אור ברסלב

יד דוד על פסחים· רבי יוסף דוד זינצהיים

דף ל:

דף ל.

אין טשין את התנור. בית דוד חי"ד סימן מ"ב. מגן שאול בשו"ת סימן ח'. ועיין ב"ב ק"י ד"ה נשוט נבילתא:

דחייס דילמא אפקעה. עיין ע"ז ל"ג ד"ה קינסא. ועל לשון הרא"ש עיין שב יעקב ל"ו. כנסת יחזקאל דף כ"ב ודף מ"ה. שער המלך ח"א פ' ע"ג בני חייא בלשונות הרמב"ם דף י"ז י"ח:

התורה העידה על כלי חרס. רש"י כתב מדכתיב בחטאת תשבורו ומזה הקשה הב"י לדעת הרמב"ם דס"ל דדוקא בחטאת צריך שבירה ולא בשאר קדשים א"כ נילף משאר קדשים. ועיין בשער המלך ח"א דף ע"ח שתירץ מדחזינן דהתורה לא התירה בחטאת בכלי חרס במריקה ושטיפה בכלי נחושת ש"מ דאין יוצא מידי דופיו אפילו בהגעלה אלא שלא קפיד התורה בשאר קדשים על מעט הטעם שנשאר בו ע"ש. וזה יצדק למאן דס"ל דטעם שבירה הוא דוקא אם רוצה לבשל בו וכן דעת הרא"ם אבל לדעת הסוברים דטעם השבירה גזירות הכתוב הוא לא יצדק תירוצו אלא לפ"ז בלא"ה קשה מנל"ן למילף דכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו. והארכתי בזה בזבחים צ"ו ועיין מקום שמואל בשו"ת דף נ"ד ע"א:

נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח. הר"ן כתב מדמוקי הגמרא במעכשיו ש"מ דאפילו בהגיע זמנו אחר הפסח מיירי דאי בקודם הפסח למה לי מעכשיו. ואין לומר דהוה אסמכתא דבמשכן לא שייך אסמכתא כדמוכח בתוספתא דב"מ והטעם כיון דקני משכון מדרבי יצחק בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו. וכתב במחנה אפרים בדיני אסמכתא בדף כ"ד ע"ב דאין זו הכרח דגוי מישראל לא קנו משכון ע"ש. ונראה כי כוונת הר"ן לומר כיון דישראל קונה משכון קנין גמור אף דלא נתנו בתורת פירעון גוי מישראל ניהי דלא קני משכון מיהו קני בתורת פרעון דלא הוי אסמכתא. ועיין עוד במחנה אפרים בחידושים דף כ"ב קהלת יעקב אלגאזי סימן קל"ח.

איתמר בעל חוב. מחנה יהודה צ"ה ע"ב:

למפרע הוא גובה. עיין גיטין מ' ד"ה הקדש. ב"ק ל"ג ד"ה איכא בינייהו ושם דף צ' ד"ה הקדש. ועיין פנים מאירות ח"ר מ"ו. מהרי"ק שורש פ"ט. ועיין אדמת קודש ח"ב ע"א ע"ד מה שהשיג על מהרי"ק:

רש"י ד"ה נכרי שהלוה את ישראל כו' ומחוסר גוביינא נמי לא הוה. מדברים אלו נראה דוקא תרווייהו בעי מעכשיו והרהינו אצלו דכיון דאמר מעכשיו ולא מחוסר גוביינא קני למפרע אבל אי אמר מעכשיו ולא הרהינו לא קני למפרע לרבא כיון דמחוסר גוביינא וכתב במחנה יהודה דף צ"ה ע"ב דהרא"ש חולק על זה שהרי כתב דאם אמר מעכשיו ולא הרהנה אצלו ולא גרע מחמצו של נכרי ברשות ישראל ואחריותא על ישראל דאסור משמע דוקא גבי חמץ אסור דכיון דהוה ברשות ישראל וקיבל אחריות אבל לעולם קני העכו"ם למפרע כיון דאמר מעכשיו אע"פ שלא הרהינו אצלו ודעת הרמב"ן במלחמות נראה כדעת רש"י שהוא כתב דטעמא כיון דאמר אם לא אפרע מכאן עד יום פלוני הרי הוא שלך מעכשיו והרהינו קנה משעת הרהינו במשיכה דעכו"ם קונה במשיכה הרי להדיא דסבר דבעי דוקא הרהון וכן מוכח מדעת הר"ן שכתבתי למעלה דכתב דעכו"ם קונה משכון ובלא הרהון לא קנה משכון. אמנם מדברי בעל המאור כפי מה שהבינו הרמב"ן במעכשיו לבדו סגי. והפר"ח סימן תמ"א כתב דהעיקר כדעת הרא"ש ולא ידעתי על מה כוונתו כי לא הביא חולקים בזה ועיין בב"ח. ואפשר לאוקמי' לדעת הרא"ש בקנה בקנין אחר שלא ע"י משיכה דבאמת קנה הגוי. ואפשר אף הרמב"ן יודה לזה ומ"מ מפני איסור החמץ אסור דהוה כחמצו של נכרי בביתו של ישראל:

רש"י ד"ה ישראל שהלוה. מחנה יהודה צ"ה ע"ג.

רשי' כ"ע לא פליגי אפילו לרבא כו' מודה הוא דאין מכירתו מכירה ואין הקדשו הקדש. וכתב הרב גדולי תרומה בדף קצ"א דדברי רשי' קשים להלום דאם אין הקדשו הקדש לא יצטרך לפדיון ואפילו לרבא והיכי קאמר ואתי מלוה ופריק ולא זכיתי לירד לסוף דעתו דהא רשי' כתב אי אתי מלוה ופריק בדבר מועט כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ובקדושת דמים מיירי כמו שהאריך רשי' הרי דרשי' עצמו ביאר דאינו קדוש ורק מפני מראות העין צריך פדיון וא"כ מה קשה להרב גד"ת. עוד הקשה להתוס' בגיטין דכתבו דאביי לית ליה האי דרבא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד א"כ למה אמר ואתא מלוה ופרק הא לאביי בין בקדושת הגוף בין בקדושת דמים לא בעי פדיון. ותירץ דמשום רבא נקט פרק ולא ידעתי למה נדחק הרב דכשם דלרבא בקדושת דמים דאינו מפקיע מידי שיעבוד ואין הקדשו הקדש אפילו הכי בעי פריקה מטעמא דכתב רשי' כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ה"ה לאביי בין בקדושת הגוף בין בקדושת דמים הדין כך דאע"ג דאין הקדשו הקדש בעי פדיון מפני מראות העין:

תוכן העניינים

יד דוד על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה