יד דוד על שבת· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף קכב.
נכרי שהדליק הנר. הסוגיא. מרכבת המשנה ח"ו פ"ו דשבת ה"ג:
עשה כבש לשון הר"ן. קרית מלך רב ח"א כ"ב ע"ד:
(אינו) [איני] והאמר רב הונא מעמיד אדם בהמתו כו'. תמיה לי איך מקשה על ברייתא איני מכח מימרא דאמורא (ואדרבא) [צ"ל ואדרבה] על האמורא היה לו להקשות. וראיתי בספר יבין שמועה דף יו"ד שהקשה קושי' זו במסכת סוכה ומה שתירץ לא שייך כאן ואפשר לומר לפי סגנון תירוצו שם דהכי נמי מקשה הגמרא כאן כיון דמתני' דידן נקט מילוי מים ולא נקט ליקט עשבים ורב הונא פירש הטעם דאינו מעמיד בהמתו על המוקצה ש"מ דליתא לברייתא מקמיה מתניתן. מיהו לדברי ר"ת תירוץ זה אינו דאין ראי' ממתני' מדלא נקטה ליקט עשבים דלא ס"ל הך דינא דברייתא דאדרבה בהך דינא דמילוי שמעינן (חידש) [חידוש] יותר דוקא בהמתו אסורה אבל הוא עצמו מותר בכל גוונא כיון דיכול לטפס ואם הוה נקט ליקט עשבים לא הוה שמעינן הך דינא דעשבים אין ראוים למאכל אדם וגם מוקצים הם כמו שכתבו התוספות:
כתב המרדכי דנכרי שליקט עשבים ומאכיל לבהמת ישראל מותר ואע"ג דנר הדלוק ברוב ישראל אסור לישראל שאני התם דגופו נהנה מן האיסור אבל בהמתו שרי והוא מדברי ספר התרומות ובספר קרבן נתנאל כתב והדברים תמוהים שהרי מילוי מים לבהמתו אין הגוף של ישראל נהנ' ממנו וכו' אלא כדפירשתי יע"ש. ותמהני מהרב קרבן נתנאל איך חשד לשני גדולי ישראל מן הקדמונים היושבים ראשונה במלכות שטעו בדבר פשוט והדבר מבואר שע"כ לא התירו בעל התרומה והמרדכי אלא היכא שהגוי עושה כן שהוא מאכיל והוא משקה וכיון שאין הגוף של ישראל נהנה מותר אבל היכא שישראל עצמו מאכיל ומשקה פשיטא שאסור והוא הדין משנתינו ושל הבריית' מילא מים לבהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור כלומר אסור לישראל כמו ברישא משקה אחריו שישראל עצמו משקה אחריו אבל נכרי להשקות בהמתו של ישראל זה מותר אפילו בסיפא וזה פשוט:
והא ר"ג מכירו הוה. אדמת קודש ח"א ד' ע"ד:
נר הדלוק במסיבה. לשון הרשב"א. קהלת יעקב זי"ן ע"ב:
רש"י ד"ה של בית אביך (דאם) [צ"ל כו' אדם] קובע להם מקום. לעיל דף מ"ו גבי מנורה אמר בגמרא האי טעמא דקובע להם מקום ונייד ממנה מכח קושיא דכילת חתנים ע"ש וצריך לומר דסבירא ליה לרש"י כמ"ש התוס' שם בשם הרשב"א דוודאי הגמרא לא נייד מהך סברא דאדם קובע להם מקום ומקצה אותם מדעתו דיש דברים ידועים שקבוע להם מקום כמו סיכי (ומזיירי) [צ"ל ומזורי] לקמן דף קכ"ג דאמר בגמרא דאם קובע להם מקום והוה סבר הגמרא דמנורה נמי אדם קובע לו מקום והוקשה לו מכילת חתנים דקבוע לו נמי מקום. וקביעת מקום דכילת חתנים וודאי לא גרע מקביעות מקום דמנורה אלא וודאי צ"ל דקביעות מקום דתרווייהו לא מקרי קביעות כי צריך קביעות יותר. וסבר רש"י דר"ח דהכי חולק על סברת המקשן דלעיל דמשוה קביעת מקום דכילת חתנים ומנורה אלא סבירא ליה דמנורה מקרי קביעות יותר מכילה או ר"ח חולק על שמואל דלעיל דסבר כילה מותר לנטותו ור"ח ס"ל דכילה גמי אסור. ומה שכתב הר"ן בשם הרמב"ן דרש"י אפשר מחלק בין מנורה לפמוט צ"ע דהא רש"י פירש פמוטות מנורות. ורש"י מיאן בפירוש התוס' דפשט ליה להתירא דא"כ הו"ל לומר בסתמא הכל שרי אלא וודאי לאיסורא פשט ולפרש מה הן קטנות דשרי הוצרך לומר כאותן של בית אביך. ועיין בהגהות מרדכי ובפי' בגדי ישע:
רש"י אם בשביל ישראל אסור מדרבנן. צ"ע מה בעי רש"י בזה דבוודאי לא נטעה דאיכא איסורא דאורייתא בהכי ואפשר דכוונתו למה שכתבו התוס' דמ"ש מישראל שעשה מלאכה בשוגג דמותר לזה כתב לתרץ דאפ"ה רבנן אסרוהו. ועדיין צ"ע:
רש"י ד"ה מאכיל אחריו ישראל. אחריו דוקא נקט כו'. הא ברייתא וודאי בסתמא מיירי דליכא אלא ישראל ועכו"ם לבד ואפ"ה מצריך אחריו דוקא כמו שכתב רש"י דהיינו דאיכא הוכחה דלצורך עצמו עבד הא כל היכא דליכא הוכחה אסור. ומהרש"א הבין בכוונת רש"י לקמן דישראל ועכו"ם לחוד לא איצטריך היכרא ולא משמע כן כאן מדברי רש"י. אלא שעדיין יש לומר דעד כאן לא כתב רש"י שם כן אלא בנר לאחד נר למאה דהרי תיכף כשידליק העכו"ם נהנה בראייתו אע"ג דלא צריך לקרות דבר לפיכך בנכרי וישראל אחד אמרינן שהדליק כדי ליהנות בו אבל כשהרוב ישראלים אמרינן דבשביל עצמו לא היה מדליק אלא בשביל הרוב הדליק אבל כאן בברייתא במלוי מים ובליקט עשבים דכל כמה דלא חזינן דנותן לבהמתו הרי אין לו בו הנאה ואם אח"כ לא יתן לבהמתו הרי עביד ישראל איסורא ולפיכך בעי היכרא אפילו בישראל ונכרי לבד. וחילוק זה נראה מדברי הרשב"א שכתב דמההיא דשמואל אין ראיה דנר לאחד נר למאה אלא שלכאורה נראה מדברי הרשב"א דס"ל דלא בעי דוקא אחריו שהרי כתב וז"ל ולפי מה שכתבתי כשהעכו"ם העושה משתמש בו אפילו לצרכו ולצורך ישראל מותר אני מגמגם וכו' דלרבא במידי דאיכא לאפושי בשביל ישראל ואע"ג דהוה לצורך ישראל ולצרכו ע"ש תירוצו והוא מגומגם קצת. אמנם כוונתו לפום מאי דלא סבירא ליה כרש"י דאחריו דוקא אלא אפילו היכא דליכא הוכחה שרי שלא במכירו ובמכירו היכא דאיכא הוכחה שרי ולפ"ז קשה ליה דהא רבא קאמר דגזרינן שמא ירבה ובמעשה דר"ג הוכחה הוה ושם נר לאחד נר למאה ומשמע הא כל דאיכא למיגזר שמא ירבה אפילו היכא דאיכא הוכחה אסור ותירץ דבמעשה דר"ג לא מהני הוכחה משום דשר וגדול הוה ולהכי דוקא מותר בנר