דף י"א
גמ': "מ"ס ילפינן מציאה מגט ומר סבר לא ילפינן מציאה מגט ואיבעית אימא בקטנה כולי עלמא לא פליגי דילפינן מציאה מגט והכא בקטן קא מיפלגי מר סבר ילפינן קטן מקטנה ומר סבר לא ילפינן קטן מקטנה ואיבעית אימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי".
רש"י ד"ה ומר סבר... ומשום דאין שליח לד"ע איצטריך למיכתב התם - אף שלעיל אמרו רבינא ור' סמא דלא בכל דוכתא אשלד"ע. וא"כ למה הוצרך ליכתב בגניבה ומזה מוכח דלא ס"ל כמותם (הערות להגרי"ש אלישיב) ויעו"ע בגליון הש"ס כאן שהקשה שאם פליג אדלעיל א"כ מנ"ל באמת אולי גם בגניבה איתרבי חצר משום יד וצריך באמת דוקא עומד בצד חצירו ונשאר בצ"ע.
משנה: "ראה אותן רצין אחר מציאה אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו היה צבי רץ כדרכו או שהיו גוזלות מפריחין ואמר זכתה לי שדי לא אמר כלום".
בספר הערות במס' ב"מ להגרי"ש אלישיב העיר למה נקט 'רצין' לשון רבים ואין בו נפק"מ, ועוד לשיטת רש"י בקידושין נ"ט. דעני המהפך הוא גם במציאה קשה דהכא וכי ברשיעי עסקינן שרואה אותם רצים וחפץ לזכות ליטול מהם, ותירץ קושיא א' בחברתה שכיון שהיו כמה רצין לכן אין כאן עני המהפך שחבירו אף הוא... יעו"ש. ואומנם יש לדחות שבראיית מציאה לא נחשב כבר שמהפך בה וכדמשמע בתוס' בקידושין שם שהקשו על פירוש רש"י ממתניתין יא. ולא הקשו מי: ראה את המציאה ואמר לחבירו... דמשמע שאין בראיה דינא דעני המהפך. אך אומנם מצאתי בשיטמ"ק שם דמבואר להדיא שכן יש דין עני המהפך ומזה הוכיח דלא כרש"י. וצ"ע.
תוס' ד"ה זכתה: מה שהוכיחו מלעיל דף י'. כן הוכיחו הרא"ש והרשב"א וכתב הרשב"א שאם לעיל מצאנו כן בקנין ד' אמות דרבנן ר"ש חצר דאורייתא ובמגיד משנה פי"ז מהל' גזילה הל"ח דחה די"ל דווקא ד' אמות א"צ לומר כיון שיכול ליפול על המציאה וליקח אותה. ולכך א"צ לומר. ובזה הסביר את דעתו של הרמב"ם שם שפסק שבחצר שאינה משתמרת צריך לעמוד בצד שדהו וגם לומר תזכה לי שדה זו. וברשב"א ועוד הביאו מדברי הירושלמי דמבואר שא"צ לומר ויעו"ע ברא"ש שהוכיח עוד.
ויעוין במחנה אפרים הל' קנין חצר שהעיר על דברי הרמב"ם למה בעומד בצד שדהו לא מספיק הלא עשאה עי"ז למשתמרת ובחצר המשתמרת א"צ שיאמר כמש"כ הרמב"ם גופיה ותירץ שלרמב"ם שתהא משתמרת במהותה ומצד עצמה ועפ"י שיטתו ושיטת הרי"ף שפסקו דחצר משום שליחות איתרבאי וא"כ אין נחשבת החצר שליח אא"כ ממנה אותה ואומר דכיון שלא משתמרת מעצמה לא נחשבת שלוחו רק בכה"ג.
ומה שהוכיחו התוס' מדברי ריב"ח יעוין ברשב"א שבאמת הגמ' התכוונה לשאול על שניהם מהמשנה שמבואר שצריך שידע וצריך שיאמר אלא שהמתינה הגמ' עד שהביאה דברי ר"י אמר שמואל ואז ביארה את הכל. והנה אף שהגמ' העמידה דברי ריב"ח במשתמרת כתב המהרש"א שכוונת תוס' להוכיח מההו"א שלא חילקנו בזה. ולא הקשינו לריב"ח מהמשנה מבואר שא"צ שידע ויאמר שתזכה לו. ובמהר"ם שיף דרך אחרת שבאמת כשעומד בצד שדהו הוי כמשתמרת (כך יוצא שיטת תוס' ודלא כהרמב"ם הנ"ל).
ומש"כ תוס' שמשום סיפא נקט "ואמר" ברא"ש כתב שמה שנקט ואמר זהו מדבריו של בעל השדה שרצה להבריח האנשים שרצים וכן הוא הדרך והעיר בפלפולא חריפתא דלא היה לו לתנא לצטט את דברי הבעה"ב אם זה לא נפק"מ לדינא.
בשו"ת אור לציון ח"א (חו"מ סימן י') נשאל בענין קנין חצר במציאה שנמצאה בבנק וכתב שלהלכה נחלקו השו"ע והרמ"א אם לפסוק כהרמב"ם או כהתוס' אם צריך לומר שתזכה לו ושדין זה דווקא בדבר שאין בו סימן דאל"כ חוב הוא לו לשמור אבידה שיש בה סימן ולהתחייב דשמירתה וכו'. יעו"ש. ושאין דין חצר שקונה אם יש רשות לאחרים ליכנס שם ושכ"פ הרמב"ם פט"ז מגזילה הל"ד לגבי חנות שאינה משתמרת וגם יש טעם בראשונים שדבר קטן שאין סופו לימצא לא קונה חצירו, יעו"ש.