דף ד'
גמ': "תאמר בעדים שעל מה שכפר הוא נשבע אלא אמר רב פפא אתי מגלגול שבועה דעד אחד מה לגלגול שבועה דעד אחד שכן שבועה גוררת שבועה תאמר בעדים דממון קא מחייבי פיו יוכיח מה לפיו שכן אינו בהכחשה וכו' זה הצד השוה שבהן שעל ידי טענה וכפירה הן באין ונשבע אף אני אביא עדים שעל ידי טענה וכפירה הם באין ונשבע מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן תאמר בעדים שכן הוחזק כפרן".
בגמ' מבואר שלומדים מפיו ועד אחד יעוין ברא"ש בסוגית וליחזי זוזי ממאן נקט דלעיל דף ב': (סימן ג') שהביא שהר"מ מרוטנבורק הביא ראיה מסוגייתנו לר"ת שעד המסייע פוטר משבועה דאל"כ נפרוך מה לפיו וע"א שכן אין כיוצא בו נשבע שאם עד אחד בא ומכחישו לא נאמן (דהודאת בע"ד וכן ע"א נגד ע"א לא נאמן לפוטרו דעד המסייע לא פוטר) אע"צ שעד המסייע פוטר.
תוס' ד"ה עד אחד יוכיח: מש"כ בתחילת דבריו נראה שהוקשה לו איך שייך לגרוס הזמה שמשמעו דין "ועשיתם לו כאשר זמם" וזה הרי לא שייך בעד אחד שבאמת לא יכל לחייב ממון ולהיות זומם לאחיו.
מש"כ תוס' שעל דמה הצד פרכינן כל דהו: אמר הרב דנראה הטעם כיון שזה לימוד שהוזקק ליוכיח מאחרים ולא יכול לילמד משום דבר בזכות עצמו כי יש פירכא ורק ע"י יוכיח לומדים א"כ בטעם כל שהוא ניתן לפרוך.
גמ': "אלא דקאמר ותנא תונא מי דמי התם למלוה אית ליה סהדי ללוה לית ליה סהדי דלא מסיק ליה ולא מידי דאי הוו ליה סהדי ללוה דלא מסיק ליה ולא מידי לא בעי רבי חייא לאשתבועי הכא כי היכי דאנן סהדי בהאי אנן סהדי בהאי ואפילו הכי משתבעי".
לפי פשוטו נראה שלאחר שהביאה הגמ' בדף ג'. דברי ר' חייא נחית לפרש דבירו בתחילה מאי שלא תהא הודאת פיו גדולה מה"ע מק"ו, ואח"כ מאי ק"ו, ואח"כ באה הגמ' להקשות על מה שאמר ותנא תונא... ובזה ביארה את כל דבריו מרישא ועד גמירא.
אך במהר"ם שיף נראה שהוקשה לו שהיה לגמ' להקשות כן מקודם וביאר דאפשר שעד עתה סבור שעיקר הלימוד מק"ו ומביא תנא תונא רק כסיוע בעלמא אף דלא דמי כ"כ. אך עתה שיש לק"ו פירכא ואף שר' חייא תורת הזמה לא פריך מ"מ הגמ' כן סוברת שאפשר לפרוך (משום שעל במה הצד פרכינן כל דהוא כמש"כ תוס' סוד"ה עד אחד יוכיח) א"כ עיקר הלימוד זה מותנא תונא וא"כ קשה מי דמי התם... (וצ"ע למה הוזקק המהר"ם שיף לכל זה ולא הסביר בפשטות כמש"כ לעיל).
ביאור דברי הגמ' "דלא מסיק ולא מידי" היינו שלא הלוה לו כלל ('מסיק' פירושו מעלה כמו "מסיק מן שאול לחיי עלמא") וצ"ע מרש"י שכתב כגון שמעידים שחמישים חייב וחמשים פרע. ואמר הרב שי"ל שיתכן שהוקשה לו דלא שכיח שיבואו עדים שלא היתה הלואה ולא זזה ידם מידו, ולכן כתב כגון שמעידים שפרע וראו מעשה זה. ואיה"נ אם באמת היו עדים שלא היתה הלוואה ג"כ הדין כן, ולכן כתב 'כגון'. הרש"ש שעמד על דברי רש"י וכתב שנראה מדבריו שלא גרס בגמ' תיבות 'דלא מסיק ולא מידי' וכנראה מהטעם הנ"ל.
גמ': "דאמר ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' זוז והילך חייב מאי טעמא הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי ותנא תונא שנים אוחזין בטלית והא הכא כיון דתפיס [אנן סהדי דמאי דתפיס] הילך הוא וקתני ישבע ורב ששת אמר הילך פטור".
מה שרב ששת שהוא אמור החלק על ר' חייא יתכן משום שלא אמר וקבע זאת כברייתא ולכן לא כתוב כאן תני ר' חייא. ויעוין במהר"ם שיף ובתוס' דף ה'. ד"ה ר' חייא. וצ"ע. ויעו"ע בפנ"י בברכות בתוס' ד"ה ויין פוטר.
מה זה הילך? פירש רש"י שלא הוצאתים והן שלך בכל מקום שהם. ומדייקים הראשונים בדבריו שכל דין הילך זה דווקא בפיקדון שע"ז שייך לומר והן שלך בכ"מ שהם דבהלוואה כיון דמלוה להוצאה ניתנה אפי' כשהמעות בעין ולא השתמש בהם יצאו מרשות המלווה בין לענין לחזור בו בין לענין להתחייב באונסין ולכן המקדש במלוה אינה מקודשת, אא"כ זה הלוואה בשטר שמבואר בגמ' לקמן דחשיב הילך מטעם שכל הכתוב בשטר קרקעותיו משתעבדות, אך בקהלות יעקב סימן כד' אות ג' למד שרש"י זה במלוה דבפיקדון בל"ה כופר הכל חייב לשיטתו. אך יעוין בדבריהם שהביאו שהגאונים חלקו שהולך זהו גם במלוה ומטעם שכל שהם מזומנים לתת זהו הילך, ובפיקדון אם הוא בעין אפי' עומד באגם הוי ליה יהלך ולרב ששת פטור. והנה בדברי רב ששת לקמן שאמר כמאן דנקיט להו מלוה דמי. מבואר להדיא שמדובר גם בהלוואה, ובאמת שגם לסוברים שהילך זה גם במלוה מ"מ צ"ע כיון שלהוצאה ניתנה איך אפשר לומר ע"ז כמאן דנקיט להו מלוה דמי. ובתוס' הרא"ש כתב דלסוברים שרק בפיקדון לא גרסינן כלל 'מלוה', ולסוברים שה"ה מלוה יהיה ביאורו שכיון שמונחים בעין כמאן דנקיט להו קודם שהודה וכמי שלא הודה שום דבר דמי, יעו"ש.
ויעו"ע בחידושי הר"ן שם שהביא נידון כשהתחייב מנה והניח משכון אם כיון שלא נתן המנה המשכון לא נחשב כנתן (וכהילך).
ומה ביאור המחלוקת: בר' חננאל ועוד מבואר שמחלוקתם האם כיון שזה מזומן לפרוע חשוב כפרוע כבר או כל עוד שלא נתן לא נכנס לרשותו. ובתוס' (ד"ה וש"מ דהילך פטור) מבואר שלרב ששת שהילך פטור אין הודאתו במקצת חשובה כלל שהרי השטר מחייבו וחשוב ככופר הכל אף לענין ששיך בזה אין אדם מעיז, יעו"ש.
תוס' ד"ה ותנא תונא: מבואר דלרש"י ראיית הגמ' מכח ר' חייא קמייתא שהלא במתנ' לא הודה בעצמו שהרי כל אחד אומר כולה שלי אלא שיש אנן סהדי נגדו דהוי כהעדאת עדים נגדו, וכיון שר' חייא חייב בהעדאת עדים ה"ה בזה. והתוס' למדו שאנן סהדי חשוב יותר מעדים וא"צ לר' חייא קמייתא בשביל להוכיח ממשנתינו.
ויעוין בראשונים שטרחו בביאור שיטת רש"י ובביאור הגמ' בהו"א אם לר' חייא שבועת המשנה מדאורייתא וזה מש"כ רש"י קס"ד דלר' חייא... שהשבועה מדאורייתא ורק במסקנא חידש רב ששת שמדרבנן הוא ור' חייא הסכים, ובביאור הגר"א הביא בשם הר"ז הלוי (והובא בר"ן ועוד) שראיית הגמ' היא רק לענין מה שאמר רב ששת דמזומנים בידו כמאן דנקיט להו והרי במשנה דבידם ומזומנים ליחזי כאילו כבר חלקו ולמה נשבעים יעו"ש.
תוס' ד"ה ורב ששת: יעו"ש בפרק השואל בשאלת הגמ' ועוד הילך הוא שפירוש רש"י ואיכא למ"ד הילך פטור, מבואר דלא פשיטא ליה שקי"ל כרב ששת (כך העיר הבה"ח אברהם מולה נ"י) מובא שהאו"ז סימן שכ"ב כתב כן בדעת רש"י, ובזה אפשר ליישב שיטת הספר חפץ (אינו ר' חננאל שהר"ח פסק שהטור כמש"כ בתוס' בב"ב דף קכ"ח: כ"כ המהרי"ז חיות) שהביא תוס' אח"כ שהילך חייב, ויעוין בכל זה בתוס' הרא"ש ור' פרץ.
גמ': "אמר לך רב ששת מתניתין תקנת חכמים היא ואידך אין תקנת חכמים היא ומיהו אי אמרת בשלמא מדאורייתא הילך חייב מתקני רבנן שבועה כעין דאורייתא אלא אי אמרת מדאורייתא הילך פטור מתקני רבנן שבועה דליתא דכוותה בדאורייתא".
פירוש הדברים שאם מדארייתא חייב הביאור הוא שלא אומרים כמאן דנקיט ה"נ הכא לא אמרינן הילך כמאן דפליגי (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א).
ויש להבין מה יענה רב ששת וכי פליגי בכלל המובא בש"ס בכמה דוכתי כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון פסחים דף ל': ועוד. וי"ל בכמה אופנים: א. בגמ' יבמות דף י"א. משמע שבזה גופא יש מחלוקת רב חסדא ורב, אך הוסיף הרב שבימי חורפו כתב באריכות הסבר אחר למחלוקתם ולפי"ז אין ראיה גמורה. ב. כאן י"ל שלא שייך כעין דאורייתא שזהו טעם תקנה שונה משאר שבועות שטעם תקנת חכמים כאן שלא יהא כ"א הולך ותוקף ודלא כבעלמא שטעם השבועה לברר את האמת (בין שבועות דאורייתא ובין דרבנן). ג. הט"ז סו"ס פ"ז כותב שרב ששת פליג על העירוב פרשיות (שהגמ' למדה בב"ק דף ק"ז. יעו"ש) וסובר שגם בפיקדון מי שכופר הכל פטור וממילא לכן הילך פטור.
דף ד':
גמ': "רשב''א אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע טעמא דאמר שלש הא שתים פטור והאי שטר דקמודי ביה הילך הוא וש''מ הילך פטור וכו'".
תוס' ד"ה וש"מ הולך פטור: וי"ל כיון דהילך פטור אם יאמר שתיים... פירוש דבריו שלמ"ד הילך פטור הודאת השתים לא נחשבת כלל להודאה כיון שהשטר לפנינו והילך הוא וכל התביעה של המלוה חלה על השאר שעליה הלוה כופר הכל וממילא אומרים תוס' אם יאמר שתים כיון דחשיב כופר הכל כבר אמרינן שאין אדם מעיז לכפור.
תוס' ד"ה וש"מ, תוס' ד"ה לעולם שתים חייב ותוס' ד"ה לעולם שתים פטור מבואר בדבריהם מחלוקת יסודית בין רשב"א לר"ע אם השטר שמחייב שתיים מסייע ללווה לטעון כך וממילא כשאמר שלש משיב אבידה הוא וכך סבר ר"ע, אבל רשב"א סובר אינו טוען כך ברצון לפי שנראה שמחמתו מודה, ונמצא שגם שאומר בעצמו שתים נחשב שכופר הכל למ"ד הילך פטור. ולמ"ד הילך חייב לא נחשב ככופר הכל אך מ"מ לא נוח לו לטעון כן ולכן בשלש שלא נחשב משיב אבידה דלא עשה עשה שום טובה במה שטען שלש, ומה שהרויח לו ממון יותר יעוין במהר"ם ובמהר"ם שיף מה שיישבו בזה.
חבורה בדין המודה בממון שאין יכול לכפור בו:
קי"ל שהמודה במקצת הטענה חייב מה"ת לישבע כדילפינן בשבועות דף ל"ט: ועוד מ"כי הוא זה". ר' חייא קמייתא חידש שאף כשהוא כופר אך העדים מעידים שחייב חצי חייב שבועה מה"ת כמודה במקצת. ועוד אמר ר' חייא (בתרייתא) שאם אם הדבר שמודה עליו 'הילך' הוא דהיינו שמזומן לפירעון, כל עוד שלא פרעו חשוב מודה במקצת וחייב, ובזה נחלק עליו רב ששת כשמזומן לפירעון חשוב כגבוי ביד המלוה ולגבי שאר הכסף הוא הרי כופר הכל והדין שפטור ובסוגיא ד': ה'. האריכו להוכיח לדין הילך אם פטור או חייב. ובתוך הדברים אומרת הגמ' לעולם הילך חייב ואעפ"כ שתים פטור דמסייע שטרא, א"נ דהוי שיעבוד קרקעות.
וכתבו הרמב"ן הר"ן והנימוק"י ששמעינן מהכא שהמודה בממון שא"י לכפור חשוב הודאה ולכן כשאומר שתים משמע בגמ' שהיה חייב רק משום דמסייע ליה שטרא או מטעם שיעבוד קרקעות לכן פטור.
ולפי"ז כשאין שיעבוד קרקעות אך יש ממון שלא יכול לכפור חייב וכגון שכתב בכתב ידו שחייב לפלוני ויש בו נאמנות שמאמין למלוה שיוציא ויתבענו כדין שבכה"ג לא יכול לכפור שיתחייב (שאף שלא יכול לכפור מ"מ כיון שאין שיעבוד קרקעות שהלא רק שטר עם עדים שמוציאים קול גורם לשיעבוד קרקעות לכן חשיב הודאה וחייב). אבל הרמב"ם פ"ד הל"ד מהל' טוען ונטען כתב שאין המודה במקצת חייב עד שיודה בממון שיכול לכפור בו, יעו"ש. וצ"ב מה הזקיקו לומר כן, ומה יענה על ראיית הרמב"ן, אכן ברשב"א כתב שהוזקק לזה בגלל הגמ' לעיל והאי שטרא דקמודי ביה הילך הוא ולכאורה מה ענין שטר להילך (דהילך משמעו שהפירעון מזומן לפניו ושטר צריך לגבותו ודבר הגורם לממון הוא), וע"כ כיון שא"א לכפור נגד השטר, חשוב החוב כמזומן לפירעון ופטור. ומה שהוכיח הרמב"ן י"ל שלפי הרמב"ם מה שהוצרכה הגמ' לטעם מסייע או שעב"ק זה לשיטת ר' חייא דס"ל שהולך חייב וממילא גם במודה בממון שלא יכול לכפור דכהילך הוא חייב משא"כ לדידן דקי"ל כרב ששת פטור. ולכן פסק הרמב"ם שממון שא"י לכפור לא חשובה הודאתו הודאה.
אך לפי"ז צ"ב מה יענה ע"ז הרמב"ן על ראייתו וי"ל שיסבור שהגמ' מדמה שטר להילך כיון שיש בו שיעבוד קרקעות וכמו שפירש רש"י, ולכן כתב רש"י שלא גורסים שם בגמ' כיון דקמודי ביה דבלא הודאתו נמי הילך הוא, אך כנראה הרמב"ם גרס כיון דקמודה ביה דהיינו שהקובע זה הודאתו וכשלא יכול לכפור למ"ד הילך פטור יהיה פטור. וכעי"ז בשיטמ"ק ובחידושי הר"ן.
ואולי יסוד מחלוקתם בגדר הילך שרש"י לעיל פירש לא הוצאתים והם שלך בכ"מ שהם דמבואר שצריך את אותו חפץ שהביא לו ושנחשב עדיין ברשותו. ולכן רש"י פירש שהשטר הילך ע"י שיעבוד קרקעות שזה נקנה לו. אבל הרמב"ם כנראה למד כהראשונים שם שכל שיש בידו לפרוע ומזומן חשיב הילך אפילו במלוה שלהוצאה ניתנה שאף שאינו ברשותו חשוב הילך במה שמזומן ליתנם. ולכן לא סגי רק שיש שיעבוד אלא שא"א לכפור בשיעבוד.
והאמת שהב"י בסו"ס פ"ח בבדק הבית כתב שיש לדייק מהרמב"ם שגם סובר כהרמב"ן. וכן בכסף משנה כאן משמע שהבין כן, ולכן העיר על הר"ן ונימוק"י הנ"ל שבחינם השיאו דעת הרמב"ם לכוונה אחרת (ומה שהצדיק דברי המגיד משנה. צ"ע שהלא במ"מ מבואר שהרמב"ן הוסיף עליו, ומשמע שחולקים וכבר העיר כן במל"מ יעו"ש). וכנראה טעמו מסיום דברי הרמב"ם שכתב והרי כל נכסיו משועבדים בו, ואכן בלחם משנה עמד בזה והסביר דברי הרמב"ם לפי שיטתו.
בקצוה"ח סימן פ"ז סק"ה למד ברמב"ם שזה לא נחשב כלל הודאה והקשה דתיפו"ל שיש בשטר העדאת עדים ויתחייב מדין ר' חייא ותירץ כיון שכל הטעם שלא תהא הודאת פיו גדולה... ממילא כשפיו פטור ה"ה עדים יעו"ש עוד מה שהאירך (והש"ך חולק וסובר שזה נחשב הודאה אלא שזה הילך ויעוין בקהלות יעקב סימן ו' אות ג' מה שביאר עפ"י מחלוקתם).
גמ': "אי נמי משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות".
תוס' ד"ה אין נשבעין: וא"ת למד שיעבודא דאורייתא..." יש להקדים ולבאר את הדברים דלמ"ד שיעבודא דאורייתא חל השיעבוד מאיליו על כל הנכסים אך חכמים באו והורידו השיעבוד ממלוה ע"פ משום פסידא דלקוחות. ולמ"ד שיעבודא דרבנן היינו שמה"ת לא חל שיעבוד כלל אפיילו במלוה בשטר אא"כ כתבו בו מפורש שהנכסים ישתעבדו וחכמים תיקנו שיעבוד למלוה בשטר שהעדים מפקי קלא ואיהו דאפסיד אנפשיה.
תוס' (בהמשך דבריו) היינו משום... חשיב כאילו מחל לו השיעבוד וכוונתו שכיון שהפקיעו בהלואה בע"פ חשיב מחל משא"כ בהלואת שטר שלא הפקיעו ממילא חל שיעבוד קרקע ואין נשבעים וממילא לא חייבים קרבן כשנשבע (יעוין שבועות דף ל"ז: ברש"י שמדובר שהוא מעצמו נשבע אף שלא היה צריך לישבע וכנראה בכגון שהמלוה לא הוציא שטר ואח"כ מצאו והוציא אותו ונמצא למפרע שהיה שבועה על שיעבוד קרקעות). ומה שתוס' לא כתבו שמדובר שמחל לו השיעבוד כמש"כ קודם דא"כ אפילו דיש עליו שטר נמי (מהר"ם).
"ומש"כ דמיירי בלית ליה בני חדי דאי אית ליה אפי' יש עליו עדים פטור": פירוש הדברים שאם יש קרקע בת חורין הלכה היא דאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח וממילא השיעבוד חל על ה'בן חורין' ואין נשבעים על הקרקעות וממילא כשנשבע לא חשובה שבועתו (לחייבו קרבן כשבאו עדים והכחישוהו).
תוס' ד"ה אין נשבעין (השני בסופו) : "ואע"ג דרשב"א היה תלמידו של ר"ע..." בתוס' הרא"ש כתב שר"ע היה רביה דרביה דרשב"א (כפי הנראה רשב"א למד מר"מ ור"מ מתלמידי ר"ע) ובתוס' ר' פרץ כתב שר"ע קדם לרשב"א כמה דורות (ויעו"ע בכנה"ג המודפס בסוף מסכת ברכות כללי התלמוד אות כ"ה).
"אין לחוש מה שחולק עימו והוזכר קודם דכה"ג מצינו...": יש מקומות רבים שכן הוא ויעו"ע סנהדרין פ' חלק אך צ"ב בטעם הדבר וציין לי הבה"ח אברהם מולה נ"י מביאור הגר"א יו"ד סימן ר"מ ס"ג שתלמיד יכול לחלוק על רבו שלא בפניו והוכיח כן מרבי ורשב"ג (שהביאו תוס' כאן) ואיה"נ רואים שיכול ודאי לחלוק עליו אך צריך ליתן טעם על רבי שהקדים התלמיד (ולא שייך כאן דהלכתא כבתראי שזה רק באמוראי מרבא ואילך כמש"כ תוס' ביבמות, והרא"ש והנימוק"י יוכיחו שפסקו כר"ע שהלכה כר"ע מחבירו) וצ"ל שאם מקדים דברי הרב ומביא התלמיד שחולק עליו אין זה דרך כבוד.
גמ': "טעמא דכלים וקרקעות דקרקע לאו בת שבועה היא הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות חייב היכי דמי לאו דאמר ליה הילך וש''מ הילך חייב לא לעולם אימא לך כלים וכלים נמי פטור והא דקתני כלים וקרקעות הא קמ''ל הודה במקצת כלים חייב אף על הקרקעות".
תוס' ד"ה הא כלים: כוונתו שנתרץ שזה בכלל לא הילך ולכן חייב ואיה"נ לעולם הילך פטור (ויעוין תוס' הרא"ש).
תוס' ד"ה הודה: "וא"ת יהא נאמן במיגו...": גם מכאן יש להוכיח לשיטת התוס' שמיגו לאפטורי משבועה אמרינן.