אור ברסלב

יד דוד על פסחים· רבי יוסף דוד זינצהיים

דף כט:

דף כט.

דכ"ע דבר הגורם לממון וכו'. קהלת יעקב אלגאזי מ"ד ע"א:

אמר רב חמץ בזמנו. לשון לימודים דף צ"ד ע"ב וע"ג בית דוד א"ח ל"ח ל"ט. דרך המלך ז' ע"ד ועיין ע"ז ס"ו ד"ה רבא אמר:

ורבי יוחנן אמר כו' ואזדא ר"י לטעמיה. הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות ה"ט כתב חמץ בפסח אע"פ שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו. וכתב הכ"מ כוונת רבינו לתרץ למה לא אמרו ר"י ור"ש בן לקיש חוץ מחמץ בפסח ע"ש. והקשה השואל בספר נודע ביהודה חלק י"ד סי' צ"ב שהרי כאן אמר ר' יוחנן חמץ בנ"ט וקאמר הגמרא דאזיל לטעמיה במסכ"ת ע"ז שלא הוציא חמץ מכלל שאר האיסורים. ועוד הקשה גם על הרמב"ם בפירוש המשנה סוף ע"ז וגם הרב נודע ביהודה לא מצא תירוץ נכון לדברי מר"ן רק סיים שהקושיא אינו כל כך פליאה כמו שחשב השואל ונ"ל להעמיד דברי מר"ן שהרי ידוע שדברי ר"י ור"שבל במסכת ע"ז שאמרו כל האיסורים שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנ"ט הלכ' היא עד שהתוס' הקשה בסמוך איך פסק רבא במשהו ומכח זה ר"ת רצה לומר דגם רבא בנותן טעם קאמר וגם הרי"ף חזר בו (ומבואר שלא גרסו בדברי רבא במשהא כרב) ומכח זו הקושיא בעצמה נתן הרמב"ם הך טעמא לחמץ משום דהוה דבר שיש לו מתירין וכמו שכתב גם הרמב"ן בספר המלחמות אמנם רבי יוחנן דסבר כאן דחמץ ג"כ בנ"ט סבר דחמץ לא הוי דבר שיש לו מתירין וכמו שכתב הלחם משנה בפ"א מהלכות חמץ ומצה וזה הוא המחלוקת בין רבא ובין רבי יוחנן דרבא סבר דחמץ הוי דבר שיל"מ ור"י סבר דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין. נמצא דזה כוונת מר"ן דכוונת הרמב"ם לומר דלכאורה יקשה לן כיון דהך דר"י ורשב"ל בע"ז הלכה פסוקה היא ולפ"ז יהי' מוכח דחמץ בנ"ט מדלא קאמר חוץ מחמץ בפסח וא"כ בע"כ הוי צריך לומר דרבא בסמוך נמי בנ"ט קאמר כמו שמפרש ר"ת דאל"כ אלא במשהו א"כ הרי הוא חולק על הך דר"י ורשב"ל בע"ז וה"ל לרבא לחלוק שם לזה קאמר דאינו דוודאי מדברי יוחנן בע"ז אין הכרח כלל על חמץ בפסח שהוא בנ"ט שהרי ידוע דאין כוונת רבי יוחנן על דבר שיש לו מתירין מעתה אם חמץ בפסח ג"כ דבר שיש לו מתירין פשיטא שאין בכלל דברי ר' יוחנן דע"ז ולכן לא הוצרך רבא לחלוק בע"ז שאין בכח המאמר של רבי יוחנן שם דבר שיורה שחמץ בפסח בנ"ט אבל כאן שרבי יוחנן גילה דעתו דחמץ לא הוי דבר שיש לו מתירין והוא בנ"ט חולק רבא עליו ואמר דהוה דבר שיש לו מתירין והוא במשהו. מעתה שפיר יש לפרש דברי רבא במשהו ולא כר"ת בנ"ט ומה שאמר הגמרא ואזדא רבי יוחנן לטעמי' אין הפירוש כמו שחשב השואל בספר נודע ביהודה דמדלא קאמר בע"ז חוץ מחמץ בפסח מוכח דסבר דחמץ בנ"ט דזה אינו ראי' וכמו שכתבתי אלא דכוונת הגמרא הוא כלפי מה שאמר רב לטעמי' מין במינו במשהו וא"כ אי רבי יוחנן הוה סבר כרב דמין במינו במשהו ניהי דגלי דעתו כאן דלא הוה דבר שיש לו מתירין מ"מ לא יגרע חמץ משאר מין במינו אמנם כיון דר"י בע"ז סבר דמין במינו בנ"ט מעתה לפי סברתו דחמץ לא הוה דבר שיש לו מתירין שפיר יש לומר לשיטתו שם בע"ז דחמץ בנ"ט:

