אור ברסלב

יד הלוי - מסכת בבא מציעא

דף י'

דף ט'

גמ': "רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו מאי טעמא הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה וכו'".

התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה:

פירש רש"י כאדם הבא מאיליו ותופס ממון חבירו בשביל חוב שיש לאחר עליו ובא לקדם עד שלא יתפסנו בע"ח אחר ונמצא תופס זה חב בתפיסתו זאת את הנושים האחרים... לא קנה – כדאמר בכתובות דלאו כל כמיניה להיות קופץ מאיליו חב לאלו... יעו"ש (יל"ע לאיזה גמ' בכתובות התכוון דלשון "לאו כל כמיניה"... אינה בשום גמ' ומדברי רש"י הם. ולכאורה כוונתו לדין אין חבין לאדם אלא בפניו שהזכיר קודם ומקומו בכתובות דף י"א. שטעמו של דין זה דלאו כל כמיניה... אך בגמ' וגשל סימנו דף פ"ד: והיינו סוגיית יימר בר חשו שמשם יוצא מקור לדין זה שהתופס... לא קנה. ואמר הגר"י דהאן שליט"א דמסתבר שלזה נתכוין דאם כדרך א' למה החליט פתאום לציין שזה במס' כתובות שלא ציין כן בדבור הקודם (רק המדפיסים), ומה התווסף במה שנאמר ד"ז בכתובות אך קצת תימא לי דלפי"ז היה לו לציין את הפרק והסוגיא המלמדת דין זה אא"כ נאמר דפשוט וידוע וזיל קרי בי רב הוא).

עוררו בשיעור איך יהיה הדין כשתופס מציאה לא' שהיה מחייב לו ממון ורוצה שזה ישמש כפירעון, ואמר הרב דלכאורה פשיטא דמהני לכו"ע. כיון שאינו קופץ לזכות בשביל חבירו אלא בשביל עצמו. ומריש חשבתי להוכיח זאת מהש"ך חו"מ ק"ה סק"א שכתב ליישב את רש"י (מקושית התוס' ד"ה תופס) שרש"י התכוין ששכרו ורק בכה"ג אין בזה חיסרון שחייב לאחריני, והיינו משום שהשליח עושה לטובת עצמו להשתכר ולהרויח. אך יעו"ש שנראה כוונתו מטעם אחר שכיון ששכרו שכירות קניא וכפועל שידו כיד בעה"ב יעו"ש.

אך בספר מנחת שלום סימן ט' (ד"ה ועל) הביא מהקרבנן נתנאל בגיטין שם אות ד' שהביא גאון אחד שיש להסכים עם הש"ך אך מטעם אחר כיון ששכרו יש לו זכות בהאי תפיסה שמסתמא התנה עימו שכל מה שיתפוס יטול שכרו ויש לו זכיה בכל מה שתופס יעו"ש, ואמר הרב שעפ"י הנ"ל י"ל שגם בלי זכייתו של המשלח בכל מה שתופס השליח אלא עצם רווחו מתפיסה זו שמקבל עליה שכר כלעצמו הוא, וצ"ע.

תוס' ד"ה תופס לבע"ח: (וכן בגיטין דף י"א: ובכתובות דף פ"ד:) הקשו על רש"י מעובדא דיממר ב"ח דמבואר שגם בשלוחו לא קנה וכן הקשו הרא"ש ועוד – וליישב זאת רבו הפירושים והחילוקים לתרץ דברי רש"י ואכתוב כמה בקצרה.

א. בש"ך ק"ה סק"א תירץ שדווקא כששכרו לשליח דאז הוי כפועל דידו כבעה"ב כמוזכר בגמ' בהמשך ומשם יצא לרש"י יסוד זה, ולכן כתב זאת רק כאן ולא בגיטין אף ששם הורחב בסוגיא זו. ויעו"ע כעי"ז בפנ"י כאן שלמד בלי ששכרו אלא עשאו שליח לזכות וזהו דימוי הגמ' לפועל יעו"ש (ועל דברי הש"ך יעוין בק"נ בגיטין הנ"ל).

ב. המהרש"א בכתובות רצה ליישב עפ"י התוס' שם שכתבו שאף ר"י שסובר תופס לבע"ח לא קנה במציאה סבר שקנה חבירו דבמציאה יש מיגו דזכי לנפשיה, ולפי"ז י"ל דביימר ב"ח לא מהני שליח דחוב הוא ואין מיגו דזכי. ובקצוה"ח הבין מדבריהם שרש"י שכתב דמהני שליח זהו רק במציאה ושכ"כ המגיני שלמה והקשה עליהם שלהדיא כתב כן גם על תופס לבע"ח. אך הגר"י דהאן שליט"א (בספרו דברות יעקב גיטין סימן י"ז) למד במהרש"א שבעשאו שליח יש מיגו דזכי משא"כ בלא עשאו איך יזכה לנפשיה יעו"ש.

ג. הקצוה"ח בק"ה סק"ג כתב דלולי פירוש הראשונים והאחרונים היה לומד ברש"י שבאמת גם בשליח לא קנה, ומש"כ רש"י מאחר שלא עשאו אותו הנושה שליח, כוונתו ללוה (ושם נושה שייך על שניהם כמו סוחר) ובמלווה ששלח לא מהני.

ד. בספר מנחת שלום סימן ט"ז האריך ביסוד מחלוקת רש"י ותוס' דפליגי בטעם תופס לבע"ח אם החיסרון בגברא שאין לו סמכות להכניס עצמו לחוב לאחרים כדברי רש"י לאו כל כמיניה להיות קופץ מאיליו וחב... וכמש"כ רש"י בגיטין אדם מן השוק שתופס מטלטלי, דהיינו שכל חיסרונו שאסרו עליו חכמים ליכנס לזה, או שזה חיסרון בחפצא שנאסר לזכות בממון זה לאדם א' בלבד ונפק"מ במינהו שליח. ונפק"מ עוד למה שנחלקו הב"י והש"ך עם הב"ח המשאת בנימין והסמ"ע בחו"מ סימן ק"ה אם מועיל שיתפוס מחבירו יותר ממה שחייב לו עבור חבירו מדין מיגו דזכי לנפשיה לתפוס חלק (וכבר פליגי בזה קמאי. יעו"ש).

והדברים ארוכים ורחבים וכתבתי תמצית הענין והרוצה לעיין עוד יראה בשו"ת בית הלוי ח"ג סימן מ"ד אות א' ובמנחת שלום הנ"ל ובדברות יעקב סימן י"ז.

מה שהקשו הרא"ש מסוגייתנו דאמר תנהלי ופליגי בתופס לבע"ח אף דשליח הוא או דמציאה שאני דמניעת ריוח היא ולא חשיב חב לאחריני כמו שתירצו הראשונים על קושית תוס' ד"ה א"ר יוחנן, או כתירוץ המנחת שלום הנ"ל ולשיטתייהו.

ומה שהקשה התוס' בגיטין דזכיה מטעם שליחות י"ל דמ"מ אינה ממש כשליחות ואכתי י"ל בזה לאו כל כמיניה (לענין זה) וכעי"ז כתב הקצוה"ח סק"א. ואפשר לתלות את זה במחלוקת רש"י בגיטין עם התוס' בכתובות דף י"א. דלרש"י בזכיה אנן סהדי דניחא ליה למיהוי שלוחו, ולתוס' דעביד ליה שליח. וכבר האריכו בזה.

ועוד י"ל שרש"י סבר דשלוחו כמותו ומהני והתוס' כמש"כ הרא"ש וכן הפנ"י בכתובות דף פ"ד: דלא מהני שליח דאין שליח לד"ע, ורש"י יענה או כמש"כ הקצוה"ח ק"ה סק"ג דלא חשיב שליחות לד"ע היכא דלמשלח שרי, יעו"ש. או שלרש"י מיגו דזכי מועיל לפטור חיסרון שליחות לד"ע כמשכ"כ בדף ח'. לגבי שותפין שגנבו, ותוס' שם חלקו ויעו"ש רעק"א, ורש"י צ"ל שלמד כהסמ"ע בסימן קפ"ב בטעם אשלד"ע, וזכיה בד"ע יש אף ששליחות אין שבזכיה אין משלח שיאמר לשליח משטה הייתי בך כמו בשליחות ולעיל כתבנו בזה שם, יעו"ש כנ"ל.

לשיטת רש"י שמועיל שליח יש להתיר לשמור מקום לחבירו בשיעור / בנסיעה וכדו' אף שעי"ז חב לאחריני אם ממנהו שליח שרי, אך לחלק מהמפרשים דווקא שמינהו שליח לזכות (ולא רק לפעולה סתמית בלא מעשה) אך להלכה פסק השו"ע ק"ה ס"א כהתוס' דלא מועיל שליח אך מ"מ אפשר בכה"ג שהוא עצמו לא יושב ורק שומר לחבירו דשייך כאן מיגו דאי בעי זכי לנפשיה דמהני וכמש"כ שם השו"ע בס"ב, ובאחד הספרים כתוב שהיום אם מנהג אותו מקום שעושים כן ולא מקפידים בזה כך הוא הדין, שהכל כמנהג המדינה אם מוחלים זל"ז בכה"ג. והוסיף עוד לומר שבשמירת מקום הוי כמגביה מציאה ולא כתופס לבע"ח דהוי רק מניעת ריוח דבכה"ג קי"ל בסימן רס"ט ס"א שקנה ואומנם תוס' חילקו בד"ה אר"י שבמציאה יש מיגו אך הראשונים חילקו כנ"ל ולדידהו שרי.

תוס' ד"ה איתיביה: בתוס' הרא"ש תירץ עוד שהגמ' שם אמרה זאת רק בדרך דחיה וז"ל הכא קמדחי זיל...

תוס' ד"ה כי לי בני ישראל: בהגהות הגר"א ציין מהגמ"ר לאסור ביותר משלש כיון שזה יוצא מגדר שכיר לגדר עבד ויעוין ברמ"א בסימן של"ג מש"כ בזה. ויעוין בערוך השולחן שם שלפיכך יש רבנים שאין מקבלין כתב רבנות על יותר משלש שנים ויש שש שנים, והם יכולים לחזור תוך הזמן כדין פועל (בשם החת"ס).

משנה: "ראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה".

יעוין בשיטמ"ק שהקשה שמספיק לשנות נפל על המציאה ובא אחר... ותירץ שלש תירוצים (לאשמועינן שוב שבראיה לא קונה ודרך התנא כשלא מאריך הרבה לשנות שוב את שכבר ידענו או קמ"ל שראיה מעליא כשאינה ע"ג חמור גם לא קונה. או דקמ"ל שראיה עם נפילה ג"כ לא קונה יעוין בתוס' דף ב'. ד"ה דבראיה בעלמא לא קני שהבטה בהפקר מהני כשעשה מעשה כל דהו יעו"ש, וצ"ע) יעו"ש.

יעוין בשיטמ"ק שהקשה הלא לא הגביה ואיך יקנה בזה שהחזיק ותירץ שהאי זכה בה הוא לאפוקי הנופל, ואיה"נ אחר שיבוא ויחזיק עמו יחלוקו דשוים הם א"ו אחר שקם הנופל הגביה אותה וזכה לגמרי, יעו"ש [ומה שלא קונה שנכנס לד' אמות שלה והא' שנפל גלי דעתיה דלא חפץ לקנות בזה תירץ רעק"א דלא תיקנו לו כשעבר איסור של עני המהפך אף דבדיעבד כן יזכה (עי' הגבהה וכדו') ועוד שהא' רוצה לקנות רק לא בד"א].

גמ': "אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום [מאי טעמא] תקינו רבנן דלא אתי לאנצויי".

ד"א של אדם קונות לו בכל מקום... ולקמן בע"ב רב ששת אמר כי תקינו רבנן בסמטא דלא דחקי רבים, ברה"ר דקא דחקי רבים לא תקינו רבנן. יעוין ברעק"א חו"מ רמ"ג סכ"ב שהסתפק כשעומד ברה"ר אך החפץ נמצא בסמטא אם קנה אותו כיון שמונח בסמטא תוך ד' אמות שלו או כיון שנמצא ברה"ר לית ליה ד"א כלל [בגמ' בע"ב משמע שרב ששת לא חולק על הבכל מקום, אך בתוס' הרא"ש כאן מבואר שכן, וצ"ע], ומ"מ רב פפא לפי רש"י פליג ויעוין בשיטמ"ק ד"ה ולגירסת רש"י.

בקנין ד' אמות האם הקנו לו את המקום שיהיה כחצירו או שהקנו לו את החפץ המונח בתוך ד"א יעוין באבני מילואים סימן ל' סק"ה שיוצא מדבריו שזה מחלוקת הר"ן והרמב"ן לגבי אם זורק לה את הגט בתוך ד' אמותיה אם הוא רק מדרבנן ואפקיענהו לקידושי מיניה מכח הפקר ב"ד הפקר. ובחידושי רעק"א בגיטין עמ' קי"ד ד"ה בשו"ע כתב כששנים באו לתוך הד"א (קודם נפילת המציאה שם) בזה אחר זה ואח"כ נפלה המציאה, ברור שהראשון קנה דכבר זכה בד"א אלו לענין מה שנפל לתוכו, יעו"ש. ויעו"ע בחידושי רעק"א כאן עמ' ס"ח – ס"ט (ד"ה לענ"ד) שהוכיח מהרמב"ם שאפי' אם קדם ראובן לשמעון בד"א ואמר להדיא שלא רוצה לקנות לא יזכה שמעון כיון שהם שייכים לראובן ולא תקנו שיזכה בהם אחר, יעו"ש. משמע להדיא שגדר הד"א זה שהקנו את המקום ולא רק את החפץ.

האם קנין ד"א רק במציאה או גם במקח ומתנה? ברש"י כאן משמע שרק בהפקר תיקנו ובתוס' הוסיף בגירושין משום עיגונא. ובתוס' הרא"ש כתב שבמציאה, מתנה, קידושין, וגיטין בכולם תיקנו ד"א (יעוין שם שיישב את קושית תוס' בתירוצו השני), ואכן בב"י חו"מ סימן ר' ס"א הביא את הנידון בזה, ורעק"א על השו"ע רמ"ג סכ"ב הוכיח מגיטין דף ע"ח. קרוב לה ד' אמות שגם במתנה וכן בקידושין יש ד"א, ובשו"ע רמ"ג סכ"ב פסק שיש ד"א במתנה, ובהל' מקח וממכר לא הביא אך הרמ"א סימן ר' ס"א הביא שי"א...

גמ': "אמר אביי מותיב ר' חייא בר יוסף פיאה נטל מקצת פיאה וזרק על השאר אין לו בה כלום נפל לו עליה פרס טליתו עליה מעבירין אותו הימנה וכן בעומר שכחה ואי אמרת ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום נקנו ליה ארבע אמות דידיה וכו'".

תוס' ד"ה מעבירין אותו הימנה: בתוס' כאן וכן בקידושין דף נ"ט. מבואר שבהפקר ומתנה לא שייך דין עני המהפך כיון שלא יכול למצוא במקום אחר (ולכן כתבו התוס' בב"ב דף כ"א: גבי מצודות הדג שאפשר למצוא במקום אחר "וזה הים גדול ורחב ידיים שם רמש ואין מספר" אף שהפקר הוא נוהג בו דין עני המהפך יעו"ש) וראייתם מהלשון מעבירים אותו הימנה, דמשמע שאפי' לכתחילה אפשר לקחת ממנו ולא נקראים 'רשע'. ורש"י בקידושין וכן התוס' שם בחד תירוץ, ס"ל שגם בהפקר רשע מיקרי אעפ"כ מעבירין אותו ממנה היינו מצד ממון דמ"מ (הראשון) לא זכה כלל ומהדין אין זה גזל למי שיקח את זה דאף שרשע מיקרי מ"מ בדיעבד זכה (וכ"ד רוב הראשונים שגם בעני... בדיעבד קונה).

(צ"ל בביאור שיטת רש"י וכן כתב הרש"ש בקידושין שם, וציין שכן מצינו גם ברשב"ם בב"ב דף נ"ד: שבגמ' כתוב נכסי עכו"ם ה"ה כמדבר שכ"א יכול לזכות בו, ומ"מ כותב הרשב"ם (לחד פירוש) שרשע מיקרי כיון שהישראל שילם לגוי וחיזר לקנותה אלא שלא הספיק לעשות מעשה קנין).

(ובעצם טענת התוס' שלא יכול למצוא במקו"א ולא שייך בהפקר עני המהפך צ"ל שרש"י ילמד שבאופן שהעני היה הראשון מחזר אחריה אין זה ועשית הישר והטוב ליטול ממנו את זה).

(יעוין בשו"ת אגר"מ שדן באדם שביררו אצלו על שידוך והתעורר לחשוב על אותו שידוך שיכול להתאים לעצמו או למשפחתו אם רשאי, ויעו"ע בפסוקי זמנינו גבי נהג הסעות שאוסף מתחנות האוטובוסים נוסעים שבאו למקום במטרה ליסוע באוטובוס המיועד, וכן עוד כהנה אם אסור מדין עני המהפך בחררה ולענין השגת גבול).

ברשב"א דייק בלשון המשנה בפיאה ברישא אין לו בה כלום, ובסיפא מעבירין אותו הימנה. ללמד שברישא אף במה שליקט קודם לא זכה דקנסוהו כדי שלא יתרגלו בכך ויבואו לקטטה, ושכ"מ ברמב"ם אך בתוספתא לא משמע כך (הר"ן).

רש"י ד"ה ואמר רבא: דסדר נזיקין – משמע שלרש"י לא היתה מסכת ששמה נזיקין (יעוין בתחילת הפרק במפרשים) רק סדר נזיקין ולכן הוקשה לו שבגמ' משמע מותיב פאה דהיינו מסכת פאה ממילא ה"ה נזיקין היא מסכת וקשה, ולכן כתב...

האם צריך שיאמר שיקנה לו הד"א – בגמ' מבואר שלא צריך לומר, וכן דייקו התוס' דף י"א. ד"ה זכתה לו, אך יעוין בשיטמ"ק בד"ה ולענין פסק הלכה כתב ה"ר יהונתן... שצריך לומר יקנו לי ד"א דידי. כיון שהוא חצר שלא משתמרת לא מהני בלי שאמר (וצ"ל שהגמ' אצלינו מיירי שמשתמרת אך כיון שנפל צריך שיאמר).

דף י':

רש"י ד"ה ה"ג כי תקון: "...או ברה"ר" יעוין בשיטמ"ק (ד"ה ולגריסת רש"י) דמבואר ברש"י שתיקנו ברה"ר וא"כ צ"ע למה והרי יש עימו כמה שותפים דמה"ט בשדה דבעה"ב לא תיקנו וכמש"כ רש"י שם שהרי אין לאדם שם ד' אמות מיוחדות שהרבה חברים יש לו בתוכה עומדים אצלו ותירץ כיון שקדם וישב זכה בד"א אלו ושוב אחרים אינם שותפים עמו, והסברנו בשיעור שברה"ר זה גופא היתה התקנה כי היכי דלא ליתו לאינצויי שאם נכנס הראשון לד"א אלו יקנה אותם, משא"כ בשדה בעה"ב התורה הפקירה ואמרה כל דכפין ייתי וייכול והתופס תופס ולכן רש"י גרס כי תקינו רבנן בעלמא ושלל גירסת כי תקינו רבנן בשדה דעלמא כמי שגרס הרי"ף. ולפי"ז יוצא שרב ששת ורב פפא נחלקו אם רבנן תיקנו ד"א ברה"ר (ולהלכה קי"ל שלא תיקנו).

גמ': "ואמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא קטנה אין לה חצר ואין לה ארבע אמות ור' יוחנן משום ר' ינאי אמר יש לה חצר ויש לה ארבע אמות וכו'".

ואמר ר"ל וכו' קטנה אין לה חצר ופירוש רש"י אם זרק לה גט בעלה וכו' יעוין בשיטמ"ק בשם המהר"י אבוהב הרי במסקנא רואים שהמחלוקת לענין מציאה (ולא כתב רש"י קס"ד לענין גט...) ותירץ שכיון שהגמ' בהמשך אומרת מ"ס ידה איתרבא היינו מש"כ בגט ונתן בידה (ואין לומר שכוונתה מדין יד שא"כ היה צ"ל ידא בא').

שליחות בדבר עבירה – כידוע אף שבכה"ת שלוחו כמותו, קי"ל בקידושין מ"ב: דאין שליח לדבר עבירה ובגמ' שם מובא מטעם דאמרינן דברי הרב וד"ה דברי שומעין, ואח"כ בדף מ"ג. מובא דילפינן משחוטי חוץ דכתיב "הוא" ולא שלוחו, או משום שבמעילה וטביחה מצינו שיש שליח לד"ע וזה שני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדים. ולכאורה נחלקו הראשונים בגוף טעם דברי הרב וד"ה דמ"ש. אם זהו מקור לדין אשלד"ע וכן משמע ברש"י והתוס' רא"ש כאן ועוד, ולפי"ז איפה שאין שייך טעם דברי הרב יש שליח לד"ע, או שטעם דברי הרב זהו טעם הדין להיכא דשייך אבל גם כשלא שייך הטעם אכתי אשלד"ע דילפינן משחוטי חוץ או משני כתובים הבאים כאחד וכהנ"ל, כ"כ להדיא הריטב"א בקידושין דף מ"ב: וכן משמע בתוס' כאן ד"ה אין שליח לד"ע (ובזה יבואר דבריו בד"ה דאמר לישראל שכתב שכהן מיקרי בר חיובא... ולכאורה אכתי לא שייך כאן סברת דברי הרב סבור הייתי שלא ישמע לי שהלא לא מקדשה לעצמו. ואומנם בתוס' הרא"ש ובתוס' שאנץ ביארו דבר זה, אך בתוס' לא משמע שנתכוין לדבריהם. ולפי הנ"ל ניחא שלשיטת התוס' דינא דאין שליח לד"ע ילפינן מקראי ומה נקרא 'דבר עבירה' כל שאם היה המקדשה לעצמו היה אסור).

בגוף סברת דברי הרב, כידוע נאמרו כמה דרכים: א. הסמ"ע בסימן קפ"ב כתב שהפטור מצד המשלח שטוען לשליח סבור הייתי שלא ישמע לי ולא נתכוונתי לשולחו. ב. רע"א בסוגייתנו חולק ולומד שהפטור מצד שלא היה לו לעשות ויותר צריך לשמוע לדברי הרב. ג. הנודע ביהודה כותב שלא חידשה תורה פרשת שלוחו כמותו רק למצוה וכדו' ולא לעבירה.

ונפק"מ הרבה יש כגון כשהשליח מומר דלסמ"ע לא שייך לומר סברת סבור הייתי, משא"כ לשאר טעמים וכ"כ ר"ע איגר בסוגייתנו (ברמ"א חו"מ שפ"ח סט"ו) כתב שיש שליח לד"ע והיינו כהסמ"ע.

ועוד נפק"מ כשהשליח שוגג (והמשלח יודע ששוגג הוא דלסמ"ע לא שייך לומר הייתי סבור... משא"כ לרע"א יש לצדד שגם בשוגג אין שליח דמ"מ היה אסור לו לעשות, וצ"ע. אך העירנו הבה"ח מנשה טגייה נ"י שבתוס' קידושין מב: מבואר שבשוגג לא שייך סברת דברי הרב (למרות ששיטת תוס' בב"מ דף ח'. כרע"א וכמו שמבואר ברע"א גופיה) ולכן נראה שלרע"א גם לא שייך.

גמ': "מר סבר חצר משום ידה איתרבאי כי היכי דאית לה יד חצר נמי אית לה ומר סבר חצר משום שליחות איתרבאי וכי היכי דשליחות לית לה חצר נמי לית לה וכו'".

למ"ד חצר משום שליחות ברש"י משמע שאין מקור וריבוי מיוחד לזה אלא מכלל פרשת שליחות הכללית נלמד גם את החצר דגם היא כשלוחה. ויעוין במהר"ם ופנ"י שהקשו הלא אין בה דעת ובמה עדיפה מחש"ו דלאו בני שליחות הם, ושמע הרב שליט"א מהר' יהודה מנחם שליט"א ליישב שכיון שהחצר רק מקבלת את הגירושין או את החפץ הנקנה מהני דמ"מ רשותו הוא ובפרשת שליחות כבר למדנו שא"צ הוא בעצמו (וחש"ו אינם בכלל בענין מעשים וקנינים ואינם ראוים לפעול הכנסה לרשות) ואכתי קצ"ע.

ולפי"ז אפשר לתרץ מה שמעירים שגם אם חצר משום שליחות אבל הרי גם שליח צריך לקנות וצ"ל שכיון שזה רק תפיסה וכניסה לרשותו בזה סגי שהחצר תפסה המציאה ונקנה ממילא, וכנ"ל. אך בתוס' (ד"ה ואי משום שליחות) מבואר שחצר איתרבאי מקרא דידו, וע"כ שאלו מה צריך להוכיח מכח... ואומנם יש לדחות שתוס' קאי על הגמ' אח"כ מי איכא מ"ד... והתניא... ובאמת בתחילה אולי למד כרש"י, וצ"ע.

תוס' ד"ה ואי משום שליחות – יעוין בתוס' הרא"ש שהוסיף לתרץ דהאי "בידו" איכא לפרשו ברשותו. וצ"ל שגם לתוס' במה שתירץ נזדקק לומר כן שאף שכאן מסתבר שמשום שליחות הוא ולכן לא מהני בע"כ וקטן. אך מ"מ איך יתכן להכניס כן בתורה שכתוב "בידו" וע"כ צ"ל שבידו משתמע גם ברשותו (וגם התוס' רא"ש התכוין רק להביא שני סוגי תירוצים ולא פליגי).

גמ': "כהן דאמר ליה לישראל צא וקדש לי אשה גרושה אי נמי איש דאמר לה לאשה אקפי לי קטן וכו'".

תוס' ד"ה דאמר לישראל: יעוין בתוס' הרא"ש ובתוספי תוס' ומש"כ בראש עמוד זה.

עוד בתוס' ד"ה דאמר לישראל בתירוץ השני מבואר שכשאשלד"ע אין איסור ויעוין ביו"ד ק"ס סט"ז בש"ך והגהות רעק"א וגליון מהרש"א שנקטו שיש איסור.

ומש"כ התירוצים לחלק מהא דרבא לכאורה נראה ששני התירוצים חולקים אם כשאין שליח לד"ע המעשה קיים או בטל, וכ"כ רעק"א, אך כתב שיותר נראה שב' התירוצים לא פליגי לדינא בזה אלא שהנפק"מ שבתירוץ א' ניחא להו לומר שהנפק"מ לענין מלקות מלשון הגמ' מחייב שולחו, ולתירוץ ב' לא חשו לדקדוק זה ולשני התירוצים השליחות בטילה (ויעוין מה שנכתוב בזה בד"ה הבא).

תוס' ד"ה אקפי לי קטן: תוס' והראשונים הקשו שהיה לגמ' לכתוב אקפי לי גדול. ותירצו שהגדול לא יניח עצמו ואיה"נ... והקשה רעק"א שמשמע שכיון שהאשה לא מצווה בלא תקיף לא מיחייבא בהקפת גדול ואף שיש לה "לפני עיור" לגבי שמכשילה לגדול שמצווה בזה כבר כתבו התוס' קודם כיון שלעצמה אין איסור כזה לא מיקריא בר חיובא, והלא בתוס' קודם היינו ביאורו שאף שמצווה ב"לפני עיור" בעצמו כיון שגוף האיסור לא מצווה בו רק בגלל שנשלח ע"י הכהן לקדש ובל"ה לא היה יכול לבצע השליחות לקדש אותה, וכאן האשה יכלה להקיף גם בלי ששלחו אותה וממילא תיחשב בר חיובא. וניסה רעק"א לומר דאולי תוס' ס"ל כתירוץ הראשון בתוס' (ד"ה דאמר) שגם כשאין שליח לד"ע המעשה קיים, וממילא י"ל שהמעשה חל ושלוחה של האיש היא אלא שהעונש יהיה עליה, אך דחה שיותר נראה שלב' התירוצים המעשה בטל, ומזה הכריח שכוונת תוס' רק לחלק היכא שבשורש העבירה אין השליח בר חיובא רק משום הלפ"ע (שזה איסור צדדי, כללי) לא שייך בו דין אין שליח לד"ע. ואח"כ העיר גם ע"ז מהמש"ל בהל' מלוה פ"ד ועוד אחרונים שאף שהשליח מוזהר בעצמו בלאו, אם לא עושה בשליחות זו איסור אם עשאה לעצמו כגון לפרוע חוב בריבית לא חשיב שליחות לד"ע ואומנם כך יבוארו דברי התוס' שהשליח לא נקרא ב"ח ע"יה לאו דלפני עיור. אך בתוס' ד"ה אקפי לי קטן מוכח להיפוך, ולגודל התמיה היה נראה ששני התוס' לא מרועה אחד ניתנו ומי ששנה זו לא שנה זו. אך כתב לזה ישוב ותו"ד בקצרה שבאקפי גדול הגדול יכל להקיף בעצמו את עצמו או שיש נכרי שרוצה להקיפו, ולא היה נעשה לפי עיור (וכידוע בגמ' ע"ז ו. דדווקא דקאי בתרי עברי דנהרא עובר בלפ"ע).

ואח"כ הביא (בקטע ד"ה אחרי הימים) מבנו הר"ר שלמה איגר שא"צ לזה וי"ל (בקצרה) דהיכא שהעבירה רק לשליח ולא למשלח כגון בהקפת הראש שגם בלא המשלח יכל השליח להקיף והמשלח לא עשה כלום והוי כלפיו כלא קאי בתרי עברי דנהרא ובכה"ג לא אומרים אשלד"ע, שהמשלח פטור כהנ"ל והשליח הרי לאו בר הקפה הוא, ואנן שניהם דעינן שיהיו בר חיובא, וציין מקצוה"ח שיתכן שגם כתב כן. יעו"ש באורך.

גמ': "והתניא ידה אין לי אלא ידה גגה חצירה וקרפיפה מנין ת''ל ונתן מכל מקום".

רש"י ד"ה גגו חצרו וקרפיפו מנין: "..ונעל בפניה לגונבה" בקצוה"ח דייק מזה שגנב לא נכנס לרשותו להתחייב באונסין וב"השיב" רק שעשה פעולת קנין (לענין לא דלא תגזול לכאו' פשוט שיעבור).

תוכן העניינים

יד הלוי - מסכת בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה