יד דוד על פסחים· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף פד.
ולא מילה שלא בזמנו עיין בספר בני דוד ס"ג ע"ג. ועיין מה שכתבתי במסכ"ת שבת ועיין מנחת בכורים:
ואין עשה דוחה ל"ת. והקשה בספר לימודי ה' לימוד ע"ו דמאי היתה קושיות הגמרא וניתי עשה כו' הא אפשר לקיים ע"י גוי כמ"ש התוספות בשבועות דף ג' ד"ה ועל הזקן ואין לומר דהקושיא היתה דמתניתן סתמא ישרפו בי"ו דמשמע אפילו ביש שם גוי (אין זו במשמעות הקושיא). זו הקושיא לא תירץ ע"ש ולע"ד דאסור לשרוף ע"י גוי כי דוקא המצוה על ישראל וכן נראה קצת ממה שכתב ספר החנוך פרשת צו מצוה קל"ט ונוהגת מצוה זו בין בכהנים בין בישראלים משמע דוקא כהנים או ישראלים וכפי מה שכתב הרב שער המלך בח"ג דף נ"א אפילו נשים לא ישרפו לדעת החנוך ולדעת רש"י דכל שריפת הקדשים במקום אכילתו מבאש ישרף א"כ בוודאי אי אפשר ע"י גוי דהרי כוונת התורה בע"כ ע"י ישראל שהרי גוים אין יכולים לכנס למקדש אלא אפילו לדעת התוספות דשריפת קדשים קלים בכל העיר לא הוי רק מדרבנן כיון דבק"ק אי אפשר ע"י גוי ה"ה קדשים קלים:
כל שהוא נאכל בשור הגדול. חולין ע"ז ד"ה עור ששלקו:
גידין שסופן להקשות. מרכבת המשנה ח"ג פ"י דקרבן פסח ה"ח:
אבל המותר בטהור ושובר בטמא. מעיין גנים מזרחי כ"ו מגילת ספר לאוין קס"ו קס"ט:
בו בכשר ולא בפסול. מרכבת המשנה פ"י דק"פ ה"ב והלכה ויו:
רשי' ולא מילה שלא בזמנו. עיין בני דוד ד' ע"ג:
רשי' ד"ה בא הכתוב כו'. ועוד לא דמי ללאו דחסימה שהמלקות סמוך לו. בספר מעיין גנים נתקשה בדברי רש"י אלו וכוונת רש"י פשוטה שעיקר מלקות נסמך ללאו דחסימה ומשם עיקר המלקות וא"כ כל הלאוין שבתורה צריכין דומיא דלאו דחסימה שלא יהי' ניתק לעשה ואין כוונת רש"י כלל לומר דבכל הלאוין בעינן מלקות סמוך ללאו כי בכל התורה אינו כן וגם רש"י לא היה קורא ללאו מלקות כמ"ש הרב מעיין גנים בשם הר"ש הלוי אלא כוונת רש"י כמ"ש שהמלקות סמוך ללאו דחסימה ומשם נלמד עיקר המלקות וכן פירשו דברי רש"י בקול בין לוי דף ג' ובלשון ערומים בלשונות הרמב"ם דף וי"ו סע"ג וע"ד אמנם הא דהוצרך רש"י לשני טעמים היינו לפי ה"א וגם לפי המסקנא שבמכות דף י"ג כמ"ש בקול בן לוי ולשון ערומים:
תוס' ד"ה ולא מילה וקשה דרבא לית ליה האי ק"ו כו' והקשה בשמן המור סימן ז' מחלק א"ח דעדיפא מניה הוה להו לסתור פי' רשי' דבע"כ הק"ו אית ליה פירכא דאי לאו הכי א"כ ביום ל"ל למילה בזמנו דדחי שבת הא אפילו שלא בזמנו דחי מק"ו וודאי לשאר הפרושים שכתבו התוספות לא קשיא דהא ק"ו אינו אלא בי"ט וא"כ לא הוה ידעינן דדחי שבת אפילו בזמנו אבל לפירש"י דהק"ו הוא מעבודה דדחי שבת א"כ הק"ו פשיטא לזמנו נמי הוא וא"כ ביום למאי איצטריך והוא ז"ל תירץ דוודאי מדאיצטריך ביום לבזמנה הוה ממעטינן שלא בזמנו גבי שבת אבל גבי י"ט דקיל ה"א דדחי מכח הק"ו איצטריך לבדו והוא דחוק דהא כיון דחזינן דהתורה מפקה מק"ו לענין שבת דהוא עיקר הק"ו א"כ פשיטא דגם לענין י"ט לא יועיל הק"ו והנה בשבת דף קל"ב איתא ביום אפילו בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות ימות כו' ויש שם גם שאר לימודים וא"כ י"ל דאי לאו לבדו הוה אמרינן הק"ו והלימודים דדוחים שבת הוה מוקמינא למילתא אחרינא דלדחיית שבת א"צ דק"ו הוא אבל השתא דכתיב לבדו דמפקה מק"ו מוקמינן הך לימודים אדחיית שבת בזמנו ועוד י"ל דהקושיא הזאת בעצמה נכללה בדברי התוספות דהא רבא לית ליה הק"ו כמו שמפרש הברייתא שם ומכח זה צריך ביום דאי אית ליה הק"ו לא צריך ביום:
באותו הדיבור ויש להשיב מה לאוכל נפש שכן מצוה עוברת והקשה בספר בני דוד בשם אחד מחכמי הישיבה דביבמות דף ה' ד"ה כולהי משעטנז הקשו אי ניליף מכלאים דעשה דחי ל"ת נילף מנותר דלא דחי ותירצו דשאני נותר דלא בטלה מצותו בכך ומ"מ אי לאו מיעוט לא הייתי מחלק וה"א אף גבי נותר דחי וא"כ מה דחו פירש ר"ח דהא השתא קיימינן אי לא כתיב מיעוטא והוה אתינן בק"ו וא"כ כיון דלא כתיב מיעוטא לא ידעינן לחלק ע"ש מה שתירץ ואפשר לומר דכוונתם שם דוודאי אי לאו מיעוטא מסברא לא הוה מחלקינן בין זמנה עוברת לאין עוברת וה"א דבשניהם דחי אבל כי אתינן למילף בק"ו על ק"ו פרכינן פירכא כל דהוא ושוב מצאתי בספר לימודי ה' דף ז' ע"ב שכתב קרוב לזה וע"ש עוד תירץ אחר. עיין בספר קהלת יעקב אלגאזי דף ה' ע"ד שהקשה דבביצה דף כ' אמרינן מה במקום שכירתך סתומה כירת רבך פתוחה מקום שכירתך פתוחה אינו דין שכירת רבך פתוחה דלפי מ"ש התוספות שאני כירתך דעוברת אבל עולת ראיה יש לה תשלומין ונראה דעולת ראיה אע"ג דיש לה תשלומין עיקר מצותה ביום הראשון דוגמא לדבר מה שכתבו שם ביבמות גבי בת כהן וע"ש עוד בתוספות דיבמות. ועיין בבשמים רא"ש ק"ב:
תוס' ד"ה הואיל ומתאכלי. חק נתן רי"ג ע"ג: