אור ברסלב

יד דוד על שבת· רבי יוסף דוד זינצהיים

דף עח.

דף עז:

חלב אכילתו שכיח רפואתו לא שכיח והקשה מהרש"א לפי מה שכתבו תוספות לעיל דמתיתין מיירי במפרש א"כ מ"ש מפרש לאכילה מ"ש מפרש לרפואה ותרוצו דחוק וכאן בגמרא יש לפרש שאינו רוצה ליתן טעם על שיעור גמיאה המפורש במשנה אלא שיעורא דגרוגרת שהוא שיעור סתמא ולכן אמר אכילתו שכיח שהוא בגבינה ולא אמר שתייתו שכיח אבל על המשנה קשה וכמו שכתבתי לעיל:

בגלילא שנו. מדברי רש"י נראה להדיא דלהכי קרי רפואה לא שכיח היינו שלא שכיח ממין זה כיון שלוקחים גם מינים אחרים לשיפת קילר אבל בוודאי שיפת הקילר בעצמו שכיח היה ובכל יום היה עושים כן אף מי שאין לו כאב עינים ולכן בגליל שלא היה לוקחים רק מים לשיפת הקילור כיון שענים היו אף על פי שגם כן לא היה שותים רק מים מיקרי שכיח ושכיח. והתו' לעיל דף מ"ד הקשה לפירש רש"י כיון דענייים היה ולא היו שותים רק מים אם כן שתיית מים שכיחי טפי ולא ידעתי מאי קשיא דבוודאי אכילת דבש שכיח טפי מרפואה לכתית וכי כתית שכיח כל כך ואפילו הכי קרי שכיח ושכיח כיון שאין יכולין ליקח דבר אחר לכתית. וא"כ ה"ה במים נמי:

במה דברים אמורים במוציא אבל במצניע כו' עיין במשנה למלך פי"ח מהלכות שבת ובמה שכתבתי סוף פרקין דלעיל:

תוס' ד"ה שכן כוחלין עיין וזה שכתבו שם בבכורות על פי זה יש ליישב שפיר דברי רש"י דכאן:

תוס' ד"ה אטו מצניע. עיקר קושיות התוספות על רש"י הוא דכפי פירושו ברייתא כרבי שמעון בן אליעזר אתיא וזה דוחק ועל זה היו יכולים התוספות לתרץ בקיצור דבתלמוד שאמר לו רבו כ"ע מודי' דאזלינן בתר מחשבות רבו אלא דלפי זה יקשה לן מאי דוחקא דאביי לתרץ הכי נתרץ דהכי קאמר במה דברים אמורים כו' אבל במצניע ומוציא חייב וכמו שכתב רש"י לזה הוכרחו התוספות לפרש דעיקר הכרח המקשן הוא דמשמע מלשון הברייתא המוציא והמצניעו אינו אדם אחד רק אחר הוציא לזה הוצרך אביי לתרץ כן וכזה כתב מהרש"א:

תוס' ד"ה שופכי' עיין שו"ת מהר צבי סי' קי"ח שהקשה הלא בוודאי שופכין אינם ראוים לשום דבר שהלא על כן נקראו שופכין שהם נשפכין ואינם ראוים לשום תשמיש ולכאורה יש לומר דוודאי אין הדבר כמו שכתב הרב דהרי משמע במתניתין דשופכין קאי על המשקין שנזכרו במשנה ובוודאי כמה משקין אי אפשר שיתקלקלו כל כך עד שלא יהי' ראוים לכלום ובפרט שמן אמנם רש"י פירוש במשנה שופכים מים סרוחים משמע דוקא על מים סרוחי' קאי הך שיעורא אבל [(שרר) שאר] משקים לא קרי שופכים דעכ"פ ראוי' לדבר מה וראי' לדבר בב"מ ל"ח קאמר שמן והבאיש חזי לסוך בהן עורות דבש והדביש חזי לכתית וסבר רש"י כיון דדבש במשנה אף על גב דהבאיש חזי לכתית הה"ד משקין אחרינא חוץ ממים דלא חזי כלל. אמנם התוספות יפרשו כיון דשמן והבאיש לא חזי לסיכה מדלא נקט שם בב"מ כדי לסוך אדם ואם כן בוודאי הוא בכלל שופכין. (וצ"ל דשיעור רביעית פחות מכדי לסוך עורות דאין אדם טורח לסוך עורות מועט) ואם כן ה"ה מים נמי מיירי דקצת חזי. והמחבר תירץ דהוה אמינא דבמתניתן טעמא כדי שלא תלכלך הבית ואף על פי שהיא מלאכה שאינו צריכה לגופה כתנא קמא דרבי שמעון אתיא אבל הכא קאמר מודים חכמים לרבי שמעון ותירוצו דחוק דאם כן למה ממעט במתניתן דם הנידה דוודאי הוא דבר מאוס ומתלכלך הבית וצריך לומר דבהך הוה אמינא הוה סבר דממעטה ממתניתן דכל הכשר להצניעו רק ע"ז ולא דם נדה. אבל קשה דמנא ליה דמיירי תוך הבית דילמא בתוך כלי הוא ואינו מלכלך הבית. ועל פי דרכו של הרב יש לתרץ בדרך אחר דשם בב"מ אמר ועושה תקנה שלא יתקלקלו הכלים ואם כן במתניתן הוה אמינא שעושה כן משום הכלים אבל לרבי שמעון הוה מלאכה שאינו צריכה לגופה. ועל פי זה מתורץ נמי מה שהקשה הרב לפי דרכו דאם כן אפילו בפחות מרביעית יחייב. אמנם לפי מה שכתבתי יש לומר דפחות מרביעית כיון דדבר מועט הוא אינו מקלקל הכלי וגם הך דלעיל לגבי דם נידה אתי שפיר דיש לומר דמיירי במוך שהתקינה לנידתה וכן הוא להדיא בירושלמי ולהכי פטור כיון דאין עושה בשביל תיקון כלי:

תוכן העניינים

יד דוד על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה