יד דוד על פסחים· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף עו.
תתאה גבר. עיין ע"ז ע"ד ד"ה דרש רבא. זבחים דף צ"ה ד"ה עירה לתוכו.
ה"נ בחרס רותח. הלחם משנה הקשה על הרמב"ם כיון דפסק דתתאה גבר הוה ליה לפסוק דוקא בחרס רותח וראיתי ביצחק ירנן דף פ"ט שכתב דמדכתב דכל המרק והליחה שתפרוש ממנו אסורה א"כ מוכח דמיירי בחרס רותח ע"ש וקשה לדבריו דהא הלח"מ הקשה על הרמב"ם גם על הסלת דלא כתב דמיירי בסלת רותח ולא שייך תירוצו של הרב יצחק ירנן ובאמת מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה נראה שכוונת הרמב"ם לומר שכל המרק והליחה שיזוב אסור משום דהוה כמבושל ודוקא דבר קשה מותר אבל מרק אסור שהוא בישול ולכאורה לא משמע כן מהגמרא דהרי שמואל גופיה מוקי לה בסולת רותח ועיין בלשון לימודים חי"ד דף כ' ע"א ע"ב. ולכאורא י"ל דכל הפלפול של הגמרא ותרוצא דשמואל ס"ל להרמב"ם דמיירי קודם דידעינן דאע"ג דתתאי גבר צריך קליפה עכ"פ והוה שפיר קשה אפילו אם נאמר דהרוטב הפורש אסור כיון דיש לו דין צונן למה אסור אבל למאי דמסיק אח"כ דאע"ג דתתאי גבר בעי קליפה א"כ לא צריך לאוקמיה בחרס רותח אלא אף בצונן צריך נטילה כיון דבעלמא בעי קליפה ועכשיו נפל על הפסח והוא דבר אסור בעצמו הצריכו נטילה משום חומרא דפסח ולכן שמואל לא תירץ בחרס רותח כדמתרץ בסלת רותח דוודאי קשה למה לא תירץ כן על חרס שקודם במשנה אלא וודאי על חרס לא צריך לאוקמיה כלל ברותח ואפ"ה ניחא כיון דהוא על הפסח החמירו דבעי נטילה במקום קליפה אמנם נטף על הסולת דיקמץ שפיר קשה דניהי דהרוטב אסור למה צריך קמיצה בקליפה סגי ותירץ שמואל עצמו בסלת רותח ולכן הרמב"ם גבי סלת כתב קליפה במקום קמיצה כיון דלא כתב דהסלת צונן א"כ מיירי מסלת קר ושפיר סגי בקליפה:
תנן סכו בשמן של תרומה כו' כולה ליתסר אע"ג דצלי סגי בקליפה י"ל דפסח שומן הוא ובשומן אוסר כולו. ועיין ברשב"א בתורת הבית דנראה דמפרש כולה לאו דוקא אלא כדי נטילה. וע"ש ברא"ה בבדק הבית ובר"ן פרק גיד הנשה וביצחק ירנן פ"ו. ועיין באר יעקב נ"ג ע"א נ"ד ע"ד נ"ו ע"א:
מליח הרי הוא כרותח. מרכבת המשנה ח"ב פ"ט דמאכלות אסורות הי"ח:
רש"י שאין נאכל מחמת מלחו כו' והאי אין נאכל לאו לגמרי קאמר עיין בתולדת יצחק שנתקשה מה הכריחו לרש"י לומר זה ואפשר לומר דקשה לי' לרש"י דאי אין נאכל לגמרי קאמר א"כ גבי האי בר גוזלא דאמר רבא מאן חכים למעבד כי הא אי לאו רב חנינא בריה דרבא מפרדשניא דגברא רבא הוא ומאי חכמה כולי האי צריך לזה דוודאי אין דרך למלוח כ"כ עד שאין אדם יכול לאכלו ואי משום הך דינא גופיה דצריך שאינו נאכל מחמת מלחו הרי רבא גופיה אמר מימרא זו אלא בע"כ צ"ל דמליח שמפיג הטעם נמי הוא כרותח וכזה רגילין למולחו וצריך גברא רבא שידע דמליחת בר גוזלא לאו הי' כזה:
רשי' ואי מתבל בתבלין אסור כו' ובר גוזלא צונן הש"ך בסימן צ"א כתב דדעת רשי' וכמו שהביא רשב"א משמו דצונן לא בעי אלא הדחה אפילו בצלי וברותח בעי קליפה ואי מתבל בתבלין ורותח כולו אסור וכתב שמרש"ל לא ראה דברי רשי' אלו ובאמת דברי רשי' מורים להיפך דמה שכתב דבר גוזלא צונן אכולה חלוקא קאי ושוב ראיתי כן להרב עדות ביעקב דף ה' ע"ב שכתב כן דמשמע מדברי רשי' דאפילו בצונן ונראה דהש"ך הוה מפרש דברי רשי' דרשי' בא לבאר מדאמר הגמרא וה"מ חי כלומר האי מעשה דבר גוזלא אבל צלי לא ולא אמרן ולמה אמר הלשון ולא אמרן ולא אמר נמי ה"מ ולכן פירשי' דלכן לא אמר ה"מ משום דבר גוזלא צונן הוה ואי הוה אמר ה"מ הוי משמע דקאי על בר גוזלא ואפילו חי אסור אי מתבל לכן נקט הגמרא לישנא דולא אמרן מעתה לא קאי אבר גוזלא כלל דבר גוזלא אפי' מתבל אסור ולכן אמר ולא אמרן ועיין עוד שם בעדות ביעקב:
תוס' ד"ה תנן נטף מרוטבו על החרס. באר יעקב נ' ע"ג נ"ט ע"ב ע"ג וע"ש על הסוגיא מרכבת המשנה ח"ב פ"ט דמאכלות אסורות הכ"ב:
תוס' ד"ה בשלמא. חק נתן רי"ג ע"ב:
תוס' ד"ה תניא אידך כו' וריב"א חולק הנה התוספו' לא כתבו מה יאמר ריב"א לקושייתם ואפשר לומר לפמ"ש התוספ' בחולין דדבר רך בולע טפי והביאו ראי' מההיא בר גוזלא וסביר' להו דאפי' בצונן מיירי ואפ"ה בצלי אסור וא"כ י"ל דריב"א לס"ל הכי דדבר רך בולע יותר וזה גופא משמיע לן ברייתא דחלב מותר אע"ג דרכיך טובא וה"א דבולע. אמנם ר"ת לשיטתו לא ס"ל הכי ואין כאן מקום להאריך בזה. ושוב מצאתי בעדות ביעקב דף ה' שהקשה כן על ר"ת דילמא הא משמיע לן הברייתא אע"ג דחלב רכיך אבל לעולם בעי ס' כדי קליפה. ועיין מגן שאול דף ט' ע"ד. באר יעקב נ' ע"ב נ"ט ע"ב ע"ג: