יד דוד על פסחים· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף מד.
ולאפוקי מאביי. עיין מנחות כ"ו ד"ה הקטרה. מגילות ספר לאוין קס"ה ע"א.
ונגע טבול יום במקצתן. נידה מ"ז ד"ה ואינה נפסלת:
מקום מגעו אמאי פסול. שבת צ"א ד"ה אי לענין טומאה:
היתר מצטרף לאיסור עיין זבחים ע"ט ד"ה אמר רבנן ועיין שו"ת הרשב"א סימן ת"מ תש"א. ועיין על הסוגיא ראב"ן קנ"א קנ"ב. ועיין שבועות כ"א ד"ה כר"ש.
וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא רמב"ן ל"ת קצ"ח מרכבת המשנה ח"ג פ"א דתרומת הכ"ו.
אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דר"א חקרי לב קמ"ו.
הנח לכותח הבבלי וכו' שער המלך ח"א ס"ח ועיין שם על הסוגיא לשון לימודים פ"ט צ' יקרא דשכבי מ"ח מ"ט. רדב"ז חלק ג' סימן ת"ק. מקום שמואל בשו"ת ס"ב ע"ב. מרכבת המשנה ח"ב פ"א דחמץ ה"ו
ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא. רשב"א סימן תקס"ט:
אמאי אמרינן שאני אומר חולין צ"ח ד"ה רבא:
שתי קופות עיין זבחים ע"ט ד"ה אמר רבנן. בית אברהם כהן קמ"א ע"ד:
תרומה בזמן הזה דרבנן. מרכבת המשנה ח"ג פי"ג דתרומות הי"ד:
רש"י ד"ה בטלה דעתו ולאו אכילה היא לחיובא עליה. בספר מקום שמואל דף ס"ב כתב כי כוונת רש"י למה שכתב הרא"ש בריש פרק כ"ש דחרכו קודם זמנו דוקא בהנאה מותר לאחר זמנו אבל באכילה אסור דאע"ג דבטלה דעתו אצל כל אדם כיון דאיהו אכיל ליה אסור ולפיכך כותח אסור דתנן ואלו עוברין כותח ולפ"ז יקשה למה אמר כאן דבטלה דעתו הא ביטל דעת לא מהני ולפיכך ביאר רש"י דבטלה דעתו מהני עכ"פ דלא לחייב עלה לאו וכרת אבל איסורא מיהא הוי. אמנם נ"ל דרש"י לא ס"ל כהרא"ש שהרי הרא"ש מדהוצרך לבאר וכתב ולכן כותח אסור נראה דכותח עשויה מפת מעופש וכן פי' הרע"ב אבל רש"י כתב לעיל בתחלת הפרק קומניתא דאומא עפושי פת שמתעפש לאחר זמן בתוך הכותח ומדכתב רש"י שמתעפש לאחר זמן משמע דבשעת נתינתו הוא פת טוב אבל אח"כ ממילא מתעפש ולפיכך אסור כי מי יודע בפסח אם כבר נתעפש או לא אבל אם היה מעופש בשעת נתינתו היה מותר וכדעת הר"ן ובעל המאור דסברי חרכו קודם זמנו מותר אפילו באכילה לאחר זמנו והא דכתב רש"י הכא לחיובא עליה היינו משום דהכי שאני דהדברים בעצמם ראוים הם שהרי אינם מעופשים אלא דאכל להו שלא כדרך אכילתם ולפיכך אסור לכתחלה אבל אינו חייב אבל דבר שהוא כעפרא בעלמא מותר אפילו לכתחילה לדעת רש"י:
תוס' ד"ה לענין. יד אליה ס"ב. לשון לימודים פ"ט ע"ג. ועיין שער המלך ח"א ס"ט ע"ב ע"ג. באר יעקב ס' ע"ב ע"ג. יצחק ירנן ס"ו ע"ב ע"ג. מטה אפרים י"ט ע"ד:
