יד דוד על פסחים· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף כג:
ר"י הגלילי סבר. עיין לימודי ה' דף מ"ם:
ור"ע סבר כו' כי איצטרך קרא לטומאה וטהרה. והקשה בספר קהלת יעקב אלגאזי דף ע"ו ע"ד לדעת הסוברים דאיסור סחורה דאורייתא הוא מנ"ל לר"ע דאתי קרא לטומאה ולטהרה דילמא קרא להיתר סחורה אתי אלא וודאי דאיסור סחורה הוא מדרבנן וא"כ אי אפשר לאוקמיה להיתר סחורה ולע"ד אי הוה סברא לאוקמיה להיתר סחורה מנלי"ה לאוקמיה לטומאה וטהרה מה תאמר איסור סחורה מדרבנן דילמא מן התורה היא ומהכא נפקא ליה מדאיצטרך להתיר בחלב ש"מ דבכל מקום אסור אלא וודאי דפשיטא ליה לתלמודא דמתיבת כל מרבינן כל דבר שאפשר בעולם הן מלאכות הדיוט הן מלאכות גבוה (הן סחורה אי אסורה מדאורייתא ממקום אחר נפקא) ורק בזה נחלקו ריה"ג ור"ע דהרי חזינן דאי לא הוי כתיב כל הוה מקום לטעות ולומר דלא שרי לכל ריה"ג סבר דמקום הטעות הוה בהדיוט דה"א דאסירי ור"ע סבר דמקום הטעות הוה בגבוה דאסירי אבל השתא דכתיב לכל הכל שרי ואין להקשות עדיין למה לא קאמרי דמקום הטעות הוה דסחורה אסירי יש לומר דכל אמלאכה קאי וסחורה לא מקרי מלאכה ולהכי ניחא לה יותר לומר אמלאכת הדיוט או מלאכת גבוה.
מה לחלב שכן הותר מכללו. הסוגיא ורשי' ותוספוות גופי הלכות כלל תפ"ו תפ"ז לימודי ה' דף ט' ע"ב וע"ג הסוגיא.
ור"ש דאסר איכא למפרך מה לחלב. שער המלך ח"ב דף קל"ז:
מכדי בין למר ובין למר אסורין בהנאה מאי בנייהו עיין ב"ק מ"א ד"ה כל מקום. גופי הלכות י"ד ע"א.
איכא בנייהו חולין שנשחטו בעזרה. צרור החיים נ"ח.
תוס' ד"ה מאי בנייהו עיין במהרש"א לקמן דף כ"ח בתוספות ד"ה חד לפני זמנו שהקשה דלפי מה שכתבו התוספות כיון דגלי בחד קרא ה"ה באינך וא"כ כרת נמי לחייב א"כ נימא ג"כ לפני זמנו ולאחר זמנו דהוה בכרת ומה שתירץ מהרש"א דיש שום מיעוט למעט כרת בלפני זמנו ולאחר זמנו הם דברים תמוהים דמנל"יה לרשב"א להקשות כיון דאיכא שום מיעוט לפני זמנו ולאחר זמנו דילמא ה"ה דאיכא מיעוט לחמץ נוקשה. אמנם נראה פשוט דוודאי ליכא למימר לחייב כרת לפני זמנו ולאחר זמנו דהא בהדיא כתיב כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה ולכן תירצו התוספות שפיר לקמן כיון דגלי חד מהנך קרא לא נחלוק ומכרת ליכא לאקשוי דהתורה מיעטה בהדיא אבל כאן שפיר קשה חמץ נוקשה בפסח אי מרבינן להנאה מסברא שלא תחלק א"כ כרת נמי נחייב. ועל עיקר תמיהת הרשב"א קשה לי דהא לקמן דף מ"ג אמר יכול יהא עונש כרת ת"ל כי כל אוכל מחמצת על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו וה"ה נוקשה למאן דאית ליה א"כ מאי קשה לרשב"א כרת נמי לחייב ואפשר דקשה לי' לרשב"א כיון דחזינן דגבי נוקשה חילק הכתוב בין כרת ללאו א"כ ליכא למימר שוב הסברא שלא נחלק א"כ לענין הנאה נמי לא נחלק. ולפ"ז גם קושיות מהרש"א לא קשה. ועיין חקרי לב קנ"ו קנ"ז קע"ב. יד אלי' סימן נ"א. לימודי ה' י"ח י"ט