ומהר"י אישקאפה בספר ראש יוסף דף ג' כתב לפרש אליבא דהרמב"ם דרבי יוחנן נמי סבר דחמץ דבר שיש לו מתירין הוא אלא דר' יוחנן מיירי בענין שאם יעבור עליו הפסח יתקלקל ורבא אוסר גם בזה מכח ריבוי כל מחמצת ע"ש ולפ"ז דברי מר"ן בכ"מ מתורצים ואדרבה בע"כ צ"ל הכי כיון דגם רבי יוחנן מודה דחמץ דבר שיש לו מתירין הוא א"כ למה לא קאמר בע"ז חוץ מחמץ בפסח. וצ"ל הטעם כמו שכתב מר"ן. ולפ"ז י"ל הא דקאמר הגמרא ורב לטעמי' הכי פירושו מכיון דחזינן דרב סובר דחמץ במשהו שמא תאמר דטעמא דרב משום דבר שיש לו מתירין וא"כ כשיתקלקל הוה באמת בנ"ט לזה קאמר דליתא אלא רב לטעמא דהא סובר בכל האיסורים מין במינו במשהו והדר קאמר ר' יוחנן לטעמי כלומר לא תימא מדקאמר רבי יוחנן סתמא בנ"ט בכל חמץ קאמר אף בשלא יתקלקל וס"ל דחמץ לא מקרי דבר שיש לו מתירין לזה אמר דליתא דכמו דרבי יוחנן דהתם בע"ז קאמר סתמא בנ"ט ובע"כ אין כוונתו על דבר שיש לו מתירין א"כ ה"ה זה שאמר כאן חמץ בנ"ט ג"כ כוונתו היכא דלא הוה דבר שיש לו מתירין כמו שכוונתו ג"כ התם במה שאמר בנ"ט אף הכא דוקא היכא דהוה כשאר איסורי' שיתקלקל אבל היכא דיש לו מתירין לא (לוח הטעות: מתירין) [מיירי]. ובמה שכתב הראש יוסף. יש לתרץ מה שהקשה מהרש"ל בפרק כל הבשר בים ש"ש סימן פ"ו על הרמ"א שחילק בדבר שיש לו מתירין בין היכא שמתקלקל או לא. והרי הרמב"ם לא חילק בחמץ בין אם יתקלקל או לא ומוכח דאפילו אם נתקלקל הוה דשיל"מ ולפי מ"ש הרא"ש יוסף ניחא (דארבא) [דאדרבה] מדברי יוחנן מוכח דלא מיקרי דשיל"מ לכשיתקלקל ואף רבא אינו חולק בזה אלא בחמץ בפס' מכח ריבוי דכל [מ]חמצת הא בשאר איסורים מודה והרמב"ן גבי חמץ פסק כרבא ולכן לא חילק. את זה כתבתי לערך עשרים שנה כשיצא לאור ספר נודע ביהודה ושוב בא לידי שער המלך וראיתי לו שתירץ דברי מר"ן עם סברת הראש יוסף אלא שכתב שהוא דוחק קצת וגם לא ביאר הך ואזדא ר' יוחנן לטעמיה. ועיין צרור החיים בהלכות פסח:

ושלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר. עיין מהר"י קלון שורש ק"ט בסופו:

תו' ד"ה רב אשי כו' מכאן מוכיח ר"י כו'. אמאי מעל לרבי יוסי הא כשיפדה כו'. והקשה בציון לנפש חיה בשם מהר"ם ברבי דהא לעיל דף כ"ב קאמר טעמא דריה"ג מלך ורבנן חד בשאור וחד בחמץ וצריכי. נמצא לרי"ה לא סבר הצריכותא וזה סברת ב"ש בביצה דף ד' וא"כ כיון דריה"ג סובר כב"ש דחמץ בכותבות א"כ כיון דאכל רק כזית הא הוה אפשר לפדות הך כזית ולא יעבר על בל יראה (ולדעת הסוברים דפחות מכזית אסור לשהו' אפי' יהי' רק מרבנן לא קשיא דכיון דמדרבנן לאו בר דמים אין מועלין כמ"ש התו') ואפשר לומר דוודאי ריה"ג לא סבר כב"ש וסבר נמי הצריכותא רק דהוה ליה למכתב לא יראה לך חמץ ושאור והוה שמעינן שאור וחמץ ולך קאי אתרווייהו ורבנן סברי דאעפ"כ יש מקום לטעות דלך לא קאי אלא אחדא. ועוד הקשה המחבר שם לדעת הסוברים לקמן באלו עוברין גבי בצק שבסדקי עריבה דפחות מכזית א"צ לבער א"כ חמץ בפסח בר דמים דיכולין לפדות לרבים לכל אחד פחות מכזית וא"כ לא הוכיחו תוספות מידי. ונראה דע"כ לא אמרינן לדעת הני אמוראי ופוסקים דפסקו כוותייהו דפחות מכזית אינו חייב לבער אלא דוקא בדלא קפיד עלייהו והוו כמו פרורים לעיל דף ו' דבטלי אבל הגמרא רצה לומר דאפילו פרורים אי מקפיד עלייהו ומשמרן חיישינן להו ומכש"כ זה שקונה מתחלה ופודין משל הקדש שאסור. ודוחק לומר דלעיל מיירי דוקא ביש בכל הפרורי' כזית הא פחות מכזית לא דוודאי אף כשהם כזית כיון שהם נפרדים אין מצרפין ועיין על התו' שער המלך ח"א ס"ד ע"ג ס"ה ע"א וח"ג דף מ"ב ע"ב. מגילת ספר לאוין י"ח ע"ג. משנה למלך פ"ו דחמץ ה"ג. בני יעקב בהגהותיו רל"ב ע"ד בפ"א דאיסורי מזבח. קרית מלך רב ח"א ל"ג ע"ד. ב"ק נ"ג ד"ה לענין כלים ועוד בבני יעקב דף קפ"ו ע"ד. שאגת ארי' דף ע"ב ע"א ודף ע"ג ובסימן פ"א. לימודי ה' ל' ע"ג צ"ז ע"ב וע"ל צ"ה ד"ה בפרטיה:

תוכן העניינים

יד דוד על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה