דף ו'
גמ': "ואלא הא דאמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ותו הא דתני רבי חייא שניהם נשבעין ונוטלין מבעה''ב נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ותו הא דאמר רב ששת שלש שבועות משביעין אותו וכו' שבועה שאינה ברשותי".
(רש"י ד"ה משביעין אותו לשאינו מודה במקצת: יש לדקדק למה לא כתב 'לכופר הכל' דהלא דברי ר"נ בשבועות דף מ': מוסבים על המשנה דהתם לעיל דף ל"ח: מנה לי בידך אין לך בידי פטור וע"ז קאתי ר"נ ואמר (כמובא לעיל דף ה'.) ויש ליישב כיון דפליגי לישני בדעת ר"נ אם קאי ארישא דמתניתין הנ"ל אין לך בידי שכופר הכל ואין דררא דממונא או דווקא כשיש דררא דממונא כסיפא דמתניתין התם שאמר לו הן ולמחר שבא לתובעו א"ל נתתיו לך פטור. וע"ז קאמר רש"י 'לשאינו מודה במקצת' שזהו אליבא דכו"ע ובלי ליכנס למחלוקת.
רש"י ד"ה שניהם נשבעין: יעוין תוס'. ורש"י סבר דמ"מ דבר זה כתוב במשנה ור"ח רק סייע לפרש דברי המשנה.
רש"י ד"ה שלש שבועות משביעין אותו: וצ"ע מנין שבש"ח וישבע שנגנבה דלמא ש"ש ונאנסה וכו' ושואל בממ"מ. וצ"ל כיון שבגמ' כתוב שלא פשעתי בה משמע שזה הדבר היחיד שחייב בו וזהו שומר חינם. ובשואל למה ישבע שלא שלחיד הרי מותר לו אא"כ לתוס' ששליחות יד היינו שלא אכלה.
רש"י ד"ה נימא גבי שבועה שאינה ברשותי: מבואר שהראיה משבועת אינה ברשותו והטעם צ"ל שמשבועת שלא פשעתי לא מוכח שחשוד הוא דשמא אישתמוטי קמישתמיט וכן שלא שלח בה יד וכמש"כ רש"י דף ה': .
תוס' ד"ה אלא (בא"ד): וכן פי' רה"ג שמשביעין שבועת היסת אקרקעות אע"ג דלא שייך בהו אישתמוטי אף שהתוס' לעיל דף ה'. כתבו דשמא מישכנה י"ל שזה רק לא להקשות על מ"ד חייב למה צריך קרא למעט קרקע הרי בקרקע לא שייך מישתמיט וע"ז תירץ דשמא גם בקרקע שייך קצת אישתמוטי כי שמא משכנה וכ"ז בדרך ספק ודחיה.
גמ': "לא חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ולאו אמרינן תפיס ממונא מספיקא משתבע נמי מספק".
תוס' ד"ה ספק: וההיא דמשביעין אותו ג' שבועות ודשניהם נשבעין ונוטלים... הזכיר קודם את הראיה בתרא של הגמ' ואח"כ הראיה קודם כיון שבזה עסק לבסוף ואח"כ חזר לראיה שמקודם (כעי"ז בריש יבמות) כן ביארו בשיעור, אך קשה אמאי שבק לראיה ראשונה וצ"ל או משום כמש"כ לעיל לדחות ראיה זו והגמ' אקושיא דר"ח סמיך וגם שבאמת לא שייך בזה מלוה ישינה כיון שלא אוחז בחפץ מסוים ברשותו. אלא דנים אם חייב לו ולכן לא כתב כן רק באידך שגם בהם שייך תירוץ הגמ' דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו. וקושיא קמא בל"ה לא קיימא. ובעצם דעת אביי היה אפשר לומר שבאמת לא פליג בעצם הדבר וס"ל דחשיד אממונא לא חשיד אשבועה ומראיות הנ"ל, אלא שחולק שלא לומר שזה טעם המשנה כיון שלא חשדינן אהולך ותוקף בגזלנותא. אך זה לא כרש"י ולא כתוס' וקשה לומר כן ויעוין בשיטמ"ק מש"כ על דברי רש"י.
והנה בגמ' לעיל דף ג': והאי בכוליה בעי דלודיה פירש רש"י וכ"ת מגו דחשיד אממונא חשיד והקשו עליו התוס' הרי מסקינן דחשיד אממונא לא חשיד וכוונתו לגמ' כאן. ואומנם אביי חלק וקי"ל כוותיה דבתראה כתב הפנ"י שם שמ"מ מטעם זה גופא משמע דל"א מיגו... בכל המקומות ששייך טעם זה וכמש"כ תוס' בסוגייתנו שטעם זה שייך גם בהם, ואומנם י"ל דרבה בסוגיה שם לא סבר כאביי דא"כ מה הקשה מפני מה אמרה תורה... (יעו"ש שהסביר), וא"כ קשה שקי"ל כרבה וקי"ל כאביי, ותירץ דהאי דחיישינן שמא מלוה ישנה י"ל שזה מדרבנן וזו שיטת רש"י ומדאורייתא אמרינן מיגו דחשוד ולכן הכל מיושב.
גמ': "בעי ר' זירא תקפה אחד בפנינו מהו היכי דמי אי דאשתיק אודויי אודי ליה ואי דקא צווח מאי הוה ליה למעבד לא צריכא דשתיק מעיקרא והדר צווח מאי מדאשתיק אודויי אודי ליה או דלמא כיון דקא צווח השתא איגלאי מילתא דהאי דשתיק מעיקרא סבר הא קא חזו ליה רבנן".
אמר הרב שהטעם שנקטה הגמ' את המילה 'תקפה' ולא לקחה וכדו' מפני שבלקחה אין מה לדון אבל תקפה שזו פעולה חזקה שמגלה בעלות על החפץ לכן פעולה של הנתקף משפיע (מהשיטמ"ק).
רש"י ד"ה תקפה אחד: אומר הוציאה מיד חבירו בחזקה והרי כולה בידו קודם שנשבעו. וצריך להבין מדוע רש"י ביאר את הגמ' במקרה שקודם שנשבעו ולא אחר שנשבעו? א. אחר שנשבעו נפסק שייך לשניהם על כן אין לו טעם לצעוק.
ב. לאחר שנשבעו לא יודה הנתקף מפני שהודאתו תגלה שנשבע שבועת שוא.
ג. תירץ הקצות החושן שהשתיקה מגלה שאין ברצונו לישבע וזה נחשב כאילו הודה לו בפירוש לכן אחר שנשבעו השתיקה לא מגלה דבר. יוצא לפי הקצוה"ח שהשתיקה לא עושה הודאה בגוף הממון אלא רק הסכמה שפלוני יקח החפץ כיון שאינו רוצה לישבע, אך יעוין בריטב"א שמבואר שזו הודאה בגוף הממון, ונפק"מ אם הביא לאחר ששתק עדים שחציו שלו, שלפי קצוה"ח מהני שמעולם לא הודה בגוף הממון אלא רק לא רצה לישבע, וכ"כ להדיא שם, אך להריטב"א לא מהני כיון שהודאה גמורה היא וכמאה עדים דמי וכן הובא ברמ"א (סימן קל"ח ס"ו).
שאל הבה"ח גיא לוי נ"י למה הגמ' אמרה דוקא במקרה ששתק ואז צווח שיש צד שסמך על רבנן, ובמקרה שרק שתק העמידה באופן מוחלט כהודאה ללא צד שסמך על רבנן? ותירץ הרב שבאמת גם בשתק לבד יש צד שסמך על רבנן אך כיון שרואה שרבנן לא עושים דבר היה עליו לצווח ומזה שלא צווח נחשב כהודאה.
נחלקו המפרשים בביאור הגמ' 'דשתיק מעיקרא והדר צווח' שלשיטת הריטב"א פירוש הגמ' ששתק שתקפה ועודה בידו ולבסוף צווח תכף שהוציאה מידו. אך לדעת הרשב"א והנימוקי יוסף פירוש הגמ' הוא ששתק לאחר שהוציא בחזקה בידו וצווח לפני שיצא מב"ד.
הגמ' אמרה במקרה ששתק ואח"כ צווח שיש צד שסמך על רבנן לכן אולי במקרה זה שתיקה לא כהודאה, ודייקו מזה הרמב"ן הריטב"א הר"ן והנימוק"י שדוקא בפני ב"ד אם שתק ואז צווח יש צד לומר שיש גילוי דעת שלא הודה כיון שכאן ראו זאת רבנן, אבל אם תקפה בפני עדים ושתק אע"ג שאח"כ צווח לא יועיל לו ונחשב שהודה לו מפני שרבנן לא נמצאים בשעת התקיפה שיכול לסמוך עליהם, לכן אם שתק בהתחלה נחשב שהודה לו שאם לא תבע את רצונו כאן בפני עדים מתי יתבע שהרי יבואו העדים ויעידו ששתק ויפסקו ב"ד שהודה לו. אך הרשב"א חולק על דבריהם ואומר שדוקא בפני ב"ד חובה עליו לצווח משום שזה מקום משפט שרק שם ידונו בדין ולא התברר כהודאה אבל שלא בפני ב"ד נאמר שחשב שאין איש שידון בדין לכן מדוע שאצווח עכשיו ורק כשאגיע לב"ד אטען את טענותי.
גמ': "אמר רב נחמן ת"ש בד"א ששניהם אדוקין בה אבל היתה יוצאת מתחת ידו של אחד מהן המוציא מחבירו עליו להביא ראיה".
רש"י ד"ה הראיה: מבאר שצריך להביא ראיה בעדים. יש מעירים למה הוזקק רש"י לבאר זאת ונראה כמו שהגמ' להלן מובא איבעי"א שגם לסומכוס שלשיטתו חולקין ללא שבועה כאן מודה שאפילו בשבועה לא יועיל שזה לא ממון המוטל בספק הוא, כך גם רש"י ביאר לן שלא יועיל אם יביא ראיה שמסתבר שנאמינו אלא צריך להביא ראיה בעדים.
גמ': "הכא במאי עסקינן כגון דאתו לקמן כדתפיסו לה תרוייהו ואמרינן להו זילו פלוגו ונפקו והדר אתו כי תפיס לה חד מינייהו האי אמר אודויי אודי לי והאי אמר בדמי אגרתי ניהליה דאמרינן ליה עד השתא חשדת ליה בגזלן והשתא מוגרת ליה בלא סהדי".
שאלו הבה"ח אליהו כהן וגיא לוי נ"י למה הגמ' אמרה 'זילו פלגו' כלומר צאו ותחלקו שהרי לפני החלוקה צריך להשביעם? ותירץ הרב ב' תירוצים והם: א. באמת אין כונת הגמ' שילכו לחלוק ללא שבועה שמה שאמר פלגו זה התוצאה שצריכים להגיע ואיך יגיעו ע"י שבועה.
ב. שמדובר ששניהם אחזו בגוף הטלית ושאוחזין בגוף הממון לא נשבעים כמוכח בתוספתא א' לכן כתוב 'זילו פלגו'.
'האי אמר אודויי אודי ליה' – העיר הבה"ח אליהו כהן נ"י הלא בקצות החושן הנ"ל מבואר שאם אדם נשבע וכל שכן שיש עדים שהחצי שלו לא תועיל שתיקתו להוציא ממון שלו ולא אמרינן ביה שתיקה כהודאה, א"כ אם טען שהודה לא מהני ליה שהני סהדי שזה שלו? ותירץ הרב שכאן מדובר שאומר שחבירו הודה לו במפורש שהטלית שייכת לו וכ"כ המאירי ואין הודאה זו מכח שתיקה כהודאה.
נחלקו המפרשים מה הדין אם היה טוען תקפה ממני האם כאן כן יאמינו לו? דעת תוס' הרמב"ן הר"ן הרשב"א הנימוק"י הרא"ש ובתוספותיו הטור ותוס' ר' פרץ שאם טען תקפה ממני כן מאמינם לו. ובתוס' ר' פרץ הביא כן בשם רש"י שנאמן. וכן משמע בגמ' שרק משום דטענינן ליה עד השתא לא מהימנת ליה, משמע אבל אם טוען תקפה נאמן. וכן דייקו הראשונים וכ"ה בדרישה על הטור סימן קל"ח. והטעם שנאמן כתב הרא"ש כיון שעד עכשיו היו נידונין עליה ופירש שם הפילפולא חריפתא שהדבר עשוי שיגבר האחד על חבירו ויתקפנו מידו (או אפשר לפרש דברי הרא"ש שלכך לא מסתבר שעד עכשיו היו דנים עליה ופתאום הודה לו לאחר זמן רב, כך חידש הרב וצ"ע) אך הרמב"ם (סופ"ט הל' טוען ונטען) כתב שלא נאמן וקשה עליו מהדיוק מהגמ' הנ"ל ויישב קושיא זו הדרישה על הטור סימן קל"ח, שמה שהגמ' לא נקטה תקפה ממני כי בזה היה פשיטא לגמ' שלא נאמן שאיך ניתן לחושדו בגזילה, וביותר איך עד עתה לא הצליח לתקוף ובדיוק עכשיו תקף אך בהשכרתי כן היה הו"א לגמ' שנאמן קמ"ל דלא.
הפני יהושע גם כן חיזק את דברי הרמב"ם והסביר שהלא רוב הפוסקים סוברים שבדבר העשוי להשאיל או להשכיר לא נאמן לומר גנב ממני, א"כ איך כתבו שנאמן ומזה תמה על דברי התוס' שאמרו שנאמן. וציין שאף רש"י בדף ב'. הולך כשיטת הרמב"ם כמו שכתב הוא על הרש"י בראש פרקין שכתב 'שאילו היתה ביד אחד לבדו הוי אידך המוציא מחבירו'... והקשה פשיטא, ובתירוצו השני כתב שבא להשמיע שאפילו שהיו שניהם אוחזין לפנינו וכעת הוא ביד אחד לבדו ולא אמרינן שחטפה ממנו אלא המוציא מחבירו עליו הראיה (והעיר הבה"ח אברהם מולה נ"י, שזה סותר את דברי תוס' ר' פרץ שהבאנו לעיל, שציין שרש"י כתב להדיא שבאמת תקפה ממני נאמן, אומנם רש"י כזה לא נמצא לפנינו וצ"ע) וכן כתב הריטב"א כדעת הרמב"ם.
ולהלכה: פסק השו"ע (חו"מ סימן קל"ח ס"ח) כשיטת הרמב"ם ודעימיה, והרמ"א פסק כשיטת התוס' ודעימיה, והוסיף שם שהוא הדין באומר השכרתי בעדים והלכו להם למדינת הים שנאמן, וסיים 'וכן עיקר'.
תוס' ד"ה אגרת: אומר שאינו נאמן לומר מיגו שאם רצה יכל לטעון שתקפה ממני משום שמיגו במקום עדים לא אמרינן. עכ"ד. והיינו משום שאנן סהדי שלא האמינו בלא עדים כמבואר בגמ', וכ"כ הר"ן והמהר"ם, ויעו"ע בר"ן שתירץ שזה מיגו במקום חזקה שהרי אותו פלוני מוחזק כאדם כשר, ונאמר במס' ב"ב דף ה'. שמיגו במקום חזקה לא אמרינן, ואמר הרב נפק"מ בין התירוצים אם תפס בחזרה האם מוציאים מידו או לא, שלפי תירוץ א' מוציאים מידו ולפי תירוץ ב' שמיגו במקום חזקה לא אמרינן זה מספק על כן לא מוציאים מידו מספק (כבכל ספיקא דדינא בממון שכתב הרא"ש ועוד שבתפס לא מפקינן), והוסיף הרב שראה זאת בר"ע איגר על שו"ע סימן קל"ח, שכתב במפורש נפק"מ זו. ובמאירי תירץ עוד דמיגו להוציא לא אמרינן, ואמר הרב ויתכן שתוס' לא תירצו כן (אף שלשיטתם לא אומרים מיגו להוציא בדף ב'. ד"ה וזה נוטל רביע) כיון שמעיקרא דנו בפני ב"ד והוצרכו לחלוק לכן לא נחשב מוציא. וכך ראה במפורש בקצוה"ח סימן פ"ב סק"ט.
הגמ' אמרה שלא נאמן שטוען השכרתי כיון שהשכיר בלא עדים משמע שאם טוען השכרתי בעדים ומתו או הלכו למדינת הים נאמן, וכ"כ הרשב"א שלמה לא היה לו להשכיר בפני ב"ד, והר"ן ג"כ כתב שנאמן אך בדבריו מבואר שזה רק משום שיש לו מיגו שיכל לטעון תקפה ממני (וכאן אי אפשר שזה מיגו במקום עדים או חזקה כמו שכתבו הראשונים על השכירה בלא עדים שהלא טוען שהשכיר בעדים), והרמב"ן הסתפק גם בזה וכתב 'אפשר שנאמן במיגו דאי בעי אמר תקפה ממני'. ונראה לומר שמה שהוזקקו להאמינו דוקא ע"י מיגו יתכן משום שגם הוא מודה שפלוני לא חטף וגזל ממנו וממילא הוא התופס והמוחזק, אלא שטוען שהשכיר לו ולזה צריך מיגו. כנ"ל. ודוחק. והרמב"ם (סופ"ט) כותב שלא נאמן (והיינו אפילו ע"י מיגו). והרמ"א פסק שנאמן לומר השכרתי בעדים. וצריך להבין למה משאירים את הטלית אצל התוקף הרי זה ספק לא תגזול (לשיטת הרא"ש שפשט את דברי ר' זירא שלא מוציאים מספק)?
כעין שאלה זו מובא בשערי יושר (ח"ב תחילת שער חמישי) שהביא את מהר"י באסאן שתירץ שעל כל פנים היה ספק גזל שאם נחמיר על הנתבע ונוציא מידו יהא ספק גזל לתובע (אך תמהו על תירוצו כל אחרונים. ע"ש.) והביא עוד למי שתירץ שלאו של לא תגזול היינו בגזל ודאי אבל בספק גזל אם הוא בידך אין כאן איסור גזל, אך תמה על תירוצו. ע"ש. ומהתירוץ ב' ביאר הרב דין בהלכות ברכת המזון שספק ברך ברכת המזון צריך לברך משום ספק דאוריתא לחומרא, ולכאורה תמוה והרי יש גם ספק לאו "לא תשא" מבואר שכל מה שהתורה אמרה שיש איסור להוציא שם ה' לשוא דוקא בהוצאת שמו ודאי אבל אם ספק כמו כאן אין איסור.
גמ': "ואיבעית אימא כדקתני דאתו לקמן כי תפיס לה חד מינייהו ואידך מסרך בה סרוכי ואפילו לסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה מודה סומכוס דסרכא לאו כלום היא".
תוס' ר' פרץ שואל למה הגמ' אמרה שלרבנן הדין של סרוכי זה לא חידוש שצריך להביא ראיה בעדים שגם לשיטתם זה חידוש שהרי רבנן אמרו ששניים אוחזין בטלית הדין שיחלוקו א"כ גם גבי סרוכי היה צריך להיות הדין שיחלוקו שהלא שניהם תופסים בטלית א"כ למה אמרו שרק לשיטת סומכוס הדין של סרוכי זה חידוש? ותירץ שהמקרה של שנים אוחזין וסרוכי שונים, שבשנים אוחזין כח אחיזתם בטלית שווה לכן הדין שיחלוקו אבל גבי סרוכי שלאחד יש כח אחיזה יותר חזק מחבירו לכן פה זה לא חידוש לרבנן שהדין המוציא מחבירו עליו להביא ראיה.
גמ': "אם תמצי לומר תקפה אחד בפנינו מוציאין אותה מידו הקדישה אינה מקודשת אם תמצי לומר תקפה אחד בפנינו אין מוציאין אותה מידו הקדישה בלא תקפה מהו כיון דאמר מר אמריתה לגבוה כמסירתו להדיוט וכו'".
רש"י ד"ה הקדישה: כתב בלא תקפה. וצריך להבין למה כתב כן הלא אם מוציאים מידו גם בתקפה הדין הוא שלא הוי הקדש? א. תירץ הרב שהיינו חושבים שזה דבר אחד כלומר שהגמ' אמרה תקפה אין מוציאים מידו ואם הקדיש זאת אינה מקודשת לכן בא רש"י ואמר בלא תקפה ללמדך שאין זה דבר אחד אלא שני דברים ב. מהר"ם שיף יישב שלא בא לשלול 'תקפה' אלא כיון דבסיפא אמרינן הקדישה בלא תקפה בא רש"י לומר לך שגם פה מדובר בלא תקפה ואכן אם תקפה לשיטת רש"י לא הוי הקדש. ג. חכמי אנגליה מתרצים וי"ל אם תקפה והקדישה מחייבים לשלם המעות לחברו לקיים הקדש כדאמרינן (ערכין דף כ"ג:) מוסיף עליו דינר ופודה.
תוס' ד"ה הקדישה בלא תקפה: מבאר שמדובר כגון ששתק בשעה שהקדיש ולבסוף כששאלה הגזבר צווח והטעם שצווח כיון דאמירתו לגבוה וכו' ונחשב הקדש כהתקפה שכיון ששתק נחשב שהודה לו ואין דומה הקדש לגזל שבעליו לא נתייאשו ששניהם אינם יכולים להקדיש הגנב לפי שזה לא שלו והבעלים לפי שאינו ברשותו שכאן כיון שהודה לו נחשב כפקדון שיש לו ביד אחרים שיכול להקדיש כמוכח בפרק המוכר את הספינה (ב"ב דף מ"ח.) גבי אחד שהיה לו דלעות וכו' שאם מחירם קצוב הדלעות הקדש. או שנאמר שהקדש זה לא כמו תקפה משום שלמה יצווח בשביל דבריו, ומביאים ראיה ממסותא שהקדיש אחד ושתק השני ומסקנא שאינו הקדש יוצא ששתיקתו אינה הודאה.
הקשו הקצוה"ח תרומת הכרי מהרש"א במהדורא בתרא ומהר"ם שיף על התוס' שמבאר את הסוגית הקדישה במצב ששתק ואח"כ צווח, שהקשה שהרי הגמ' אמרה בסיפא שהצד לומר שאינו הקדש משום שאינו ברשותו, לא כמו שאמר תוס' כיון ששתק בתחילה נחשב שהודה לו? ומתרץ תרומת הכרי שיתכן לומר שתוס' לא גרסו את הגמ' שאמרה שהטעם משום שאינו ברשותו (ואכן הגהות וציונים על הגמ' מביא ספר דיקדוקי סופרים שלא גורס זאת בגמ' וכן השיטמ"ק), ועוד תירץ שיתכן שכן גרסו זאת בגמ', ומה שכתבו שהטעם הוא ששתיקה כהודאה ללמדך שלא רק החלק של חברו לא הוי הקדש אלא גם חלקו לא הוי הקדש ובאמת גם הוא מסכים שהטעם הוא כיון שאינו ברשותו אך זה רק מוכיח למה החלק של חבירו לא הקדש. וכן תירץ המהרש"א במהדורא בתרא שאינו ברשותו רוצה לומר אינה שלו. ודוחק הוא בעיקר מהמשך הגמ' ואיש כי יקדיש את ביתו וגו' כן העירו המהר"ם שיף והקצוה"ח, ותרומת הכרי (סימן קל"ח) כתב שמצינו כמה פעמים בש"ס שאינה שלו קרוי אינו ברשותו. יעו"ש.
כתבו התוס' שמדובר בשתק ולבסוף צווח והוזקק לומר כן דלכאורה כיון שאינו תוקף בפועל רק מקדיש אין צריך לצווח ואין השתיקה כהודאה, ולכך אמר ששתק ולבסוף צווח וכן מבואר בר"ן, אך הקשה שלפי זה מה ראיית הגמ' מבכורות הלא שם לא שייך שתיקה או הודאה דהוא גופיה לא ידע, ולכן חלק שם על התוס' וסובר שמדובר בצווח, אך בית הלוי ח"ג סימן מ"ב אות ב', העיר על התוס' שהספק יכול להיות גם בשתק לגמרי כל הזמן ותירץ שבשתק כל הזמן יש להסתפק גם למאן דאמר מוצאין אותה מידו. יעו"ש.
מש"כ תוס' שבפיקדון שיש ביד אחר יכול להקדיש וחשיב ברשותו נראה להסביר זאת פי מה שכתב תוס' בדף ב'. ד"ה ויחלוקו גבי שניים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתיים דחשיב ששניהם אוחזין כיון שהנפקד תופס בחזקת שניהם ובשבילם. יעו"ש. ונמצא לפי"ז שגדר 'ברשותו' היינו בשליטתו ובשייכותו לחפץ.
ישנם ארבעה ביאורים לגמ' 'כיון דאמר אמירתו לגבוה... או דלמא השתא מיהת הא לא תקפה וכתיב'... והם:
א. הר"ן ביאר שהספק אפילו בצווח, האם הקדישה אלים כתקפה שדווקא בקניני ממון דעלמא צריך להפקיע מרשות המוכר ולהראות בעלות, משא"כ בהקדש אמירתו כמסירתו, או דלמא השתא מיהא לא תקפה ואינה ברשותו. ובזה מובן כל דברי הגמ' וראייתה ממסותא.
ב. תוס' ד"ה הקדישה העמידו שהספק באופן ששתק ולבסוף צווח, והספק אם כיון ששתק בשעה שחבירו הקדיש אודי ליה והוי הקדש או דלמא אין שתיקה כהודאה, שלמה יצווח בשביל דבריו הלא מכל מקום לא תקפו רק הקדיש [וכתב הנחלת דוד שלפי תוס' יוצא שעצם תקיפתו ומוחזקותו אינה סיבה שלא להוציא מידו אלא רק מחמת השתיקה דאידך, ומטעם זה כתבו תוס' לעיל (בד"ה אגרת ליה) שאומר תקפה ממני נאמן כיון שאין לפנינו שתיקה בעדים ויתכן שתקפו וצווח ואינה שלו, ואזלי לשיטתייהו, משא"כ הרמב"ם בסופ"ט מטוען ונטען שסובר שבתקפה ממני אינו נאמן שסובר שעצם תקיפתו ומוחזקותו כעת היא הגורמת שלא להוציא ממנו שלשיטתו אין מוציאים מידו כידוע.]
ג. הקצוה"ח סימן רי"א סק"ג הסביר (אליבא דהרמב"ן בב"ק) שספק הגמ' כאן אם יש חיסרון כזה של אינה ברשותו.
ד. תוס' ד"ה והא הכא מובא הסבר אחר לספק הגמ' אם הקדיש אלים כתקפה לענין שלאחר שהקדיש לא יכול חבירו לתקוף בחזרה דהוי ההקדש כתקף והקדיש שלא יכול חבירו לתקוף בחזרה ולהפקיע ההקדש.
יש להבין את מש"כ בגמ' 'כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כמאן דתקפה דמיא איך זה חל בזמן התקיפה שעדין החפץ ברשות השני נמצא? בריטב"א מבואר על דרך המבואר בגיטין ס"ז. גטו וידו באין כאחד, שכן הוא הדין בכמה מקומות שאחד משלים וגורם לשני, אך בית הלוי (ח"ק סימן מ"ב) מבאר כיון ששתק תוך כדי דיבור מזמן הקדש חלק בשתיקה למפרע וכאילו שתק קודם ההקדש.
קצות החושן (סרי"א סק"ג) שואל מה הדין בגזלן שרוצה להשיב את הגזלה לבעלים האם נחשבת הגזלה ברשות הבעלים ויוכל להקדישה או לא? ומביא את הרמב"ן בספרו מלחמות השם שאומר שלא רק נגנבה ולא נתייאשו הבעלים לא יכול להקדיש אלא אפילו אם ברצונו להחזיר את הגזלה שגזל לבעלים לא יכול הבעלים להקדישו כיון שבתורת גזל הוא אצלו ולא נחשב כפקדון שיש לו ביד אחרים. ועל זה אמר הקצו"ח שלפי דבריו הוא הדין בפקדון שאדם כפר בו שאע"פ שבא בידו לא בתורת גזל לא יכולים הבעלים להקדישו אפילו שהנפקד רוצה להחזירו. אך לדעת התוס' (בב"מ דף ו'. ד"ה הקדישה) ובעל המאור (בב"ק בפרק שור שנגח) נחשב ברשותו ולכן אם רצה הגזלן להשיב את הגזלה אף שעדין לא החזיר יכול הבעלים להקדיש. ומדבריהם ביאר את גמרתנו. ע"ש.
תוס' ד"ה והא הכא: כתבו התוס' שמדובר במסותא מקרקעי וכל דאלים גבר, וטעמו שאם זה מטלטלי אז תלוי מי מוחזק. ובמהר"ם כתב שהתוס' אזלי למסקנא בדף ז'. שביארה הגמ' דסוגיין במסותא מקרקעי היא, כתב המהר"ם שיף ועוד שזה דוחק, שבהוה אמינא תוס' ינקטו מה שהוזכר רק במסקנא, והפני יהושע כתב שכיון שבמטלטלין גם שייך כשלא אוחזין כל דאלים גבר ובמקרקעי לעולם כד"ג, אז העדיף תוס' לנקוט האמת למסקנא.
בעצם הנידון אם תקפה מוציאין ממנו גם אם סבור להם שאין מוציאין מידו אין זה דין כל דאלים גבר שדין כד"ג זה הוראה מעשית לכתחילה שכל דאלים זוכה אף שחבירו צווח, שיטמ"ק מהמהר"י כץ.
האריכו האחרונים להקשות סתירה בתוס' שבד"ה הקדישה (לעיל) פירש שספק הגמ' אם שתיקה בזמן שהקדיש חשיבא כהודאה וכאן פירש אחרת, ובמהרש"א הסביר שהוקשה להם לפרש בעיא דמסותא בספק דלעיל אם השתיקה כהודאה דלפי זה מה פשטה הגמ' בדף ז'. מר' נחמן שכיון שזה ממון שאין יכול להוציא בדיינים אינו קדוש עדיין מכל מקום מטעם שתיקה כהודאה שיהיה הקדש, ובמהר"ם שיף הוסיף עוד להקשות דלפי"ז מה פשטה הגמ' ממסותא. שמנין לנו שהיתה שם שתיקה וכן בספק בכורות לא שייך שם שתיקה וצווחה שמנין לו לכהן לידע, וכן הישראל עצמו לא ידע אם בכור הוא, יעו"ש. ולכן התוס' שינו מפירושם זה, וביארו בדרך אחרת אך עדיין קשה הסתירה מדברי התוס' לעיל, ובמהר"ם כתב דלעיל פירש לפי ההו"א דבמסותא מטלטלי ובתוס' ד"ה והא הכא כתב לפי המסקנא דבמקרקעי עסקינן וכתב המהר"ם שיף שזהו דוחק וביאר אחרת, והביאו ג"כ בספר נחלת דוד (בד"ה ואחר שעלה בידנו) שהתוס' סוברים שכל מעלת התקיפה אינה משום שמוחזק אלא משום שתיקת השני, ומה שמביא ממסותא באמת שם הספק אם אלים הקדש כתקיפה, אך הגמ' ידעה ששם מדובר בשתק ולבסוף צווח (ויעוין בשיטמ"ק), וראיית הגמ' שמצינו שאינו הקדש מחמת שאינה ברשותו ולא חשו לשתיקת השני להחשיבה כהודאה, והנחלת דוד האריך טובא בדבריו איך שפירש להתוס', וכתב שהתוס' לשיטתם בדין כד"ג שאינה זכיה גמורה, ודלא כהרא"ש, וגם בספר התומים (סימן קל"ט סק"א) עמד בזה וכתב שתוס' לא ניחא להו כרש"י במסותא ששם לא שייך ענין שתיק וצווח (ומבואר בדבריו שבאמת אלו שני ספיקות בפני עצמם ומסותא לא באה לפשוט אלא ספק בפני עצמו ועי"ז מוכח לנו...) ויעו"ש שמש"כ תוס' שאם יתקוף השני בחזרה מועיל, זה דלא כהרא"ש בראש הפרק שדין כל דאלים גבר הוי כהכרעה.
דף ו':
תוס' ד"ה והא הכא "וי"ל דאיירי במכירי כהונה" – דהיינו שסוגייתנו מדברת בתקפו כהן ידוע וניכר שרגיל ליתן לו המתנות כן כתב רש"י בחולין דף קל"ג (מהר"ם שיף) וע"ע ברש"י בגיטין דף ל'. שפירש כעי"ז. ויש לברר מהו יסוד הדבר 'מכירי כהונה' שמחמתו יש לאותו כהן המקבל בקביעות שייכות ממונית בגוף מתנות אלו עד כדי כך שבגמ' גיטין ל'. מבואר שאף שלא הגיע לידו כבר חשיב כאילו זכה בהם. יעו"ש.
רש"י שם מבאר ששאר כהנים הסיחו דעתם מזה, מבואר שכהנים אחרים כביכול מתייאשים ומפקירים את אפשרותם לקבל ממנו. ולפי"ז יוצא שלכהן הקבוע יש זכיה וקנין גמור במתנות אלו. וכעין זה מבואר בתוס' ריד שם, אך יעוין בתוס' בב"ב דף קכ"ג: שלמדו שכיון שיש לו רק זכות תביעה על טובת הנאה שבלאו הכי הרי צריך ליתן אם יקח מאותו כהן (בלי להודיע קודם שמפסיק להבא) עובר במי שפרע כשההפסד קטן כמבואר בב"מ דף מ"ט: וכ"כ המרדכי שם. ולפי"ז יוצא שאין לכהן הזה קנין גמור אלא רק חזקה ושייכות חיצונית, וכן מבואר בקצוה"ח רע"ח (ויעוין בגר"ש רוזובסקי זצוק"ל שלמד קצת אחרת את התוס' על דברי התוס' בקידושין).
ומה הנפק"מ בין רש"י לתוס'?
א. אמר הרב הנפק"מ להלכה אם יכול לתבוע טובת הנאה, שלפי תוס' יכול לתבוע טובת הנאה, ולפי רש"י לא יכול לתבוע טובת הנאה והוסיף שהתוס' כאן לא כמו התוס' בב"ב, כיון שכאן.
ב. אמר הבה"ח גיא לוי שנפק"מ אם יש מרובה האם חייב עדיין לתת למכירי כהונה שלפי תוס' לא צריך לתת, ולפי רש"י כן צריך לתת.
הרמב"ן הריטב"א והרשב"א בגיטין אומרים שכל עוד לא הודיע לנו שמפסיק לתת לו מעשר וכדו' חייב לתת מתקנת חכמים.
גמ': "ת"ש דההיא מסותא דהו מנצו עלה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא קם חד מינייהו אקדשה פרשי מינה רב חנניה ורב אושעיא וכולהו רבנן וא"ל רב אושעיא לרבה כי אזלת קמי דרב חסדא לכפרי בעי מיניה".
רש"י ד"ה פרשי מינה: מבאר שפרשו לרחוץ בה. וצריך להבין למה רש"י ביאר לרחוץ בה ולא יצאו ממנה? ואמר הרב שנראה שהוזקק לזה שהלא קרקע אינה נגזלת אך התשמישים נגזלים כמש"כ בשו"ת הרא"ש.
רש"י ד"ה ואמר ליה רב אושעיא לרבה: גרסינן. וצריך להבין למה רש"י הוצרך לומר שזו הגירסא ששלח את רבה ולא את רבא? ותירץ הרב על פי הגמ' חסר דף שרבא לא היה בתקופת ר"א. ע"ש.
שאל הבה"ח יוגב זייתוני נ"י למה ר"א שלח את רבה לר"ח ולא שאל אותו הרי עד שילך לשאול ויחזור עם תשובה יעברו בנתיים אנשי המקום בספק מעילה? תירץ הרב שאם לא שאל אותו סימן שלא ידע.
יעוין בתוס' רא"ש דאף דאמרינן בהוריות דף י"ד. שרבה היה עוקר הרים והיה חברו של ר' חסדא, מ"מ גם ר"ח היה מפולפל ביותר כמבואר בעירובין דף ס"ז. שרב ששת מרתע כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא.
יעוין בקובץ הערות סימן ע"א, שנחלקו אם המע"ה זהו דין ודאי או ספק והנהגה שלא להוציא מספק, שהמחלוקת הזו היא שורש הנידון בסוגייתנו.
גמ': "אמר ליה רב חנניה לרבה תניא דמסייע לך הספיקות נכנסין לדיר להתעשר ואי ס"ד תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו אמאי נכנסין לדין נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן".
תוס' ד"ה פוטר ממונו בממון כהן: אומר וכן למסקנה שאם תקפו כהן מוציאין מידו תימה, שבפרק השואל (לקמן דף ק"ב: ושם) ובפרק בית כור (ב"ב דף ק"ה. ושם ד"ה אבל) גבי אחד ששכר מרחץ (לשנה במחיר י' זוזים שזה דינר לשנים עשרה חודש והתעברה השנה) שאמר שמואל שאם באה באמצע החודש הדין הוא שיחלוקו אבל אם בא בסוף החודש כל החודש שייך לשוכר, וקשה הרי כאן פסקנו שמוציאין מידו א"כ בסוף החודש כל החודש שייך לשוכר, וי"ל ששם נכנס בהיתר לכן מועיל לו תפיסתו אבל כאן שלא בהיתר תפס כי אם בספק לכן לא מועיל לו תפיסתו. וממשיך תוס' ומקשה והא אמרינן בפ"ב בכתובות (דף כ'. ושם ד"ה ואוקי) שנים חתומים על השטר ובאו אחרים ואמרו אנוסים היו וכו' אין נאמנים והסקנו דאוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה, ואין נאמנים דקאמר, פירש רש"י, שאדם תפס המלוה לא מפקינן מיניה צ"ל שתפס קודם שבאו עדים לפסול השטר היינו קודם שנולד הספק ועי"ל דאין נאמנין דלא מקרעינן ליה ולא מגבינן ביה ולא לענין תפיסה.
שואל הפנ"י שתי קושיות על התוס' והם:
א. תוס' ב"ב מתרץ תירוץ אחר ששם לא מוציאים מידו כיון שבא בסוף החודש נחשב שהודה לו, א"כ קשה למה תוס' לא תירץ זאת כאן? ותירץ שכאן אי אפשר להביא את התירוץ שנחשב שהודה לו כיון, שכאן הסתפקנו בשתק ולבסוף צווח האם נחשב שהודה לו ולא פשטנו אם נחשב שהודה. אך תמה הרב על דבריו שבגלל שבגמ' כאן לא פסקה האם שתיקה כהודאה לכן אי אפשר לתרץ שבבבא קמא מדובר שהודה לו, הרי מושג שתיקה כהודאה זה מושג המופיע בכל הש"ס ולא תלוי בכלל לגמ' שלנו מושג זה? ונשאר בצ"ע.
ב. תוס' בכתובות מתרץ תירוץ אחר ששם כל אחד טוען טענת ברי לכן מועילה לו תפיסתו מה שא"כ כאן שכל אחד טוען טענת שמא לכן מוציאים מידו, ועל זה מקשה למה לא תירץ תירוץ זה כאן? ותירץ שמסותא זה טענת ברי ומזה שהביא את הברייתא של תקפו כהן שזה שמא רואים שלא חילק בין טענת שמא לברי. אך הרא"ש כאן כן הביא תירוץ זה.
כתב בקונטרס הספיקות כלל ב' שזהו כלל דעת הראשונים והאחרונים נוחי נפש, שתקפו כהן מוציאין מידו, והגדול שבכהונה (הש"ך) מנה אותם בספרו זולת הרמב"ם פ"ב הל"ו מהל' בכורות ופ"ה הל"ג (והראב"ד דשתיק ליה) שסבר דתקפו אין מוציאין ותמהו עליו מסוגייתנו, והלחם משנה כתב שהוקשה לו מגמ' בכתובות דף כ': שהביא תוס' שמבואר שאין מוציאין, והכסף משנה הוסיף שמה שאמר רבה בסוגייתנו אין זה רק דחיה בעלמא שבאמת אינה כל כך קושיא, דכשלא תקף אינם ממון כהן. והמע"ה. ויעוין בקונטרס הספיקות שביאר מה יסוד מחלוקתם, ולמה לא קיבלו תירוץ התוס' בסוגייתנו ובכתובות וכן תירוצו של הרמב"ן בסוגייתנו (ששם שיש תרי ותרי דהיינו שניים המעידים שלוה והשנים שפוסלים אותם הוי כעדות לכל צד והוי ספק דאורייתא וממילא מאן דתפס תפס (במטלטלי) דעדות מסייעתו) שתלו אם כשטוען ברי מהני שאם תפס לא מפקינן מיניה וכן בתפיסה לאחר שנולד הספק אם מהני.
והנה בהגהות הגר"א כאן וביתר הרחבה בביאורו על השו"ע (יו"ד סימן שט"ו סק"ב) בשם הרשב"א, ליישב דעת הרמב"ם שכיון שלמסקנה מדובר בספיקות פטר חמור, י"ל שדוקא בזה מוציאים מידו, כיון שיש מרא קמא לישראל, וביאר השב שמעתתא שער ד' פרק ה' שבכור אין מרא קמא כיון שקודם שיצא אינו קדוש, ואין זכות ממונית בו שדבר שלא בא לעולם הוא ובזה חלקו רבה ואידך אמוראי, אם כשיצא הבכור קדוש מלמפרע או מכאן ולהבא, שרבה סבר מכאן ולהבא ואזיל לשיטתיה בחולין דף ס"ז ולכן יש לו מרא קמא ומוציאין מהכהן משא"כ רב הונא סבר שלמפרע ולכן אין מוציאין.
ובקהלות יעקב סימן ט' תמה הרי גבי מחליף פרה בחמור שאלה הגמ' לקמן דף ק'. שנלך אחר מרא קמא ופשוט שאין המדובר לענין הפרה אלא לענין הולד וראינו שיש מרא קמא ותפיסה ממונית בולד. ולכן כתב לחלק שמרא קמא זה כשהחזקה קובעת שכך יהיה ולא ישתנה מעצמו לעולם כמו בפרה משא"כ בבכור שהוא עצמו ספק.
בספר יד דוד (חיברו הגר"י דהאן בנערותו) סימן ט', ביאר מחלוקת הרמב"ם והראשונים בחקירת קונטרס הספיקות כלל א' אם מרא קמא זה כמוחזק וילפינן מדין המוציא מע"ה, או כחזקה דעלמא שלא משנים מספק ונפק"מ בסוגין שבספק דין אין הולכים אחרי כמש"כ האחרונים וגם כי משתנה (ולפי"ז ביארו למה בספק בין השמשות לא אזלינן אחרי חזקה ויש בזה ג' תירוצים. א. ספק בדין. ב. ודאי נשתנה מכשהיה (יביע אומר) ג. ישתנה אח"כ.
בשו"ת אור לציון ח"א חו"מ ט', ביאר שיטת הרמב"ם בהל' אבידה, שספק הינוח אם נטל לא יחזיר משום לשיטתו דתקפו כהן אין מוציאין מידו, וכ"פ השו"ע בשני המקומות והרמ"א דפליג פליג בשניהם דרך אגב: שברמ"א כתוב שאף אם נתן בטעות לכהן יכול לדרוש את זה בחזקה.
אומר הנימוקי יוסף שדעת הרי"ף שתקפו כהן מוציאין מידו כמו תוס' ושאר הראשונים והאחרונים נוחי נפש.
שאל הבה"ח ניסן רחמים נ"י מה הטעם שמעבירים את הבהמות וסופרים אותם אחד אחרי השני הרי יכול להעשר על פי ידיעתו כמה בהמות יש ברשותו? ואמר הבה"ח יוסף חיים נ"י טעם לדבר מפי השמועה כדי שידע את הכמות הבהמות שיש לו בצורה מדויקת ביותר ולא ע"י השערות ואומדן דעת, וידיעה מוקדמת שיכולה להשתנות ולא יזכור את זה וכדו'.
אומר המהר"ל שהטעם שהמעשר זה דוקא חל על העשירי כיון שהמספר עשר מראה על שלמות.
שאל הבה"ח גיא לוי נ"י שלכאורה דברי הגמ' תמוהים שהרי מעשר בהמה קרב על המזבח ולעומת זאת פדיון פטר חמור מקבל הכהן א"כ מה הפתרון שאתה מכניס את הספק לדיר הרי אתה מפסיד אחד מהם?
גמ': "אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי דספיקא לאו בר עשורי היא דתנן קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולם פטורין ואי ס"ד ספיקא בעי עשורי לעשר ממה נפשך דאי בר חיובא הוא שפיר מעשר ואי לאו בר חיובא הוא נפטר במנין הראוי דאמר רבא מנין הראוי פוטר".
תוס' רא"ש מתרץ שכאן לא אומרים בטל ברוב כיון שבעלי חיים יש להם חשיבות ולא מתבטלים כדאיתא בזבחים (דף ע"ג:), וממשיך ואומר למה לא נאמר כל דפריש מרובא פריש ויהיו כלם חייבים לעשר? ומתרץ גזרה שמא יקח מהקבוע, ועוד מתרץ למה לא אומרים בטל ברוב? כיון שאמר רחמנא עשירי ודאי ולא עשירי ספק.
צריך להבין למה תוס' לא קיבלו את התירוץ של תוס' רא"ש שעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק? התירוץ הוא, שלפי תוס' רא"ש צריך שגם במציאות יהא ודאי, אך לפי התוס' לא צריך שיהא עשירי גם במציאות ודאי. ועוד מתרצים רוב ראשי הישיבות שלפי תוס' רוב זה דבר מוכרע לכן אין כאן עשירי ספק, אבל לדעת הרא"ש שרוב זה לא דבר מוכרע לכן לשיטתו העשירי הזה לא עשירי ודאי. אך ביאר הרב שגם הרא"ש סובר שזו הכרעה אבל כאן חייבה התורה הכרעה מציאותית וכן כתב הפרי מגדים (ק"י).
תוס' ד"ה לפטרו במנין הראוי: תמה מה שייך כאן במנין הראוי הלא מנין הראוי שייך איפה שאין כי אם עשרה והתחיל למנות ומנה אחד מהן ואין כאן עשרה אפילו כך פטורים אותן שיצאו ולא יצרפו לגורן אחר כיון שתחילת יציאתן היה ראוי להשלים המנין, אבל כאן שיש בעד הרבה ישלים המנין ויהיו עשירי ואחד עשר קודש ויקרא לשניהם עשירי מספק אם יש במנוי ביניהם אם לאו, וכן יעשה בכל אחד עשר ובאחרונה שלא ישאר עשרה יצטרפו לגורן אחר.
תוס' הרא"ש אומר כעין תוס' שיש בעדר הרבה ישלים במנין ויהא י' ו- יא' קדוש... ומוסיף שיאכלו בממון לבעלים. והביא את רבי מאיר שתירץ שכיון שכתוב "ואשר יעבור" ואם יודע שיצא הקופץ בשביעי צריך למנות מחדש א' ב' ג' ולכן כל שיצא הקופץ בשביעי או בשמיני אז בין אלו שיצאו לפניו בין שיצאו לאחריו נפטרו במנין הראוי שגם אלו שיצאו אחריו אם היה מונה אותם כדין היו ראויין להתעשר, אך ברש"י בד"ה כולן פטורין: ויעו"ע בד"ה מנין הראוי פוטר: שמבואר להדיא שגם כשיש הרבה בדיר הם כולם פטורים משום מנין הראוי, ולא רק במת אחד מתוכן.