לאחד נר למאה אבל בגזירות שמא ירבה בכה"ג אסור הא כל דאיכא הוכחה אפילו בגזירות שמא ירבה מותר וזה ג"כ דעת התוס' שכתבו לקמן ד"ה אהדרינה שמואל לאפיה דכל היכא שניכר שהעכו"ם עושה לצרכו אפילו במכירו לא גזרינן שמא ירבה בשבילו. ובדברי הפוסקים בסימן שכ"ה לא מצאתי גילוי דעת מזה המחלוקת שיש בין רש"י והתו' והרשב"א ויש לי לדקדק לפי סברת הרשב"א דלא מחלק בין נר לאחד להיכא דשייך שמא ירבה א"כ רש"י דכתב להדיא גבי שמא ירבה דבעי הוכחה כמו שכתב להדיא בכאן דבעי דווקא אחריו א"כ גבי נר לאחד נמי גבי רוב לא מהני הוכחה והרי הרשב"א כתב דגבי רוב מהני הוכחה ושכן פירש רש"י ואם כן יסתרו דברי רש"י אהדדי. מיהו אפשר יש לחלק וצ"ע והב"י סימן רע"ז מפרש דברי רש"י לקמן דדוקא גבי ישראל ועכו"ם אחד מהני הוכחה אבל גבי רוב לא מהני הוכחה וזה שלא כדברי הרשב"א והב"ח פירש דברי רש"י דברוב מהני הוכחה שלא כדברי הב"י מיהו בישראל ועכו"ם אחד נמי בעי הוכחה וזה שלא כדברי מהרש"א:
תוס' ד"ה (משתמש לאורו ישראל) [צ"ל משתמש ישראל לאורה]. קרית מלך רב ח"א כ"ד ע"ג:
תוס' ד"ה ואם בשביל ישראל. קהלת יעקב ז' ע"ב קרית מלך רב ח"א כ' ע"ד. וע"ש על הסוגיא בדף כ"א:
תוס' ד"ה משקה אחריו כו' דדוקא להשקות לבהמתו. והקשה מהרש"א דלמא בהמתו רבותא משמיע לן להתירא דאפילו בהמתו דאי אפשר לטפס אפ"ה שרי כל שעושה הגוי לצורך עצמו ואי הוה תני עצמו הוי אמינא דוקא עצמו דאפשר לטפס לפיכך שרי כשעושה הגוי לצורך עצמו אבל בהמתו אעפ"י שעושה הגוי לצורך עצמו אסור. ותירץ מהרש"א דלעולם ליתני עצמו וא"כ מרישא דהדליק נר שמעינן נר לאחד נר למאה וממילוי המים שמעי' דאף על גב דאיכא למגזר שמא ירבה שרי מאי אמרת דבהמתו אפילו עושה הגוי לצורך עצמו אסור כיון דאי אפשר שתרד הבהמה עצמה לשם הא כבר שמעינן מרישא דסברא זו ליתא דגבי נר אי אפשר לילך למקום אחר והוה כמו בהמתו ואפ"ה שרי וזה וודאי אין סברא לומר דגבי נר ניהי דאין (יוכל) [יכול] לעשות בעצמו מ"מ ליכא נמי גזירה דשמא ירבה וגבי מילוי גבי עצמו ניהי דאיכא גזירה דשמא ירבה מ"מ הרי יכול לירד בעצמו אבל בהמתו לגבי מילוי דאיכא תרתי לריעותא גזירה דשמא ירבה וגם אין יכולה לירד בעצמה ולפיכך אסור י"ל דסבירא לי' למהרש"א כיון דחזי' דשרינן גבי נר שמע מיניה דזה שאין יכול לילך בעצמו אין סברא כלל אפילו להצטרף עם סברא אחרת וגם סברא דשמא ירבה כיון דחזינן דליתא בעצמו ה"ה בבהמתו זה נראה לי פשוט בדברי מהרש"א ובתוספת שבת סימן שכ"ה ס"ק ל"ג כתב שדברי מהרש"א אינם מובנים ולי נראה הדברים פשוטים כאשר כתבתי:
תוס' ד"ה איני. עיין חולין י"ד ד"ה מחתכין:
פרק שבעה עשר