אור ברסלב

יד הלוי - מסכת בבא מציעא

דף ט'

סוגית רוכב ומנהיג

גמ': "אי הכי נקני נמי רכוב במוסירה אימא זה קנה חמור וחצי מוסירה וזה קנה חצי מוסירה"

פירש רש"י שהוא תכשיט החמור וכחמור דמי ויעוין תוס' דלקמן מיבעי אי קני אי לא ליפשוט מהכא דלא מהני משיכת הבהמה בשביל הכלים. ולפי"ז רש"י כנראה לא גרס אי הכי ולכן דוקא כאן שזה תכשיט לחמור יקנה אבל לקמן לא נוכל להוכיח מכאן דהתם כלים בעלמא מעל הבהמה הם. שאם נגרוס אי הכי יוצא שהטעם שקונה כאן כי מנהיג ברגליו ופשיטא לגמ' שקונה וממילא לקמן שתפשוט מכאן, וי"ל.

גמ': "אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת שאין דרכן של בני אדם להגביה ארנקי בשבת הכי נמי דלא קני וכו'".

יעוין במהר"ץ חיות שהקשה הלא כל מילתא דאמור רבנן לא תזבון אי זבין לא מהני כדאמרינן בכתובות דף פ"א: (וכדקי"ל כרבא בתמורה דף ד' : דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני). ותירץ עפ"י הש"ך חו"מ סימן ר"ח שבאיסור התלוי בזמן שאני.

שאין דרכן של בני אדם... – יש לתת טעם שאין דרכן משום איסור קנין בשבת ואסור לזכות מהפקר בשבת דדמי למקח וממכר, ורעק"א בהגהות השו"ע סימן של"ט הסתפק בזה והביא מהפמ"ג שהוכיח מסימן שע"א ס"ה שמותר לזכות מנכסי הפקר יעו"ש. ובערוך השולחן סו"ס של"ט כתב שמותר, והגר"י דהאן במנחת יעקב ח"א הוכיח מגמ' שבת ק"כ גבי דליקה שאנשים יכולים לזכות בשבת חפצים שאדם רואה שהדליקה קרובה להם אומר בואו והצילו... ומבואר שם שאם מצא אדם ארנק בשבת אסור לו לטלטלו משום מוקצה ואף שירא שיקחו אותו לא מתירים במקום פסידה, וכן מובא בשו"ע ומ"ב סו"ס רס"ו שדווקא בכיסו שלו שיפסיד התירו לילך לביתו... אבל הפקר שעדיין לא זכה בו לא התירו לו מחמת שימנע מלהרויח (יעו"ש שהקשה סתירה ברע"א).

משוך בהמה לקנות כלים... – הראשונים (תוס' הרא"ש ועוד) דייקו דמדנקט בהמה משמע שבאומר משום קופה לקנות כלים שבתוכה פשיטא שקני לפי שמשיכתם שוה משא"כ בבהמה וכלים לא. בתוס' כתוב שהבהמה הולכת בעצמה וכלים לא, ברא"ש כתוב שבהמה בהילוך וכלים בגרירה ואף לפי המסקנא דמיירי בכפותה מ"מ סתם קנייתה בהילוך יעו"ש ברא"ש וכן בנימוק"י שהוכיח מש"ס דין זה.

דף ט':

גמ': "בעי ר' אלעזר האומר לחבירו משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה מהו לקנות מי אמר ליה קני אלא משוך בהמה זו וקני כלים שעליה מהו".

לקנות מי אמר ליה קני – ברש"י ורא"ש מבואר דלקנות משמע שהוא אינו רוצה להקנות לו והלוקח הוא שמתכוין לקנות, אלא שהרא"ש (סימן כד') חולק שרק כשמקנה הכלים דרק הבהמה שלא מעונין להקנותה אך אם אומר לשון זה בכלים שלא ע"ג בהמה "משוך כלים לקנות אותם" יקנה שאין במה לתלות את דבריו ולומר שלא התכוין ודלא כרש"י. אך ברמב"ם פ"ג ממכירה כנראה גורס בגמ' 'ותקנה' כלים שעליה וכותב שזה שלא מועיל שזהו לשון עתיד ועתה אין רוצה (שבעתיד שכן ירצה כבר אין שייכות למעשה של עכשיו וכדאמרינן בכתובות פב' משוך פרה ותקנה לאחר ל' לא קנה אא"כ אמר מעכשיו שכלתה קנינו), ובראב"ד חלק עליו ויעוין בכסף משנה שיישב דברי הרמב"ם.

רש"י ד"ה משוך בהמה... במקח וממכר – מש"כ כן משום שזה משמעות הגמ' האומר לחבירו... משמע שמדובר במקח וממכר שהמוכר אומר לקונה והוזקק לומר כן כדי שלא נבין שמיירי במציאה כהמשך לסוגיא קודם ואדרבה בא לאורויי במקח וממכר ומזה נלמד למציאה, וכן מבואר בשיטמ"ק בשם מורו שלכן לא נכתב נושא זה במקומו בב"ב העוסק בקניני כלים ונכתב כאן אף שאין ראיה ממתניתין לענינו וכ"ז כדי ללמדנו עי"ז גם על מציאה ממילא ויעו"ע ברשב"א ועוד (ובמתיבתא דמי לחמור ומוסירה דלעיל).

גמ': "אמר רבא אי אמר ליה קני בהמה וקני כלים מי קני כלים חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה".

חצר מהלכת היא וח"מ לא קנה – רש"י כתב מטעם דחצר איתרבאי מידו דלא נייד והוי משתמר וברשב"א הקשה הלא לקמן דף י': פליגי חצר מטעם מה, ופסק הרי"ף דמשום שליחות איתרבי (ויעו"ש ברש"י) ושליח הוי נייד, וכעי"ז בתוס' גיטין דף כ"א ד"ה אטו ובחידושי הגר"ח על הש"ס עמ' פ"ז כתב שלכן רש"י הוסיף את הטעם ב' לתרץ שאלה זו. ואמר הבה"ח נאור אלמליח נ"י דלכאורה י"ל נפק"מ בין הטעמים לגבי אם הבהמה הולכת במקצת סביב אותו מקום ומשתמרת דאם מטעם צריך דומיא דיד, ואם מטעם משתמר הרי משתמרת היא.

אלא מעתה... – בשיטמ"ק דייק דלאו כו"ע סברי שחצר מהלכת לא קנה וזה מה שהגמ' סיימה 'והלכתא בכפותה' היינו שע"ז ר' אליעזר דיבר שהוא ס"ל לא קנה (ופלוגתא תליא בחצר משום יד או שליחות בגיטין כא. ויעו"ע בתוס').

והלכתא בכפותה – יל"ד בחולה / מעולפת אם לדונה ככפותה די"ל דמ"מ אח"כ שתבריא יכולה מעצמה ללכת ולא דמי לכפותה (א' הבחורים) ולכאורה נראה שזה כמו ישן שלא מהני.

ואם גם הספק של ר' אליעזר מיירי בכפותה – ברשב"א ורמב"ן ורא"ש מבואר להדיא שכן וכך לכאורה פשט הגמ' שבזה מיירי ולא הסתפק דוגמתו בקני וקני, אך ברש"י ד"ה בכפותה היא דפשיטא ליה משמע שהוא לא דיבר ע"ז אלא בכ"ג ובקני וקני לא הסתפק כי בזה יש מצב שקונה בכפותה. וכן לתוס' יעוין בשיטמ"ק ד"ה כתוב בתוס' שלא מדובר בכפות.

