יד דוד על פסחים· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף מ.
לא לחרך אינש תרי שבולי וכו' והדר ביה אביי וראיתי בהגהות מיימון פ"ה דחמץ ומצה תשובה למהר"ם שנשאל על קליות שנתייבשו בתנור דהשיב דקי"ל כרבא דמי פירות אין מחמיצין ופליג אדאביי דאמר לא לחרך אינש וכו' ואפילו אביי מודה בקליות שנתייבשו בתנור ולא אסור אלא לחרך באש דממהר להחמיץ תדע דשרי התם אבישונא דהיינו קליות ועוד תנן וכו' יע"ש ולא זכיתי להבין דברי הקדוש מהר"ם דהא וודאי אביי לכתחילה קודם דהדר ביה אף קליות שנתייבשו בתנור הוה אסור דאל"כ אלא שיש חילוק אם כן מנלי"ה להגמרא דהדר בי' אביי דילמא דוקא גבי אבישונא מתיר אבל גבי חריכת שבלים עדיין אסור דממהר להחמיץ ועוד איך כתב ולא אסר אלא למחרך באש דהרי הגמרא קאמר להדיא דהדר ביה וא"כ אף בזה שרי וצ"ל דהוה מפרש בגמרא הא דקאמר והדר ביה אביי לאו מדיניה דידיה הדר ביה דוודאי עדיין אסור לחרוך תרי שבלים אלא מן הטעם הא דהדר ביה דקאמר דילמא נפקא מיא מהאי ובלעי אידך וא"כ בכל ענין אסור אפילו בתנור נמי מזה הדר ביה וקאמר דכל אגב מדלייהו לא מחמצי כדאמר בההיא דאבישונא אבל בחריכה דממהר להחמיץ עדיין יאמר אביי דאסור. ומלבד הדוחק שיש לפרש כן לא ידעתי מי דחקו לומר כן ותו קשה דלפ"ז האיך הוה מפרש אביי מוצאין שוקי ירושלים קמח וקלי ואיך אפשר בקלוי ודוחק לומר דהך אתיא כהאי תנא דאמר מי פירות אין מחמיצין והוא פסק כאידך וגם דוחק לומר שהי' קולין כל שבולת לבדו וראיתי להתוספות במנחות דף נ"ג שכתבו דאם נאמר דמי פירות מחמיצין הא דשרי רבא הכא משום דמילתא דלא שכיח היא דנפקא מי' ולבלוע באידך ולפיכך כיון דמי פירות הוה נוקשיה ונוקשא דרבנן לא חיישינן למילתא דלא שכיחו אבל אי הוה מי פירות מחמיצין חמוץ גמור והוה בכרת הוה חוששין אף לחששא רחוקא ע"ש וזה טעמא דאביי כיון דסבר מי פירות מחמיצין שחושש לחששא רחוקה והנה הי' קשה להר"ם הקושיא שכתבתי דאיך אמר אביי לא לחרוך אינש תרי שבלי א"כ קלי היכא אשכחן ותו דלקשיה ליה רבא מהך מתניתין דמוצאין שוקי ירושלים מלאים קמח וקלי אלא וודאי צ"ל דאף לפי ה"א דאביי הוה סבר דבתנור מותר וא"ש הא דקלי וטעמא של דבר כיון דמילתא דלא שכיח שיצא המים בתנור שהחום מרובה אף אם יצאו קצת נשרפין אבל על האור לא והדר אמר הדר ביה אביי דזה החילוק ליתא דהוה אמרינן דלא שכיח אלא וודאי שכיח הוא שיצא המים מדאמרינן זקיפא אסור ואפ"ה סחיפא שרי. וצ"ל לא כדהוה סבר מדעיקרא אלא כל אגב מדלייהו לא מחמצי וא"כ מהשתא אין חילוק בין תנור לאור ומהר"ם לא בא אלא להביא ראי' אפילו לפי ה"א את זה כתבתי לפי חומר הנשוא ושוב ראיתי במלך שלם ח"א סימן ג' שהביא דברי ה"מ אלו והניחם בצ"ע ועיין מרכבת המשנה ח"ב פ"ו דחמץ ה"ו.
ר"י אומר שורן בחומץ והחומץ צומתן בית דוד א"ח ס"ג ע"א:
חטים של מנחות אין לותתין וקרו להו סולת והקשה מהרש"א כיון דבאמת של מנחות אין לותתין א"כ איך מותר ללתות המצה דהא שניהם שלא במקום זריזין ותירץ דבאמת רבא חולק על שמואל וסובר דחיטי' של מנחות נמי לותתין ע"ש ודבריו תמוהים חדא דא"כ מאי קאמר רב פפא אמאי לא אמרית ליה מהא חטים של מנחות אין לותתין אתו וקרו להו סלת דמאי יכול להקשות משמואל הא רבא בלא"ה ע"כ לא ס"ל הא דשמואל ותו אם רצינו להקשו' משמואל מאי הי' צורך להקשות מדקרי להו סולת ליקשי ליה אגופא דדינא איך שרי ללתות והרי שמואל אסר ללתות במנחות ואפשר דמהרש"א ס"ל דוודאי רב פפא זה הי' יודע דרבא חולק על שמואל וסבר דמנחות נמי אין לותתין מיהו בזה לא הוה מסתבר ליה לומר דנחלקו בזה אם תבואה שאינה לתותה קרי סולת שהרי זה עיקר ראי' של רבא והרי מדברי שמואל מוכח דאינה לתותה שפיר קרויה סולת אמנם דברי הרמב"ם קשיא שפסק דמותר ללתות ופסק כשמואל דחטי מנחות אין לותתין מעתה קשה קושיות מהרש"א דמ"ש ומהרח"א בספר מקראי קדש בשאלות רש"ע סימן י"ח תירץ דשאני מנחות כיון דבעינן ג' מאות שיפה וחמש מאות בעיטה אם כן אי אפשר לזהר. אמנם זה דוחק טובא דאדרבה השיפה והבעיטה מבטלין החימוץ כמו דקיימא לן כל זמן שמתעסק אין בא לידי חימוץ ובע"כ צ"ל כן שהרי רבי יוסי סבר דהשיפה והבעיטה היה בבצק וא"כ איך היה שוהין כל כך ש"מ דהשיפה והבעיטה גורמים שלא יבא לידי חימוץ. ותו דבע"כ השיפה והבעיטה הי' יכולין לעשות קודם הלתיתה דהא באמת אין לותתין ועושין השיפה והבעיטה א"כ למה אין לותתין אח"כ ושוב ראיתי להרב מגילת ספר בדף כ' ע"ד שהקשה כן דיהי' לותתין אח"כ והוא תירץ דגבי פסח כיון דכתיב ושמרתם את המצות ואי לאו דבעי לתיתה שימור למאי וגם נזהרים יותר מחמת איסור כרת וגם אין חוששין שיהי' סולת כל כך לפיכך מותר אבל מנחות כיון דלא מצינו מצוה ללתות וגם נותני' הרבה מים ומקפידים לסולת לפיכך אסור ע"ש. ובוודאי דבריו תמוהים דמ"ש גבי פסח דכתיב ושמרתם את המצות דוודאי לפי האמת דרבא סבר מצוה לא קשיא לן כיון דגלי קרא גבי פסח אבל הקושיא לפי מאי דסבר רק דמותר ללתות ולא נפקא לן מושמרתם קשה מה בין מצה למנחות. ונראה וודאי דרבא אינו חולק על שמואל וסובר דאין לותתין חטי מנחות אבל באמת איסור לא הוה רק מפני שאין צורך כיון דהוה שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה א"כ יצא החטה בלא"ה מנופה שזה עדיף יותר מלתיתה כי עיקר תכלית הלתיתה להסיר המורסן והסובן ובמנחות א"צ והא דקאמר הגמרא לעיל לתיתא ליתא בזריזין היינו סתם גמרא קאמר הכי אליבא דמאן דסברי דאסור הכי ללתות דהוה כמו וודאי שיחמץ וא"כ פשיטא י"ל הטעם כיון דליתא בזריזין אבל רבא דמתיר ללתות וסבר בלתיתה אין חשש חימוץ כלל אם משמר א"כ הטעם פשוט במנחות כיון דא"צ בו ודוקא לענין פושרין דיש חשש חימוץ גדול דהא לדעת רוב הפוסקים אפילו דיעבד אסור א"כ צריך טעמא דזריזין למנחות אבל לתיתה אפשר דאף להאוסרין אינו אוסר בדיעבד כנ"ל. עוד יש לדקדק על הרמב"ם דלמה לא פסק דמצוה ללתות כמו שאמר רבא לבסוף מושמרתם. ונראה לי דהרמב"ם סבר דושמרתם לאו יתורא הוא דהא לעיל נפקא ליה חלות תודה ורקיקי נזיר דכתיב ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצות יצא זו שמשתמרת לשם מזבח ורבה קאמר כן ורב יוסף פליג ורבה ורב יוסף הלכה כרבה (אע"ג דב' ברייתות נחלקו בזה מ"מ הלכה כרבה דסבר כהך ברייתא כי דוחק לומר דלא ידע מאידך ברייתא). ועיין מגן שאול בלשונות דף א' מנחת בכורים זכרון יוסף ד' ע"ב.
בצקות של נכרים וכו' הרי"ף והרמב"ם השמיטו דין זה ועיין בב"י ובשער המלך כתב דהם מפרשים כפירוש רשי' דלשה הגוי שלא בפנינו וקשה מהא דאמרינן לקמן עבר ולש אסור כמו שהקשה רשי' ותירץ דמשם קנסא הוא ולפיכך בשוגג מותר אבל הם סוברים דמשום חשש חימוץ הוא ולפיכך אף בשוגג אסור וא"כ רב אשי לקמן דאמר עבר ולש אסור חולק על רב הונא דהך דבצקות של גוים דיש לחוש שלש במים שלא לנו או בחמץ ופסקו כרב אשי ע"ש ואין הדברים נראים דא"כ מנל"ן לעשות מחלוקת בין רב אשי ורב הונא נפרש דברי רב אשי משום קנסא כרשי' ואינו חולק על רב הונא דהא למעט במחלוקת עדיף ולפכך נראה כמו שכתבו הרמב"ן בליקוטיו והר"ן דלהך פרושא דר"ה גאון דמיירי שלשה בפני ישראל אמרינן לקמן דהטעם משום חימוץ אבל למאן דמפרש כרשי' הטעם משום קנסא ועיין לקמן צ"ט ד"ה סמוך למנחה.
ואפ"ה לא הדר ביה רבא. הרמב"ן בליקוטיו דף י"ד ע"א