תו' ד"ה אלא מאי כו' אבל לרבנן דמוקי משרת לטעם כעיקר לית להו היתר מצטרף לאסור וכו'. והקשה בספר לשון לימודים דאכתי קשה לאביי איך הוי ניחא ליה למה לא פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי דניהי דהיתר מצטרף לאיסור לית להו אבל הרי טעם כעיקר אית להו. ורשי' בסוף הסוגיא כתב דרבנן לית להו טעם כעיקר אבל לפי מה שכתבו התוספות דרבנן אית להו טעם כעיקר קשה אמנם קושיא זו כבר תירצה הר"ש בפ"ב דטבול יום וז"ל ולהכי פריך אמאי פליגי רבנן דבשלמא אי כדי אכילת פרס דרבנן וטעמא דמקפיה משום היתר מצטרף לאיסור אתי שפיר דפליגי רבנן בכותח הבבלי דמוקמינן משרת לטעם כעיקר כרבנן והיתר מצטרף לאיסור לית להו ומשום טעם כעיקר לא לקי אע"ג דק"ו דשאר איסורים גילוי מילתא בעלמא משום דסתם חמץ שבכותח ותבלין שבקדירה אינן כל כך מרובין שיכול לאכול מן התערובות בבת אחת כל כך שיהי' באותו אכילה טעם של כזית איסור ואי אכיל ליה בתר זמנו הא אין בו כזית בכדי אכילת פרס עכ"ל ומעין זה כתבו התוספות בנזיר דף ל"ו ד"ה וכזית.
בא"ד אבל רבנן וכו' וכן גבי קופה ומדוכות והקשה מהרש"א למה שם בנזיר אמר אביי בשלמא לדידי דנפישי חולין ואמר כן גבי קופות ולא אמר כן לעיל מיני' גבי כותח ומדוכת והדבר פשוט שלא הוצרך לומר כן שהרי גבי מדוכה מבואר ממילא דתבלין אינן כל כך כמו האוכל ולמה צריך אביי לפרש כן וכן גבי כותח ידוע הוא דהחמץ מועט הרבה בתוכו ולא צריך ג"כ לפרש אמנם גבי שתי קופות הוה מקום לומר דשניהם שוים החולין והתרומה לזה הוצרך לבאר אביי דמיירי דנפישי חולין מתרומה. עוד הקשה מהרש"א הא גבי מקפה נפישי חולין מתרומה ואמאי בעי אביי למימר ביה היתר מצטרף לאיסור ועיין בר"ש טבול יום שכתב וז"ל בנזיר גרסינן בכל הספרים בשלמא לדידי דאמינא משום היתר מצטרף לאיסור כגון דנפישי חולין אלא לדידך דאמרת משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כי נפישי חולין מאי הוה ואי במעורבים במקפה איירי הא התם נפישא מקפה ואפ"ה מצטרפת לאביי ולפירוש ר"ת שפירש שהם בעין ניחא דיכול לצרף חצי זית מזה וחצי זית מזה עכ"ל ונמצא דהתוספות הכא אזלי בשיטתם דלעיל לר"י ולר"ת שהשום והשמן בעין וא"כ לא קשה קושיות מהרש"א ועיין על התוספות לשון לימודים צ' ע"ג שער המלך ח"א ס"ח ע"ב. חקרי לב קמ"ז.
תו' ד"ה איתיביה שתי קופות כו'. דבעי למימר בכל ענין אפילו מין בשאינו מינו כגון קמח וכו' הוצרכו לומר קמח דאי הוי תבואה חטים שעורים הוה ניכר ולא הוי תערובות ואם נאמר דס"ל להתו' דקמח בקמח מקרי יבש ביבש כמ"ש התוס' ביבמות צ"ל דס"ל להתוס' דמין שלא במינו ביבש אינו בטל ברוב מן התורה וכן הבין מהרא"י בהגהות שערי דורא. אמנם הש"ך בסימן ק"ט כתב דוודאי אף להתוס' מין בשא"מ בטל ביבש ברוב מן התורה אלא דס"ל להתוס' כאן כמו שכתבו בזבחים דקמח בקמח הוה לח בלח ולפיכך אינו בטל וכ"כ מהרא"י עצמו בתרומת הדשן סימן קי"ד. ועיין בחולין צ"ח ד"ה רבא. ועיין זרע יצחק: