דף ה'
גמ': "ההוא רעיא דהוו מסרי ליה כל יומא חיותא בסהדי, יומא חד מסרו ליה בלא סהדי לסוף אמר להו לא היו דברים מעולם אתו סהדי אסהידו ביה דאכל תרתי מינייהו א"ר זירא אם איתא לדר' חייא קמיייתא משתבע אשארא אמר ליה אביי אם איתא משתבע והא גזלן הוא א"ל שכנגדו קאמינא".
לכאורה משמע מהלשון 'ההוא רעיא דהו מסרי ליה'... שרבים היו התובעים אותו. והעיר הפורת יוסף (הגהות וחידושים) שלפי זה איך יחויב על השאר משום שאכל שתי בהמות של אחד מהם, יכול להיות שלקח רק ממנו ורק אצלו כפר הכל, ודוחק לומר שהיו כולם שותפים. יעו"ש. התוס' אנגליה כתב שאחד היה שליח של כולם וממילא אם כפר באחד כפר בכולם, אך הרב אומר שנראה לומר שבאמת מדובר כאן באחד שמסר בלבד ומה שכתוב בלשון רבים זהו דרך הודעת הדבר ותיאור הענין שהרועה הזה תפקידו לקבל מאנשים חיות בעדים ומצינו רבות כהנה (יעוין ב"ב דף ב'. גבי מחיצת הכרם יעוין ביד רמה שם).
וצריך להבין מדוע הגמ' אמרה 'דהוו מסרי ליה כל יומא חיותא בסהדי יומא חד' לכאורה לא היה צריך להקדים דכל יומא... שהרי כל הספק הוא על אותו יום עצמו שמסר ללא עדים וצריך לומר שמה שהוזקק לזה, כדי לחדש שאף שכל יום היה נוהג להביא בעדים היינו אומרים שהיום לא הביא בכלל קמ"ל שתולים שכן הביא את הבהמות לרועה אך ללא עדים (רשב"א ריטב"א ועוד ויעו"ע בשיטה מקובצת בזה).
גירסת הגמ' 'לסוף א"ל לא היו דברים מעולם אתו סהדי"... ולפי זה מילת 'לסוף' פירושה בסוף כשבא לקחת את החיות מהרועה א"ל לא היו דברים מעולם... אך יעוין במהרי"ץ חיות שהביא בשם הגר"א שהגיה כך – שאמר לא היו דברים מעולם (והיינו שבתחילה טען להד"ם ונשבע היסת כדר' נחמן בסמוך) ולסוף אתו סהדי דאכל תרתי, א"ר זירא 'אם איתא לדר"ח משתבע' (והיינו שאף שנשבע שבועת היסת מ"מ אם התגלגל אח"כ ענין שגורם לו לישבע מדאוריתא צריך לישבע), ומבואר שם שהוכרח לו לגרוס כן, שעל פי זה מובן למה לא הקשו תיכף נחייבו מדר"נ רק אח"כ בגמ' יעו"ש. אך בשיעורי הגר"ש רוזובסקי זצוק"ל העיר שלפי זה הגמ' בהמשך ששאלה 'והא גזלן הוא' יכלה לשאול שאלה יותר קשה שלהגר"א ראינו שחשוד ונשבע לשקר בהיסת א"כ למה צריך עוד לישבע?
'אם איתא לדר' חייא'... פירש רש"י אם הלכה כמותו משמע מכאן שהסתפק ר' זירא כמו מי ההלכה, וכ"כ בשיטה מקובצת אך יעוין בתוס' שהוכיחו שהלכה כר"ח מהגמ' בהמשך שאמרה אע"ג דקאמר הכא אם איתא הכא נמי אשכחנא... ולפי זה אולי י"ל כן גם ברש"י שר' זירא לא הסתפק (ורש"י רק ביאר את המילים בגמ' אם איתא לדר"ח) ומה שהגמ' נקטה 'אם' שהוא לשון מסופק ותלוי יתכן משום שיש תנאים שנחלקו בזה לעיל בדינו של ר' חייא (יעוין בשיטמ"ק בריטב"א וברשב"א).
תוס' ד"ה מסרי ליה בסהדי: אומרים שמדובר בגמ' שכל פעם שנתן את בהמותיו אמר לו תחזיר לי בהמותי בעדים, שאם לא כן קי"ל (כתובות דף י"ח.) המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרוע בעדים (רוצה לומר שאם לא מדובר כאן שכל פעם התנה לו שיחזיר בעדים יכול לכפור גם שהביא לו בעדים שלא משנה כיון שיכול לומר החזרתי).
אומרים המפרשים שהיה קשה לתוס' שבגמ' משמע שאם גם עתה מסר לו בעדים לא היתה שום שאלה, וקשה הלא קי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים, א"כ יכול לומר החזרתי תמיד ולא רק עכשיו, ובתוס' רא"ש הוסיף שעי"ז יטען החזרתי ונוכל להשביעו שבועת היסת ללשון שני ברב נחמן במס' שבועות שכדי להשביע היסת צריך דררא דממונא.
תוס' ד"ה אי איתא: אומר שנראה שהלכה כר' חייא שהרי לעיל במחלוקת רבנן ור"ג העמדנו את ר"ח כרבנן ופסקו כרבנן משמע שהלכה כר"ח, ועוד מוכח מפרק שלהי המניח (ב"ק דף ל"ה:) (אמרנו שם טענו חיטים והודה לו בשעורין פטור והקשו) מאי קמ"ל תנינא (כלומר מה בא להשמיע לנו זאת הרי כבר שנינו זאת בשם רבנן שהלכה כמותם) וכן בפרק השואל (לקמן דף ק'. ושם) פריך אמאי טענו חיטין והודה לו בשעורים הוא וכן סברי רב ושמואל בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ'. ושם) אע"ג שראינו שהלכה כר"ח, עדיין אמר 'אם איתא' שכן מצינו דרך לומר זאת בכתובות (דף נ"ט) דקאמר אם איתא לדר' הונא דאמר יכולה אישה שתאמר לבעלה איני ניזונת וכו' ובפרק שני דייני גזירות (שם דף ק"ז:) פסק כרב הונא, תימא גם אם הלכה כר' חייא כאן לא נשבע אף שהעידו שאכל שתיים מהם כיון שאמרנו מה להצד השוה שלא הוחזק כפרן וכאן שכן הוחזק כפרן לא נאמר שלא נחייבו שבועה, וי"ל אחרי שלמד שיש שבועה בהעדאת עדים במלוה מעתה אין לחלק בין מלוה לפקדון. ולדבריו הסבר השאלה 'והא גזלן הוא' שבכה"ג ר' חייא לא יאמר להשביעו שהרי גזלן הוא ולא שייך בזה 'לא פלוג' אך מרש"י משמע שבאמת גם באינו גזלן אין להשביע אלא כשיש מישתמט וכמבואר שיטתו לעיל דף ג': דחשיד אממונא חשיד אשבועתא אלא כשיש מישתמט אמרינן דלא חשוד (וכונת הגמ' 'והא גזלן הוא' שכאן הוא חשוד ולא דומה למישתמט).
תוס' ד"ה שכנגדו: אומר וא"ת מה שונה חשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל שלא אמרנו מתוך שאינו יכול לישבע משלם כמו שנאמר גבי אדם שטען שהלוה מאה זוז וחבירו טוען שחמישים זוכר שהלוה לו וחמישים השניים לא זוכר (לקמן דף צ"ח.) בנסכא דר' אבא, וי"ל כאן אם היינו אומרים משלם לא הנחת לו חיים שכל העולם יביאוהו לידי שבועה ויטלו כל אשר לו, ועוד ששם אמר לו שבועה דאוריתא יש לי עליך או תשבע או תשלם אבל כאן ברצון ישבע אם נניחנו ולך לא ישלם.
הנה ענין 'שכנגדו' זו תקנת חכמים ידועה ומשנה פשוטה היא במס' שבועות ומ"מ תוס' בחרו כאן לשאול על עצם מושג זה ששם מצאנו מחלוקת תנאים בזה, ואיך כאן נקטה הגמ' כן בפשיטות שדעה זו לפי כל האמוראים וא"כ זו קושיה טובה כ"כ הפני יהושע, אך החידושי ר"ע איגר יישב בדרך אחרת ששם י"ל שמדובר בשבועת עד אחד שכדי שלא יצא שחייב ממון העבירו השבועה לכשנגדו ובזה יש מחלוקת משא"כ כאן שזה שבועת מודה במקצת וגם בגליון הש"ס כאן העיר רע"א קושיה זו על התוס' אך לא תירץ.
בתוס' יש שני תירוצים ויוצא ב' נפק"מ בניהם: א. אם התקנה לטובת התובע או הנתבע שלפי התרוץ הראשון התקנה בשביל הנתבע ולפי התירוץ השני בשביל התובע.
ב. האם מן הדין יש לומר 'מתוך' אך תיקנו חכמים שלא אומרים 'מתוך' או שמין הדין אין לומר מתוך? לפי התירוץ הראשון שלא שבקת חיי מין הדין היה לומר 'מתוך' וכמו שביארו תוס' לקמן דף צ"ח. (ד"ה מתוך שא"י לישבע) שאדם ילוה לחברו החשוד פרוטה ויתבענו מנה ולא יוכל לישבע ויצטרך לשלם הכל משא"כ בנסכא דר' אבא וכדו' שאינו חשוד אלא בתביעה ומאורע זה בלבד לא הצריכו לישבע כנגדו, או מדין אין לומר מתוך לפי שברצונו הוא נישבע אם נניחנו.
ומה שהדגישו התוס' 'שבועה דאוריתא אית לי עלך'... מבואר שמתוך שא"י לישבע שייך רק בשבועה דאוריתא וכמש"כ תוס' בדף ג': ד"ה והאי בכוליה בעי דלודיה שבשבועה דרבנן לא אמרינן 'מתוך' וכתבו ר"ע איגר והמהר"ם שייק שדבריו שם אליבא לתירוץ השני כאן. והבן.
תוס' ד"ה אין לך בידי פטור וא"ר נחמן: מכאן משמע שהלכה כלישנא קמא הנמצאת בפרק שבועת הדיינים (שבועות דף מ"א. ושם ד"ה ומאן) שלא בעינן דוקא דררא דממונא כדי לחייב שבועה, אלא אפילו כופר הכל חייב שבועת היסת משלא מביא כאן בסיפא, וכן פירש בשערים ר' האי ואם טען איני יודע בכל ישבע שאיני יודע.
תוס' אמרו שמשמע מכאן שהלכה כלישנא קמא ויעין בתוס' בב"ק דף קי"ח. ד"ה רב נחמן ובשבועות דף מ"א. ד"ה ומאן דתני שהאריכו הרבה ושקלו וטרו בפסק ההלכה האם כלישנא קמא או כלישנא בתרא וכן בתוס' רא"ש כאן, ומה שתוס' הוכיחו מסוגיתנו העירו שיש לומר שגם כאן יש דררא דממונא שכל יום מסרו לו בעדים אך מ"מ תוס' הוכיחו מזה שהובא קטע זה במשנה ולא הביאו.
ומה שסיימו התוס' ואי טעין איני יודע בכל ישבע שאינו יודע, וצריך ביאור למה הוזקקו לומר כן ועוד מנין להם כך הרי לקמן דף צ"ח. וכן בשבועות דף ל"ב: גבי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא שמבואר שלא נשבעים שבועה שאיני יודע (וכנראה טעם הדבר שגם אחרי השבועה לא התברר הדבר) תירץ הרב יהודה מנחם שליט"א שאחר שכתבו בסוגייתנו שמשמע שהלכה כלישנא קמא שלא בעינן דררא דממונא, א"כ קשה למה כשאינו יודע לא נשבע הלא כל שכן שישבע שהרי לא כופר לגמרי, וע"ז כתבו שאם אינו יודע בכל ישבע מטעם זה, ונ"ל הטעם שדוקא בחמשין ידענא שיש הודאה במקצת וחיזק בהודאתו את התובע חייב לישבע שנראה שמשקר כמש"כ תוס' דף ד'. (ד"ה הצד השוה) שנחשב כחיוב ממון שיכול להפקיעו בשבועה מה שאין כן כאן שכפר הכל.
דף ה':
גמ': "ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ותיפוק ליה דהוה ליה רועה ואמר רב יהודה סתם רועה פסול לא קשיא הא דידיה הא דעלמא דאי לא תימא הכי אנן חיותא לרועה היכי מסרינן והא כתיב לפני עור לא תתן מכשול אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו".
תוס' ד"ה ותקנתא לתקנתא: אומר שמתוך שאינו יכול לישבע ישלם לא שייך לומר כאן כמו שפירש לעיל (שמדרבנן לא אומרים מתוך).
העיר הבה"ח יוגב זייתוני נ"י, מה רצו תוס' כאן לאחר שביארו כבר לעיל שלא אומרים מתוך בדרבנן? ואכן במהר"ם עמד בזה וכתב שרצו תוס' לבסס ולחזק יסודם שכתבו בדף ג: שבשבועה דרבנן לא אומרים מתוך. ובחידושי ר"ע איגר ג"כ עמד בזה ותירץ שכאן החיוב הוא מעיקרא תשלום ולא חל מעיקרא חיוב שבועה כיון שתקנתא לתקנתא לא עבדינן ונאמר מתוך קמ"ל שלא, ואינו דומה למקרה בדף ה'. שמעיקרא חיוב שבועה.
יעוין בריטב"א שאומר שאין כאן לפני עיור דאורייתא שהרי בע"ז דף ו'. מבואר דוקא כשבלעדיו לא יוכל לחטוא עובר וכאן בלעדיו חוטא, והטעם שנקט הפסוק אף שאין זה מדאורייתא משום הבנת הענין ובאמת אם אין לו בהמות אחרות או מתי שמסתמא שיעבוד ודאי איסור יש בזה אפילו כשיש לו בהמות אחרות עובר משא"כ בכוס יין שאפשר שלא ישתה אם ירצה.
גמ': "זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה: על דאית ליה משתבע או על דלית ליה משתבע אמר רב הונא דאמר שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה, ונימא שבועה שכולה שלי ומי יהבינן ליה כולה ונימא שבועה שחציה שלי מרע ליה לדיבוריה השתא נמי מרע ליה לדיבוריה' וכו'".
הגמ' שאלה 'על דאית ליה משתבע או על דלית ליה' נחלקו המפרשים בביאור גמ' זו, בחכמת מנוח (הגהות וחידושים) כתב שהגמ' הסתפקה האם מש"כ במשנה שישבע שאין לו בה פחות מחציה, זהו כפשוטו, שבלשון זו נשבע, אך זה לא יתכן וכמש"כ רש"י שמא אין לי בה כלום כשנשבע שאין לו בה פחות מחציה באמת נשבע שהרי אין לו בה כלום, וע"כ יש לומר שהמשנה לא נחתה ללשון השבועה אלא לתוצאה שצריך שהשבועה תביא, ובאמת לשון השבועה שיש לי בה חציה, וכן משמע פירושו מדברי רש"י. ולפי"ז תירצה הגמ' שבאמת המשנה לא נקטה לשון השבועה ונשבע שיש לו חציה (אך כיון שהתנא הזכיר אין לי בה יזכיר גם אותו) וכעין פירושו מובא בשיטמ"ק (בפירוש השני).
אך המהר"ם שיף לומד שלגמ' יש לה כאן יש קושיא איך יתכן במשנה שנשבע שאין לו... הרי שמא אין לו בה כלום נשבע ולפי"ז הגמ' בתירוץ או שמתקנת את לשון המשנה או שזה פירוש וכונת דבריו כיון שעל דעת ב"ד נשבע, וכך ביאר גם השיטמ"ק ואומנם לפירוש זה הגמ' היתה צריכה להקשות בלשון וכי על דלית ליה משתבע, וכן העיר בשיטמ"ק אך י"ל שהגמ' כמו הגע עצמך על דאית ליה או דלית ליה הוי אומר על דאית ליה וא"כ למה לא כתוב כך במשנה וכן מבואר בריטב"א יעו"ש.
והנה בתוס' הקשו אף על גב דעל דעת ב"ד נשבע בכל אופן לא היה עליהם לתקן נוסח שלא משתמע שחציה שלו, ולכאורה קושיה זו רק אליבא דמהר"ם שיף דלחכמת מנוח וכ"מ ברש"י יש כאן ספק בכונת התנא ולא ספק בדעתו א"כ לא קשה לשיטתם קושיא זו, אך י"ל שגם לשיטתם קשה שהקושיא למה יש להסתפק הרי בשבועתו משקר אם באמת אין לו בה כלום כיון שעל דעת ב"ד נשבע. ובשיטמ"ק הנ"ל אומר שבאמת זה תירוץ הגמ' שכונת התנא שכך ישבע ופירושו שיש לי ואין לי בה... שעל דעת ב"ד נשבע.
הרמב"ם (פ"ט מהלכות טוען ונטען הל"ז) כתב את דין המשנה וז"ל... זה אומר כולה כל אחד משניהן נשבע בנקיטת חפץ שאין לו בזה הדבר פחות מחציו ויחלוקו. וכ"כ הרי"ף והטור. והקשה החידושי הר"ן וכן הנימוק"י הלא בגמ' כתוב שנשבע שיש לו בה ואין לו פחות מחציה. ובשיטמ"ק (ד"ה על) הביא שיש שלא גורסים גמ' זו מחמת כך (לא השאלה ולא התירוץ) אך השיטמ"ק עצמו כתב שבאמת לא משנים את לשון המשנה אלא מבארים כוונתו. וכנ"ל. וכן תירץ הב"י (סימן קל"ח ס"א שלרמב"ם נחשב כאילו אומר כן וזהו פירוש דבריו.
אך בהערות על מס' בבא מציעא מהגרי"ש אלישיב זצוק"ל, שלאחר שהגמ' הביאה אח"כ את דברי ר' יוחנן ששבועה זו תקנת חכמים אין צריך לומר את דברי רב הונא ולדקדק כ"כ בלשון המשנה על כן אין לדקדק בלשון הרמב"ם למה כתב... ולכן ציין הרמב"ם ששבועה זו תק"ח כדי שלא יהא... וכנראה מטעם הנ"ל והוסיף הרב שמצא כעין זה בשיטמ"ק לקמן בד"ה (וכי מאחר) בסוף הקטע.
ועוד יש לומר דיעוין בפורת יוסף לקמן דף ו'. שאמר בדברי אביי חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו שכל דברי ר' הונא בסוגיא זה להו"א שחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא, משא"כ לאביי אם חשוד על הלשון שאין לו כלל א"כ גם חשיד אשבועתא רוצה לומר שהרמב"ם פסק כשיטת אביי א"כ אם לא חשוד השבועה גם לא חשוד על לשון המשנה.
תוס' ד"ה נימא: וקשה דלעיל אמרינן דליכא שבועת שוא דאימור תרוויהו... ותירצו שכאן מיירי שנשבע כולה וזה לא יכול להיות.
"דאי לת"ה מודה במקצת הטענה היכי נשבע... אישתמוטי..." – יעוין פירוש רש"י וזהו מקורו בפירוש הסוגיא לעיל דף ג': והאי בכוליה בעי דלודי ליה והתוס' שחלקו שם ילמדו אחרת.
תוס' ד"ה כולה שלי ולדבריכם: נראה שקשה לו קושית הר"ן שיאמר יש לי בה חציה (ואצ"ל שאין...) וע"ז תירץ שמרע ליה לדיבוריה.
תוס' ד"ה דחשיד אממונא לא: "נראה דהיינו טעמא משום דשבועה חמורה..." אומנם הגמ' הוכיחה דלא אמרינן מיגו... אך צריך לבקש טעם לזה (שהרי בשאלה הבנו מסברא דחשיב לזה חשיד לזה) וע"ז כתב משום שהעולם נזדעזע על לא תשא, והעירו בחורי השיעור הי"ו שמצינו גם על גזל שחמור ביותר ודור המבול יוכיח שלא נחתם גז"ד אלא על הגזל, ואחז"ל קופה מלאה עוונות גזל המקטרג בינהם, ויישב הרב שי"ל שבלאו "דלא תשא" אז בו בזמן שנאמר בהר סיני נזדעזע העולם ת"ק פרסה לעוצם חומרתו (ואפשר משום שעי"ז שמזכירו לשוא הוי חסירון מורא וזילזול הוא בשמו יתברך ויעוין תמורה ד'. דמוציא ש"ש לבטלה עובר בעשה "דאת ה' אלוקיך תירא" יעו"ש. ויעו"ע בירושלמי סו"פ קמא דברכות והובא במ"ב סימן ס"א שבק"ש מרומז עשרת הדברות "ואהבת" מרומז לא תשא שמי שאוהב...).
באו"ד – וי"ל דגזלן לא פסול... וי"מ בשם ר"י חסיד... – הנפק"מ בינהם דלתירוץ ראשון ההבדל הוא בין עדות לשבועה (ובתוס' בכתובות דף י"ח: ביאר טעם החילוק בין פסול עדות לפסול שבועה). ולתירוץ השני ההבדל בין חשוד לגזלן. ונפק"מ בכ"ז לחמן שאם פסול מדאורייתא לעדות ה"ה לשבועה לפי תירוץ הראשון ויעוין בתוס' הבא ובמהרש"א שם.
מש"כ תוס' שלעדות גזלן פסול מה"ת דכתיב "אל תשת רשע עד" לכאורה צ"ע למה נקרא רשע, אם משום שעבר על לאו דאורייתא כבר נחשב רשע וכמש"כ ביבמות דף כ'. דאפי' באיסור דרבנן מיקרי רשע א"ג גם איניש דעלמא אשר אין צדיק שלא יחטא יפסל לעדות וצ"ל שכאן שגזל מראה שתאות הממון גרמה לו לחטוא, ולכן רצו לומר שיחשד על השבועה בגללה.
באיסורא "דלא תחמוד" ופרטיו
הגמ' שואלת והקעבר "בלא תחמוד" מוכיח המגיד משנה (פ"א הל"ט מהל' גזילה) שאף בשילם דמים כהכא ששילם ולא רצה לישבע עובר וכן משמעות הגמ' בהמשך לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו משמע שאין זה האמת, אך בתוס' סנהדרין דף כ"ה: (ד"ה מעיקרא) בתירוץ א' דחו דר"ל ושכן הוא האמת ומה שהקשו תוס', תיפו"ל אם השאלה על האנשים שמשמע להו או על האמת לכאורה תלוי בנידון זה. ואם לא לקח בכלל החפץ ודאי שלא עובר שאף שחמד בלב כבר נאמר לא תחמוד... ולקחת לך כ"כ במכילתא וכ"פ הרמב"ם בפ"א הל"ט שם ומ"מ עובר ב"לא תתאוה" שכיון שיכול לקנות את זה ומתאוה בחינם עובר ונמצא שכשחומד ולוקח עובר ב' לאוין וכמש"כ הרמב"ם לקמיה שם ומטעם זה הקשה הראב"ד למה לא לוקה הרי אין מעשה יותר מזה ופירש מטעם ששילם וקנאו כגניבה בשינוי, אך הרמב"ם למד שזה רק תנאי לעבור (או להתחייב – יעוין סמ"ק והובא כהגה' שם) והעיקר שמפציר בו ומרבה עליו רעים עד שימכור כמש"כ הרמב"ם שם בהלכה אח"כ, ובזה מבואר גם מה שנחלקו הרמב"ם והראב"ד אם אמר רוצה אני שהראב"ד ס"ל שלא עובר והרמב"ם סתם שכן. וטעמו שהריצוי ע"י הפצרה, משא"כ הראב"ד ס"ל כיון שבהל' מקח קנה שפיר דמי [ויעו"ע במ"מ ובמגדל עוז שם ובמנח"ח מצוה ל"ח].