והלכתא בכפותה – דהינו שאז חצר שאינה מהלכת היא וקונה הכלים מדין חצר, ויעו"ע בקצוה"ח שהקשה איך מועיל שהכלים כבר היו בחצר קודם שנקנתה. אך צריך ביאור מאיך יקנה את הפרה עצמה כדי שתהיה חצרו אם במשיכה הלא כפותה היא וי"ל בג' אופנים: א) ברש"י בד"ה וכי תימא כשעמדה מבואר שמשך קודם שעמדה וה"נ משך קודם שכפתה. ב) ברשב"א מבואר שגורר אותה כשהיא כפותה ואף שאין דרך בזה יעו"ש שהאריך ולפי"ד צ"ל שכפותה בעצמה ולא קשורה לעמוד וכדו', אך בשיטמ"ק (ד"ה כתוב בתוס') מבואר שלא שייך משיכה בכפות. ג) אולי גם בכפות יכולה לעקור במקומה יד ורגל. וצ"ע.

תוס' ד"ה משוך בהמה... (בסופו) וא"ת אמאי נקט... – יעוין בשיטמ"ק בד"ה כתוב בתוס' (בשם גליון) שביאר את השאלה וזהו תוכן דבריו – כיון שמדובר בלא כפותה שהרי ר"א בעי 'במשוך' וע"כ אינה כפותה, ולמה הסתפק הלא במשוך קופה וקני מה שבתוכה ודאי קנה דחד הם, אלא ע"כ כיון שאינה כפותה אין דרכה בגרירה אלא בהנהגה והולכת מעצמה (כמש"כ בתחילת דבריהם), א"כ שיסתפק אותו ספק בקני ששני סוגי משיכות הם ואם בקני היה פשוט לו שקונה מטעם חצר. למה במשוך לא פשוט לו שגם יקנה מטעם חצר דהוי כהשאילו. יעו"ש. ולפי"ז יוצא שלמסקנא גם בקני וקני אם אינה כפותה יש ספק וכן מבואר ברא"ש ויעוין ברעק"א.

ולענין הלכה:

בגמ' הבעיא לא איפשיטא ובשיטמ"ק (בד"ה בעי) כתב שבמקח וממכר אוקי בחזקת מרא קמא, ובמציאה (כגון על בהמת חבירו) והפקר. כיון שהוא תפוס אין להוציא ממנו אך אם לקח אחר הכלים ומשך ממנו זכה דאין ספק מוציא מידי ודאי (מסתמא אם לא משך אידך לא יזכה דתקפו כהן מוציאין מידו – לרוב הראשונים והפוסקים), גם הרא"ש סימן כ"ד פסק לחלק בין מקח למציאה והפקר, אך לשיטתו אם יוציא אחר מזה שמשך לא יזכה כיון שזה שמשך חשיב למרא קמא כיון שתפס כראוי בלי שהיה מרא קמא נגדו וכו' יעו"ש. וממילא חשיב המשוך השני כמוציא ממוחזק שיש לו מ"ק ואדרבה הוא הספק שלא יכול להוציא מהודאי שמשך ונעשה מר"ק. וכדי להבין שורש מחלוקתם נראה לבאר עפ"י מש"כ בנימוק"י לחלוק שגם במקח וממכר יש להעמיד ברשות זה שמשך מספק דהוי תפיסה ברשות ומהני גם נגד מר"ק ושכך כתב בו שהשאלה אם עד שלא משך הכל קני לסאה שמשך או לא וקי"ל שמה שתפס אין לנו כח להוציא מידו והעמד בחזקתו, ואומנם בר"ן עצמו הביא שיש שחילקו בינהם שכאן יש ספק אם בכלל עשה מעשה קנין משא"כ בכור בשלשים, והר"ן חולק עליהם ומסיק כהנ"ל. ובקונטרס הספיקות כלל ח' אות ב' כתב שאינו כדאי לסתור דעתו הרחבה של הר"ן אך מבין הרבה יותר את ה'יש מחלקים' שהביא שבכור בשלשים י"ל שודאי תפס תפיסה של קנין ואף שאולי לא יתרצה המוכר רק כשעושה הכל מ"מ מה שהתחיל ותפס זהו תחילת הקנין (ואם אין תחילה אין סוף) שהעיר כן על הנימוק"י (בלשון אחרת אך נראה שזו כוונתו) וניסה ליישב שהנימוק"י מיירי בנטל הלוקח לעצמו הכלים מהבהמה אח"כ וקרי תפוס ברשות ונשאר בצ"ע (ושלפי"ז אם לא הספיק וחזר בו המוכר רשאי), ובספר קובץ מראי מקומות שעפי"ד הקונה"ס מיושב מה שמצינו גם שהרמב"ם (פ"ג ממכירה הלי"ג) פסק כהרא"ש אף שלשיטתו תקפו כהן אין מוציאין מידו, וע"כ משום שספק מוחזק לא חשיב מוחזק אך בתקפו כהן להש"ך סימן י"ט ס"ל שחשיב מוחזק ואולי מחלוקת ביסוד גדר מוחזק ומרא קמא והדברים ארוכים.

גמ': "אלא מעתה היה מהלך בספינה וקפצו דגים ונפלו לתוך הספינה הכי נמי דחצר מהלכת היא ולא קני אמר ליה ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטו לה".

יש לדון בחפץ הנמצא בתוך מכונית דלכאורה אינו דומה לספינה שהמים שמוליכים אותה זה משהו חיצוני והיא בעצמותה מינח נייחא. משא"כ במכונית כח המניע אותה הוא בעצמותה ומתוכה, אך לפי המבואר בהמשך תו"מ שבזרק גט לתוך קלתה מגורשת דקלתה מינח נייחא ואיהי מסגיא מתותה, מבואר שאף בדבר עצמו שמוליך אותה כדוגמת האדם כיון שהחפץ שעליו מצד עצמו עומד חשיב כנייח. ואכן הוכיח בספר משנה הלכות ח"ח ומזה פסק שרחובות שבוקעים בהם ס' ריבוא כל יום שנחשבים לרה"ר, זהו דווקא ע"י הילוך משא"כ ברכב חשיב כמינח נייחי (ובל"ה יש סוברים כן מטעם שדפנותיו חוצצים או אהל זרוק אם שמיה אוהל).

תוס' ד"ה ספינה - ...הכא חצר משום יד איתרבאי והוה שפיר דומיא דיד... – מה שתוס' נקטו דווקא עפ"י מ"ד חצר משום יד אף דקי"ל חצר משום שליחות וכמש"כ הרי"ף (כן העיר הבה"ח יוגב גבאי נ"י) ויתכן לומר שהתוס' למדו דהא דאמרו בגמ' דחצר מהלכת לא קנה זה רק למ"ד חצר משום יד, וע"ז קאי התוס' וממילא עפי"ז יישבו. ובביאור החילוק של התוס' יעוין בחכמת מנוח דמשא"כ ת"ח שכל ענינו זה כבוד וכשעובר לפניו אף בדרך של רכיבה צריך לכבדו, כדכתיב "מפני שיבה תקום", דרכוב כמהלך דמי יעו"ש.

ויל"ד בתלמיד חכם בתוך רכב סגור אם כשעובר יש לקום מפניו כיון שהוא ברשות אחרת, ומובא ברמ"א יו"ד רמ"ב סי"ח כשהרב עומד למעלה בבית והתלמיד על הקרקע א"צ לעמוד לפניו והוא מתשובת הרשב"א. אך בט"ז לעיל שם אות י"א כתב שהיושב בעגלה דומה לרוכב וצריך לעמוד מפניו יעו"ש וכן פסק בבן איש חי פרשת כי תצא אות י"ד וכנראה יש לחלק אם רבו בעליה לבין רבו בעגלה, ויעו"ע בשו"ת שבט הלוי ח"ב שדן מצד אוהל זרוק ושראוי להחמיר (ומסברא נראה שכל הנידון ברבו מובהק או באביו שדינם לעמוד בפניהם כמלא עיניו אבל מי שדינו לקום מפניו רק בד' אמות נמצא דתלוי דווקא בנכנס לרשותו – ד' אמות – א"כ כשמחיצה בינהם פשיטא שמותר).

משנה: "היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום".

יעוין בתוס' דף ב'. (ד"ה בראיה) שאין להוכיח מכאן שהבטה בהפקר לא קני כיון שכאן גלי דעתיה דלא ניח"ל למקני עד שתבוא בידו.

בקידושין דף נ"ט. אמרינן דעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע ופירש רש"י מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעה"ב, והקשה שם תוס' מהמשנה בדף י'. ראה את המציאה ופירש טליתו עליה ובא אחר ונטלה הרי היא שלו ואמאי הא עני המהפך בחררה הוא, וצ"ע למה הקשה ממשנתנו הקודמת דמבואר שזכה בה, וצ"ל שכאן במשנתנו שרק ראה את המציאה אין זה בגדר "מהפך בחררה". וכעי"ז כתב בחת"ס בקידושין שם (ד"ה ועי' בב"מ) אך בשיטמ"ק כאן דיבר בזה ומשמע לא כך וצ"ע.

רש"י ד"ה לא: ...ואי לא קניא קמא משום דלא היה מכוין לקנות... – ואמר הרב כוונתו שהתכוין מפורש להגביה לחבירו ולכן לא יכול לזכות לעצמו. אבל בסתמא כשהתכוון לקנין רק לא כיון למי קנה, ואמר שיש המביאים זאת בשם החקרי לב בחו"מ סימן ק"ה). ונראה להוכיח כדבריו מהריטב"א ראש סוגית המגביה מציאה לחבירו לעיל שכתב שראיית רמב"ח ממתניתין זה שאף שלא נתכוין לחבירו מ"מ כיון שלא יכול בלעדיו חשיב ככיון איליו.

גמ': "תנן התם מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון".

רש"י מפרש שמדובר באדם בעלמא דאינו בעל השדה דאי בבעל השדה לא אמר ר"א זכה דליכא למימר מיגו דזכי... – וכן מבואר בסוגייתנו שדווקא בעשיר ועני פליגי אבל מעני לעני מודו רבנן שזכה משום שא"צ כאן רק חד מיגו וע"כ לא מדובר בבעל השדה שהלא מוזהר על שלו כ"כ בתוס' הרא"ש ור' פרץ. ויעו"ע בריטב"א אך יעו"ש שכתבו שאם יפקיר נכסיו מהני ללקט לעני גם בבעל השדה והמיגו מועיל דלאחר שהפקיר אין השדה שלו ולא מוזהר ע"ז. ומה שהוצרך רש"י לפרש דבאחר מיירי משום הדיוק דמעני לעני (שלא מפקיר) אבל בעיקר מחלוקתן מיירי גם בבעל השדה ולמעשה חלקו עליו אף שבתוס' רא"ש ובר' פרץ מבואר שגם רש"י הסכים לזה אך בריטב"א וברא"ש במסכת פאה להדיא רואים שלא, וכנראה מש"כ בתוס' הרא"ש כוונתו להסביר את רש"י אך לדעתו זה גופא לא מוכרח די"ל שגם בעני יכול להפקיר את אותה שדה מבעלותו (וזה לא נחשב תרי מיגו) ויעוין פנ"י. וכן בפי' הרא"ש והר"ש במשנה שם שנקטו שמיירי אפי' בבעל השדה והיינו שלמדו שלהזהיר עני על שלו הולכים אחר זמן הלקיטה, ובתוס' רעק"א על המשניות כתב שם בפשיטות שלא מועיל להפקיר שכבר מוזהר בלא תלקט דבעידן חלות החיוב דמתנות עניים היה הוא בעל השדה ומתנות עניים שלו הוא, וכשיטת רש"י וכמו שהסבירו הריטב"א דלעיל. וכ"כ השיטמ"ק שכיון שמחמת הפאה שלו ומחמת חיובו נעשית פאה לא מהני שיפקיר. וצ"ב מה יסוד מחלוקתם.

ובקהלות יעקב סימן י"ב כתב לבאר וזתו"ד בקצרה רש"י סובר שאזהרת לא תלקט מחזקת העשה של "תעזוב" שחל עליו ואם העשה דתעזוב חל עליו מחויב בו לעולם אף שיפקיר כיון שבא לכלל פאה, והרא"ש ס"ל שאיסור הלאו ללקט שלו זהו משום שלגבי פאה זו נחשב עשיר שהלא יש לו שדה ועיקר הפירות ממנה, וכשהפקיר הלא כבר אינו עשיר כלפי אותה פאה וממילא זכאי אפי' ללקטו לעצמו שבשעת לקיטה עני הוא והתורה זיכתה לכל עני לבוא וללקוט יעו"ש שהוכיח. ובאמת שרש"י עצמו לכאורה סותר דבריו שבגיטין דף י"א: פירש מי שליקט את הפאה 'בעל הבית עשיר'.. דמשמע שהוא בעל השדה ואומנם במהר"ם שיף שם (יב. ד"ה ובמיגו דזכי) כתב שכוונתו בשדה אחר והיינו אדם בעלמא אך זה נראה קצת דוחק, ובבית הלוי ח"ג סימן מ"ד אות ד' שמתוך דבריו מתבאר שרש"י בסוגייתנו מיירי להמתבאר בסוגיא שהמחלוקת בסברא אם אומרים מיגו ועד כמה, אך להמבואר בגיטין שיטת רב חסדא שמחלוקתם בתופס לבע"ח אז גם בעל השדה יכול לזכות עבור עני וכן שיטת הירושלמי כרב חסדא ובזה תמה על הר"ש במשניות שהוכיח מהירושלמי נגד רש"י, יעו"ש.

גמ': "אמר ליה רב נחמן לעולא ולימא מר מעני לעני מחלוקת דהא מציאה הכל עניים אצלה ותנן היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה".

בתוס' מבואר שהמחלוקת תהיה רק בעני ועני מדין תופס לבע"ח, ולא מדין מיגו שלכו"ע אמרינן אך בפנ"י ובבית הלוי הנ"ל למדו שלכו"ע לא אמרינן. אך הריטב"א כתב להדיא מעני לעני מחלוקת ובתרתי פליגי כלומר שחולקים גם מעשיר לעני וגם מעני לעני. וכן ברש"י מדויק שלמד כהריטב"א שכתב ולימא מר אפי' מעני לעני מחלוקת כן דייק וביאר הבית הלוי, והקשה דמנין לומר כך ואדרבה למעט בפלוגתא עדיף. ובשלמא לתוס' המחלוקת רק בתופס לבע"ח ואין שום חילוק בין עשיר ובין עני, אבל מדברי רש"י (לקמן בד"ה אי אמרת בשלמא) נראה להדיא שמפרש שגם לר"נ המחלוקת בסברא אי אמרינן מיגו בכלל. וא"כ מנין דפליגי גם אם אומרים תרי מיגו, ותירץ שמזה שבמשנה כתוב יתננה לעני הראשון והול"ל וחכ"א לא זכה לו וע"כ משמע שהמשנה מדברת בעשיר שלא יכול ליטלה בעצמו ולזכות בה, ורש"י לשיטתו שבעל השדה לעולם לא יכול לזכות בעצמו יעו"ש שהאריך וצ"ל שהתוס' ילמדו כמבואר ברמב"ם פכ"ב ממכירה הלט"ו שצריך ליתן מדין נדר ובקצוה"ח סימן רי"ב סק"ד הוכיח ממש"כ יתננה לעני הנמצא ראשון וזהו מדין נדר ומצאנו כן בתוס' בר"ה (דף ד': ד"ה לקט) שעובר משום "בל תאחר", ויעו"ש בקצוה"ח שהרא"ש חלק שכיון שלא זכה לו ולא בא לעולם לא חל הנדר, יעו"ש ובהערות הגרי"ש אלישיב.

תוכן העניינים

יד הלוי - מסכת בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה