בגלל שמתייאש ולאו כל כמיניה לא להתייאש דבטלה דעתו אצל כל אדם, ורש"י ב"ק דף ס"ו: למד מ'זוטו של ים' את כל יסוד דין יאוש באבידה (ואין סתירה לגמ' לעיל ששם רק כתוב שאף אם יאמר שלא מתייאש ולאו כמיניה) אך הנחלת דוד תירץ את רש"י שבשטף נהר... אינו דומה לזוטו של ים ששותף למקום שאין בני אדם ונעשה אבד ממנו וכל אדם (כלשון הגמ' דף כ"ב:) משא"כ בשטף נהר מדובר שאינו גדול כ"כ ששוטף לשדה חבירו ולא נקרא אבודה ממנו ומכל אדם (וכ"מ ברשב"א בד"ה שטף שהגדר של זוטו של ים זה שאי אפשר להציל רק ע"י נס).
והנה במש"כ התוס' וצ"ל שמדובר ביכול להציל בקל, העיר המהרש"א למה הוזקקו לומר שכאן יכול להציל בקל הלא מספיק שאינו כזוטו של ים שאי אפשר אפילו ע"י דחק להציל, כבר זה סיבה שלא יכול לקחתו יעו"ש.
ויעו"ע בחכמת מנוח כמה דיבורים ונקודות על מש"כ התוס' וקיצרתי. יעו"ש.
גמ': "ת"ש כיצד אמרו התורם שלא ברשות תרומתו תרומה הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם לאו תרומתו תרומה ומנין הוא יודע וכו'".
(תמה הרב על דברי הגמ' 'ת"ש כיצד אמרו התורם שלא ברשות תרומתו תרומה', היכן אמרנו שהתורם שלא ברשות תרומתו תרומה שכאן הגמ' דנה כיצד הרי ראינו במפורש במשנה הראשונה בתרומה ההפך שהתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה וזאת משום שאינו ברשותו, ומבאר שכוונת התוספתא מתי נאמר שבאמת התורם שלא ברשות תהיה תרומתו תרומה).
הגמ' אמרה שהרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט... ופירש רש"י שאותו אדם ליקט לצורך בעל הבית. אך יעוין ברמב"ם (פ"ד הלכות תרומות הל"ג) שפירש אחרת שליקט ליקחם לעצמו. וצריך עיון גדול על דברי הרמב"ם:
א. הרי אותו אדם שירד לשדה חבירו גזלן הוא ולמה שיתרצה הבעל הבית לזה (ואף אם יתרצה בפנינו אח"כ ומגלה דעתו שנח לו הלא הוי כדבר שיש לו סימן שאף ששמענו לבסוף שמתיאש לא מהני).
ב. הרי המעשה שעשה זה מצוה הבאה בעבירה ולא קיים בזאת מצווה.
ג. הרי בסוגיא עמדנו שעשהו שליח א"כ מוכח שליקט לצורך בעל הבית ולא לצרכו. ואמנם במהר"י קורקוס הסתפק בדעת הרמב"ם שאולי כונתו שנתכון לקנות הפירות ולשלם עבורם אח"כ והוזקק לכך משום שאין דרך שיתרום בשביל חבירו. אך העיר שבסוגיא מוכח שליקט לבעה"ב ובשליחותו. וכנ"ל. ואין להקשות שאף כשנותן דמים מ"מ חמסן הוא (ויעוין דף ה': ובתוס' שם ד"ה בלא דמי) שיש לומר שתלה שחבירו מסכים במקרה שישלם לו.
ומבואר בהגר"א (יור"ד סימן שלא סקע"ו) שכוונת הרמב"ם אפילו במקרה שליקט על מנת ליקחם לעצמו. ויוצא לפי זה שהרמב"ם רק הוסיף על רש"י אך גם הוא סובר שליקט לצורך בעה"ב. ועל כל פנים צ"ע בהוספתו.
המשנה למלך מפרש את הרמב"ם שהתרומה שתרם חלה מכאן ולהבא ולא למפרע כמו שנאמר בירושלמי (תרומות פ"א הלא') שזה מכאן ולהבא. ויעו"ע בדרישה (יור"ד סימן שלא' אות ט'). ובסוף דברי המהר"י קורקוס שעל הרמב"ם בהלכה זו. אך משמע בפשטות בכל סוגייתנו שע"י היאוש ההסכמה עכשיו חלה התרומה למפרע ולכן הקשתה הגמ' על אביי ותירצה בשווי שליח, וכן נקטו הכסף משנה ועוד (ובדרך אמונה להגר"ח קנייבסקי ח"ב דקדק – בבאור ההלכה – שהרמב"ם לא כתב שהרי הסכים אלא שהרי אינו מקפיד ומשמע שגילה דעתו שהוא סוג אדם כזה ולמפרע הוא), ובספר עין יעקב להגר' יעקב דהאן (סימן ב') שהאריך בזה ובאות ז' כתב לתרץ כמש"כ במהר"י קורקוס (בפירוש השני). שהחידוש אף שתרם על דעת ללוקחם לעצמו התרומה חלה והפירות לבעלים וזה כוונת הגמ' לא אמרו 'כלך' וכו' אלא לענין תרומה בלבד, דהיינו שרק לענין חלות התרומה החשיבוהו כשלו ותחול התרומה, משא"כ לענין הפירות הנותרים שצריך להחזירם לבעליהם. ובמקרה שמתכון לגזול בעלמא ועושה בזה מצוה כגון מעשר כספים ודאי לא מועיל בזה לקיום המצוה שאין לומר שבלאו הכי היתה מוטלת על בעה"ב שי"ל שניחא ליה בזה. ועוד י"ל כהמ"ל שלרמב"ם הוי תרומה רק להבא, ועוד י"ל כמש"כ הקצוה"ח שבאמת זה גזל. ומ"מ זה תרומה דקני ביאוש ושנוי השם, וגם לרוב הראשונים דווקא בשוי שליח מהני, יעו"ש.
רש"י ד"ה לא הוה ידע: אומר כיון שאם היה יודע היה נוח לו אמרינן דמעיקרא הוי ניחא לו וכו', ומכאן לימדנו רש"י שמחלוקת אביי ורבא אינה רק ביאוש אלא בכל דבר שצריך הסכמה ורצון הבעלים שחולקים האם מספיק בכח או בפועל, וכמוכח מדברי הגמ' גבי תרומה וטל. אך מכל מקום מוכח בסוגיא שבדבר שצריך דעת הבעלים להחיל חלות מצוה או קנין לא מועיל בלי ידיעת הבעלים בפועל לכו"ע. ולכן הגמ' כאן הוכיחה שמדובר בשליח שאל"כ מה "אתם" לדעתכם, ומשמע שלא מועיל יאוש גם למ"ד יאוש שלא מדעת הוי יאוש.
הברכי יוסף (סימן תרנח' אות ז') כתב שמי שירד לגינת חבירו וליקט אתרוג כדי לצאת ידי חובה ולאחר מכן הלך ופייס את חבירו יצא ידי חובה מלמפרע. וזאת על פי הרמב"ם הנ"ל שמבואר שאף בנתכוין לגזול מועיל אם גילה דעתו אח"כ דניחא ליה ואף שלא עשהו שליח מעיקרא כיון שמצוה היא. וצריך עיון בדברי הברכ"י
א. שלמשנה למלך כוונת הרמב"ם רק מכאן ולהבא. ב. גם לכסף משנה ועוד שכוונת הרמב"ם למפרע וזאת משום ניחותא דמצוה זהו דוקא שהבעה"ב בלאו הכי היה צריך לתרום או עכ"פ יש לו ניחותא בזה שזה פירותיו שצריך לתרום אותם ויש לו ניחותא שנעשית מצותו. משא"כ כשהמצוה כולה של הגזלן ואין לבעה"ב שום חלק וטובת הנאה מהמצוה לא (ואל תתמה ממה שמצינו בפירקנו בדף כ"ט: ובפסחים דף ד': שנוח לאדם שעושים מצוה בממונו שכל זה מדובר שאין חיסרון והפסד לבעליו כמבואר שם.
ג. יתכן שכוונת הרמב"ם כמש"כ המהר"י קורקוס ש'יקחם לעצמו' היינו שיקנה ממנו וישלם אח"כ וע"ז כתב הרמב"ם שתרומתו תרומה. או כפירוש א' במהר"י קורקוס שבאמת רק התרומה חלה אך הפירות יחזרו לבעלים, וכאן שהאתרוג הנגזל הוא קיום המצוה נמצא שהוא גופיה לבעליו ואיך יצא בו ידי חובה.
ד. בדברי הברכ"י משמע שהלך הגזלן ופייסו כלומר שריצהו אח"כ מאן ולהבא ואיך יועיל למפרע ושאני בסוגייתנו ובדברי הרמב"ם שמיד שגילה בעה"ב שירדו לתוך שדהו אמר כלך אצל יפות וגילה דעתו שמעיקרא לא הקפיד ואין כאן צורך לפיוס כלל.
ה. תוס' כאן (ובעירובין וקידושין) וכן סתמות הראשונים, שלא כרמב"ם אלא כפשטות סוגייתנו שכל מה שתרומתו תרומה זה בשוי שליח (כמו שביאר בחידושי הגרנ"ט סימן קנ"א שבדבר עשיית חלות לא מועיל אלא א"כ הסכים וידע בפועל, ולא מועיל שיעשה על סמך שיתרצה אח"כ. וכן מבואר בקצוה"ח בסימן רס"ב סק"א, ולכן תמה היאך מבואר בפוסקים שמותר ליטול אתרוג חבירו כיון דניחא ליה... הלא צריך הקנאה, ותירץ שבדבר מצוה נוח לו ולא צריך ידיעה מוקדמת כמבואר בסוגייתנו בקידושין דף נ"ב: ויעוין עוד בגרנ"ט סימן קנ"ג בדברי הריטב"א וביאורו).
ו. הקצוה"ח בסימן רס"ב כתב שמה שאמרנו שתרומתו תרומה היינו משום שקני ליה ביאוש ושינוי השם דתרומה, ובכה"ג גם יאוש שלא מדעת מפני בהדי שינוי רשות. ולדבריו כאן בזה שגזל האתרוג ולא שינה בו כלום לא יועיל ביאוש אח"כ שיצא ידי חובה. אלא א"כ נאמר שעד שנטלו לצאת בו אתרוג קרית ליה ומשנטלו לצאת בו הושענא קרית ליה כמבואר מעין זה בפרק לולב הגזול בסוגיית ההוא או נכרי דף ל': וצ"ע (חלק מהערות הנ"ל אלו דברי הגר"י דהאן בספרו עין יעקב בסוף סימן ב' יעו"ש).
להרמב"ם שתרומתו תרומה ודעת הכ"מ והגר"א דהוי למפרע, יעוין בביאור ההלכה שבספר דרך אמונה ח"ב שביאר שמה שמועיל ניחותא דמצוה היינו משום שהרמב"ם פסק כמשמעות הגמ' בנדרים דף ל"ו. שמבואר שמועיל דין זכיה אף בדבר של חלות וכ"מ בקידושין, ולכך פסק הרמב"ם כמשמעות סוגיות אלו, יעו"ש באורך.
תוס' ד"ה מר זוטרא (בסופו): אומר שאין לומר שהטעם שאכלו אמימר ורב אשי משום שסמכו שיתרצה מרי בר איסק בהיותם תלמידי חכמים מובהקים, אך יעוין בריטב"א שפירש שזהו הטעם שאכלו כי ידעו שנוח לו שיהנו תלמידי חכמים מנכסיו והוי כזוטו של ים. ונראה מדברי התוס' מזה שלא כתבו כן כנראה שסברו שרק היה סומך שיתרצה מר' בר איסק ולכן לא יועיל מטעם זה. אך הריטב"א סבר שהוחלט אצלו ולכן ברור היה מכל ספק שיסכים מר' בר איסק לכן דימהו לזוטו של ים שאבוד ממנו ונתייאש. ולמדנו מדבריו שני דברים. א. שהיכן שהדבר מבורר מעיקרו כבן אצל אביו וכדו' שאין זה רק בגדר דבר שסתמו עומד ליאוש, אין כאן חיסרון יאוש שלא מדעת. ב. ההיתר של זוטו של ים זהו משום יאוש, וכמבואר ברמב"ם פי"א הל"י, ושלא כמשמעות התוס' ד"ה שטף וד"ה ת"ש.
יוצא מדברי התוס' שאם אחד נמצא אצל חבירו ורוצה ליקח איזה דבר מאכל בלא ורשותו באופן שיודע שאם ישאל יסכים אין לקחת (וכ"כ בהגהות אשרי וכ"כ המרדכי) – כך דייק הש"ך בסימן שנ"ח סק"א, אך תמה שלא דומה ליאוש שלא מדעת כיון ששם לא נתייאש לבסוף מרצונו אלא כיון שלא יודע היכן הוא ואם ידע לא היה מתייאש, משא"כ כאן "יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו" ובודאי יתרצה לו, ויעוין בדברי המאירי.
ויעוין בקצוה"ח שם ובנתיבות המשפט סימן קצ"ז בהסבר הגמ' ריש המפקיד נעשה כאומר לו וכו'.
ויעוין בשו"ע הלכות ציצית סימן י"ד שמותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה והטעם שנוח לאדם שיקיימו מצוה בממונו מתי שלא מחוסר ממון.
ובט"ז שם סק"ה הקשה מסימן תרמ"ט שיכול אדם לקחת לולב חבירו בלי דעתו חוץ מיום ראשון דכתיב "לכם" כ"כ הרמ"א, וצ"ע מה שונה ציצית מלולב הרי גם בציצית צריך "כסותך" ולא של אחרים וטלית שאולה פטורה יעו"ש באורך.
ויעוין בסימן תל"ז אם סמך על חבירו שנוח לו ולאחר זמן מצאו חבירו והקפיד אם נאמר שלמפרע גזל הוא ומקח טעות.
דף כ"ב:
גמ': "תא שמע עודהו הטל עליהן ושמח הרי זה בכי יותן נגבו אף על פי ששמח אינן דכי יותן טעמא מאי לאו משום דלא אמרינן כיון דאיגלאי מילתא דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה, שאני התם דכתיב כי יתן עד שיתן וכו'".
רש"י ד"ה אינן דכי יותן: אומר קשיא לרבא. ויעוין בשיטמ"ק דף כ"ב. ד"ה נגבו וכן במהר"ם שיף שביארו אף שרבא מודה ביש בו סימן, וכאן כיון שצריך דעתו ונוח לאדם בזה נחשב כי יש בו סימן, ותירצו כיון שהעלן לגג ליבשן ולא בשביל הטל אף שנוח לאדם נחשב כאין בו סימן.
הגמ' אמרה 'שאני התם דכתיב כי יתן' מכאן שצריך יאוש בפועל, אך אומר השיטמ"ק בשם הריטב"א שאין הפס' מלמד לעלמא שצריך יאוש בפועל ולא מועיל בכח שכאן חידשה תורה שאפילו לא ידע מנפילתו כלל הוכשר ואין לך בו אלא חידושו.
בריטב"א הנ"ל בסו"ד נראה שהוקשה לו הלא בכמה מקומות מצינו מחלוקת תנאים אם יש אם למקרא או למסורת ומאי קושיא, ותירץ שכאן אין סתירה בניהם ויעו"ע בתוס' בסוכות דף ו': ועוד.
הרש"ש מעיר על דברי הגמ' "מה יתן לדעת אף וכו'" שבקידושין דף כ"ט: הלשון שנוח לו, וצ"ע בשינוי הלשון, ותירץ שבסוגייתנו השמיענו שלא מספיק ניחותא עד שידע וכאביי דקי"ל כוותיא, ולכן שם לא דקדק דכיון שבעינן ניחותא ממילא להלכה צריך דעת.
גמ': "ת"ש דא"ר יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת דכתיב וכו' וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו וכו'".
מפשטות הגמ' משמע שאין לה תורת ממון ולא שייך בעלות כשא"א לממש אותה, כששטפה נהר שאבודה מכל אדם, מחידושי הגרנ"ט ועוד וכן משמע בתוס' בע"א ד"ה שטף וע"ב ד"ה איסורא וכן צ"ל בתוס' ב"ק דף ס"ו. שחלקו על רש"י שם אך רש"י בב"ק דף ס"ו. וכן הריטב"א לעיל גבי מרי בר איסק וכן גם ברמב"ם (פי"א הל"י מהל' גזילה) מבואר שמדין יאוש הוא ולפי"ז ביאוש שלא מדעת לא מועיל, אך בשטפה נהר שאבודה לגמרי ועומד לכך ודאי אין חסרון של יאוש שלא מדעת כמו שמצינו בסוגייתנו מעין זה.
ועדין צ"ע למה הוזקקו לכך ולא מגזירת הכתוב שאינו מחויב להחזיר כשאבודה מכל אדם? ותירץ חידושי הגר"ח בסוגיות הש"ס עמס' ב"מ שמהפס' נלמד רק שאבודה מותרת אך מנין שהיא שלו ונפקע קנין ושייכות הבעלים ממנה, והרי זה דומה לדין גזל עכו"ם שאף לסוברים שמותר מהתורה מ"מ שיטת היראים (עמוד זמנים ס' קכד') וכ"כ הריא"ז ר"פ לולב הגזול שלא יכול לצאת י"ח אתרוג כזה ביו"ט הראשון שצריך 'לכם'. ובגזל עכו"ם אינה שלו אלא שאין בו איסור גזילה, וע"ז כתב הרמב"ם שהרי נתייאש ממנה ונחשבת שלו (וציינו שם בהגהות שבספר אמרי משה סימן ל"א סק"ח כתב כדבריו מעצמו) ובעצם מה שהזכרתי שאין חיסרון יאוש של"מ בזה, יעוין בפנ"י ובנחל"ד ובספרי ראשי הישיבות שטרחו בזה.
גמ': "א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי וכי מאחר דאיתותב רבא הני תמרי דזיקא היכי אכלינן להו אמר ליה כיון דאיכא שקצים ורמשים דקא אכלי להו מעיקרא יאושי מיאש מנייהו וכו'".
יעוין ברש"י ותוס', ובחידושי ר"ע איגר מה שתירץ שכאן יש לומר שלא היה הנידון מצד גזל ששייך בו חזותו מוכיח עליו, אלא בתמרים שנשרו קודם בישולם ומקולקלות כדאמרינן בברכות דף מ'. ויש פוסקים שסוברים שמברכים עליהם שהכל ותמרים אלו לא סתם נשרו אלא התגלגלו למרחוק ע"י הרוח. ובענין תרומות ומעשרות שהפקר פטור, ובזה י"ל שגם תמרים אלו נידונים כהפקר ואומנם כל זה מכח יאוש בעלים ולאביי שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש על כן צ"ל כיון שאכלהו השקצים ורמשים מעיקרא מייאש יעו"ש.
בתוס' מבואר שנפל למרחוק ואין חזותן מוכיח עליו, וכיון שהבעלים סבורים שנפל תחת האילן הוי יאוש שלא מדעת ולא מועיל אף שאם היו יודעים שנפל רחוק מייאשי, ודבריו מבוארים יותר ברשב"א (ויעו"ע ברמב"ן ובריטב"א) שבהו"א תמרי לא עבידי דניתרי שאם עבידי לכולי עלמא מותר אע"כ שלא עבידי דנתרי וכיון שאין חזותן מוכיח (שנפלו למרחוק) היכי שרינן לאביי, וע"ז תירצה כיון שיש שקצים שעולים ומכים בשרשי התמרים ומייבשים אותם ונופלים, ולפי"ז בתמרים שנפלו קרוב לאילן אסור, אך מביא הרשב"א גירסא שגם בתמרים שתחת האילן מותר, דמעיקרא מיאש מינייהו כיון שאוכלים אותם הבהמות וכלבים, ובזיתים וחרובין שהתרנו לעיל צ"ל במקום שאין או שאין הם אוכלים אותם יעו"ש. ויעו"ע ברמב"ם ובמגיד משנה.
גמ': "יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי אמר ליה באגא בארעא דיתמי לא מחזקינן מוחזק ועומד".
אף שבסוגייתנו זה ענין של יאוש ולדעת רש"י מטעם הפקר הוא, ומשמע שלא סתם מחילה וסילוק קפידתו בהם יתכן שמטעם זה כתב רש"י שאין הפקרן הפקר שלכן גם לא יכולים למחול, ויעוין בגיליון הש"ס שציין לתוס' ב"ב דף קמ"ג: ששם מבואר שבדבר שלא הגיע עדין ליתומים ואין מפסידים כעת כלום ויועיל במחילתם וכאן שאני שהקרקע כבר שלהם וא"א ליטול מהם ולהפסידם דלאו בני מחילה נינהו, והעיר הבה"ח אברהם מולה נ"י שלרש"י הנ"ל לכאורה הצריך מעשה מכוון של יאוש הפקר ולא יועיל שלא מפסידים (יעוין בהג' וחידושים בשם המראה כהן שהביא מהגר"א על השו"ע שאם קטנים מוחלים בפירוש וידיענין כן בבירור הוי מחילה מדרבנן כמתנה, וציין המר"כ שברש"י כאן הנ"ל מבואר שלא מועיל ולא דומה למתנה יעו"ש ובסוף דבריו הביא שלרמב"ם פ"ב מהל' נדרים שיאוש מטעם הפקר א"כ במופלא סמוך לאיש שנדרו נדר א"כ אפשר שגם הפקרו הפקר מה"ת, ועדיף ממתנה ומכירה יעו"ש).
ולפי המבואר כאן שיאוש לא מועיל בקטן יעוין בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן ש"ח, וח"ז סי' רסח') שקטן שזרק חפץ לפח אשפה ונטלו גדול וחוזר הקטן ומבקשו חייב להחזיר לו שמבואר כאן שגם סילוק אין לו.
ויל"ד שאדם שהעליב קטן אם ניתן למחילה ובחוט השני על סימן תר"ו כתב שכן ושאני ממון (וע"פ הנ"ל מובן) אך בספר אשרי האיש ת"י.
גמ': "מאי כרכתא מאי אמר ליה אסירן".
רש"י ותוס' ביארו שע"י שמקיף אותם גדר אין באים שקצים ורמשים (וצ"ל שבאים דרך האדמה ועולים – ויעוין ברשב"א), ותוס' אמרו שבכה"ג אסור לקחת גם פירות שנפלו מחוץ לגדר כיון שהבעלים בדעתו להציל את כל הפרות וסבור שיפלו מתוך הגדר וכלפי מה שנופל מחוץ לגדר זה יאוש שלא מדעת. ובהגהות הגר"א אות ב' ציין שברמב"ם כתב אם הקפיד והקיף וכו' שהרי גילה דעתו שלא מחל ויעוין ברעק"א על השו"ע סימן ר"ס אות ו' שכתב נפק"מ באדם שאביו הקיף ומת אם יורשיו קנו את התמרים שבפועל אין כאן שקצים ורמשים, אך אם מצד גילוי דעת כיון שהם עצמם לא גילו דיינינן להו כרוב בני אדם, והבה"ח גיא לוי נ"י הביא עוד נפק"מ בגדר המסמנת את המקום אך פתוחה פרוץ מרובה על העומד שעדיין באים איליה שקצים ורמשים.
פירש רש"י בד"ה באגא בארעא דיתמי: אלא הולכים אחר הרוב.
הקשה במהר"ץ חיות הרי קי"ל אין הולכים בממון אחר הרוב וספק גזל אסור ודלמא מיתומים הם וסיים ועיין חולין דף קל"ד (יל"ע כונתו). ולכאורה י"ל שכאן רוב גמור הוא ומחזקינן כן דזהו סתמא דמילתא ולא מספקינן ובכה"ג מוציאין ממון מהלוה אף שלא מוציאים ע"פ רוב וכ"ש ע"פ חזקה (דרובא וחזקה רובא עדיף קידושין דף פ'.) ובאמת עמדו בזה האחרונים ונאמרו כמה ישובים, ובשם הגר"ע עטייה זצוק"ל מייתו שזו חזקה מעליה דאתי מכח רובא.
גמ': "והלכתא כוותיה דאביי ביע''ל קג''ם".
הנה כיון דקי"ל הלכתא כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וממילא אסור לקחת דבר שלא יודעים בבירור שידעו בו בעליו והתייאש, ואם נטלו כבר ביארנו בראש הסוגיא שלדעת הרב המגיד פט"ו יהא מונח עד שיבוא אליהו ולא זכה, ולדעת הכסף משנה פט"ו הל"א שדינו כספק הינוח שכתב הרמב"ם שאם נטל לא יחזיר ויעו"ש ברעק"א ובשו"ע רס"ב ס"ק אא"כ שמענו שמתייאש או שעבר זמן רב (ואינו דרך הינוח) שאז מותר, ויש לדון בדבר שאין בו סימן שנטלו קודם יאוש האם זכה בו אחרי שנתייאשו הבעלים שי"ל שדוקא בדבר שיש בו סימן חל עליו חובת השבה ולא פוקע כמש"כ תוס' ב"ק דף ס"ו. או כמש"כ הרמב"ן במלחמות בסוגיא דלקמן ראה סלע שנפלה דף כ"ו: שנעשה שומר אבידה וע"כ חשיב באיסור בא לידו, משא"כ כשאין סימן שאינו יכול להשיבו לבעליו רק בעדים או בתלמיד חכם ע"י טביעות עין במקום שלא מצוי כן י"ל שלא חל בזה דין השבה, ואולי גם לאו ד"לא תוכל להתעלם" לא חל בזה, או שנאמר כיון דסוף סוף לא יצא מרשות הבעלים כיון שהלכה כאביי שצריך יאוש בפועל אם נטלו עובר בלא תגזול.
והנה אם מתחילה נטלו על מנת להשיבו אם ימצא עדים שנפל ממנו במקום פלוני דבכה"ג אינו גזלן ואינו שומר אבידה. ובמילים אחרות: האם יש מצות השבת אבידה בדבר שאין בו סימן (כשנטלו להשיבו)? בשאלה זו האריך הגר"י דהאן שליט"א בספרו עין יעקב (סימן ד) ואלקט בקצרה מדבריו בכמה מקומות
בתימצות גדול: בשאלה זו לא דובר להדיא בגמ' וראשונים ואחרונים זולת רעק"א דף כ"א: (עמ' צ"ג) דלית ביה דיני השבה וכפל דבריו בדף כ"ו (עמ' ק"ג), אך שם נסוג אחור קצת עכ"פ לענין אם נטל שנתחייב בהשבה, משא"כ כשלא נטל שא"צ ליטול וכן בהגהותיו על השו"ע סימן ר"ס ס"ט, עכ"פ בדעת רמב"ם והשו"ע וכן בחידושי החמדת שלמה כו'. כדברי רעק"א ויש אחרונים שתמהו עליו ויעו"ע בפנ"י בראש הפרק ד"ה בגמ' מה שמדויק בדבריו.
ובראשונים מדויק שאין חובת השבה, ויעוין בחידושי הר"ן דף כ"ה: (ד"ה נמצא כלל אבידה) שכתב שדבר שאין בו סימן ואין לומר שהרגישו בו בעליו לא יטול וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ח"ב סימן תשפ"ו וכן טור סימן רנ"ט ובשו"ע שאם חסר א' מכל התנאים שכתב שם (שחייב להכריז) אינו חייב בהשבתה משמע שאינו צריך ליטלה, וכן בסימן רס"ב ס"ד שאין בו חיוב הכרזה וכן במש"כ הרמב"ם שאף בדרך הינוח אם אין בו סימן זכה בו, והשיגו הראב"ד והבאים אחריו איך יזכה, והסמ"ע ר"ס ס"ק מ"ב והדרישה שם בסוף הסימן וכן הש"ך סקכו' והגר"א ביארו דעת הרמב"ם, ומשמע שם להדיא שנקטו שאין חיוב השבה, ולכהפ"ח בדבר שאינו דרך הינוח, אך בשו"ע הגר"ז בהל' מציאה ס"ב כתב להדיא שיש חיוב.
רש"י ד"ה העשוי לידרס וד"ה לא הוי סמן: מבואר בדבריו שאף כשלא דרסו חפץ זה כיון שעשוי לידרס בעליו מתייאשים (ומה שדקדק וטרח לכתוב שהחפץ נמוך כוונתו לאפוקי אלומות דגביהין כמש"כ בגמ' דף כ"ג.
רש"י ד"ה ברה"י: מבאר רה"י כגון שדה זרועה שאין רוב בני אדם דורכים בה ויש מיעוט שהולכים בה. אך השיטמ"ק בשם ר' יונתן ובמאירי מבואר שרה"י כגון חצרות חרבות שבעיר וכפרים חרבים שאין רגלי אדם ובהמה מצוין שם.
תוס' ד"ה אי דליכא סימן: יעוין במהר"ם שביאר סדר קושיות התוס' שבתחילה יסד שהמוצא הוא המכריז את המקום ושזה גם כוונת המשנה לקמן ויכריז יום אחד ולא כפירוש רש"י שם שהאובד יכריז (דאמנם האובד הולך ג' ימים וחוזר ג' ימים ומשמע שגם 'מכריז יום אחד' הולך עליו אך מאידך עיקר מתניתין התם מיירי בדין המוצא עד כמה חייב להכריז וכך סברו תוס' והעיר מיירי בדין המוצא עד כמה חייב להכריז וכך סברו תוס' והעיר הבה"ח גיא לוי משמכריז יום אחד בלבד משמע על המוצא) אך הקשה מפסחים שהקילו בממון ע"ה שאין מכריזין על אבידתו (בגמ' שם איתא כן בשם יש אומרים), וקושיא זו על שיטתו שהמוצא מכריז. א"כ אינו יודע מי המאבד ואולי אינו ע"ה ולמה לא מכריזין ואם כרש"י אתי שפיר שהמאבד מכריז, והוא בודאי יפרסם שנאבד לו שרוצה בזה אך אנו לא נחזיר ויעו"ע במהרש"א.
יעוין בחידושי הר"ן ובריטב"א (מובא בשיטמ"ק) בביאור סימן העשוי לידרס במה מדובר.
תוס' ד"ה ורבה: יעוין בחכמת מנוח שביאר מה שהוקשה לתוס'.