יד דוד על פסחים· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף כא:
חרכו קודם זמנו. עיין מקום שמואל בשו"ת סימן ס"ב:
עבר זמנו אסור בהנאה פשיטא. ועיין שער המלך ח"א א' ע"ד. קרבן אליצור ל"ט ע"ג:
מנין לחמץ בפסח כו' מכתם לדוד דף ס"ד. גופי הלכות דף י"ד. רש"י ותוספות:
שנאמר לא יאכל. צרור החיים פ"א דחמץ ה"ב. קרית מלך רב ח"א ל"ג ע"ג. קרית מלך רב ח"ב בשו"ת סימן ך"ח. עיין לימודי ה' מ' ע"ד ולימוד כ"ו ועיין בית ישחק ל"ב ע"ג. קהלת יעקב אלגאזי ל"ח ע"ג:
יתננה ואכלה או מכור. עיין מנחות י"ט ד"ה במקרא:
בשלמא לר"מ מדאיצטרך למשרי נבלה גופי הלכות י"ד ע"א. לימודי ה' ט"ז ע"ד:
רש"י לשעות דרבנן. עיין חולין ד' ד"ה מותר מיד. בני יעקב קפ"ב ע"ד קפ"ו ע"א:
רשי' המקדש משש שעות. כפות תמרים דף כ"ג ע"א. קרבן אליצור ע"ח. דינא דחייא עשין כ"ג ע"א. קרית מלך רב ח"א מ"ט ע"ג וע"ד:
רשי' ד"ה עד שיפרוט. זרע יצחק
תוס' ד"ה רבי יהודא. חקרי לב קס"ט קמ"ח קנ"ז:
תוס' ד"ה עבר זמנו אסור בהנאה פשיטא כו'. נראה דפריך משום דתני שורפין אלמא אסור בהנאה והקשה מהרש"א דא"כ שעות דרבנן נמי נשמע מהך דקתני שורפין בתחלת שש ונראה דלא קשיא כי כבר יישבו בעל המאור והרמב"ן במלחמות דאי מהך דקתני שורפין בוודאי דהוה ידעינן דאסור מתחלת שש בהנאה אלא דהוה אמרינן ניהי דאחמרו רבנן לאסרו בהנאה אבל לענין שלא יהי' קדושיו קדושין לא אחמרו דאיך אפשר להפקיע קדושי תורה לזה אשמעינן משנה יתירה דהשוו חכמים לחמץ בשעות דרבנן כאיסורי הנאה ממש אפילו קדושין אפקעיה דשוי' מעות הפקר ולזה דייק לישנא דמתני' אסור בהנאה זה תורף דבריהם והם דברים ראוים אליהם ז"ל. ועיין מה שכתבתי לעיל דף ז' על בעל חקרי לב שבוודאי אישתמיטתי' ליה דבריהם. ומהרש"א תירץ דהוה מקום לומר דלעולם בשעה דרבנן אינו אסור בהנאה והא דנקט שורפין בתחלת שש לא שצריך לשרוף בתחלת שש דהא מותר בהנאה עדיין אלא כיון שצריך לשרוף לאחר שש דאז אסור בהנאה להכי נקט לישנא דשורפין בתחלת שש ובע"כ צ"ל כן לר"ש דלדידי' חמץ מותר בהנאה עד הלילה ואיהי נמי אמר שורפין בתחלת שש כמו שכתבו התו' לקמן דף כ"ח אלא וודאי צ"ל דנקט לישנא דשורפין משום דיש זמן דעכ"פ צריך לשרפו. דהיינו בי"ט עצמו דאז גם לר"ש אסור בהנאה אבל לר' יוסי הגלילי דלא ס"ל איסור הנאה כלל ולא יש שום זמן שצריך שריפה דוקא לא אתי שפיר לישנא דשורפין. זה תורף כוונת מהרש"א ז"ל:
איברא דיש לדקדק דוודאי דוחק גדול לפרש כן דנקט לישנא דשורפין משום לאחר שש אלא שלכאורה לדברי התו' ניחא דהא התו' בלא"ה ס"ל דהא דאין ביעור חמץ אלא שריפה דוקא לאחר שש אבל קודם שש השבתתו בכל דבר ומעתה בלא"ה לישנא דשורפין קשה אפילו אי הוה אסור בהנאה דהא א"צ לשרוף אלא השבתתו בכל דבר וצ"ל דלאו דוקא נקט שורפין משום אותו שעה דהל"ל מבערין אבל נקט לישנא דשורפין משום לאחר שש א"כ כיון שבלא"ה מוכרחין אנו לומר כן י"ל משום איסור הנאה נמי דבאמת באותו שעה מותר בהנאה ולא נקט שורפין רק משום הזמן שאסור בהנאה אבל לדעת רשי' דלשון שורפין הוא דוקא בשעה ששית. א"כ בוודאי אין מקום לומר דמותר בהנאה ונקט שורפין משום לאחר שש דהא אז אין צריך לשרוף והשבתתו בכל דבר ומעתה קושית מהרש"א במקומה עומדת לדעת רשי' ולזה רשי' מיאן בתירץ התוס' וניחא ליה יותר למחוק פשיטא אלא שלכאורא רש"י לא הועיל בזה דעדיין בדברי רש"י הקושיא במקומה עומדת כיון דלרש"י בע"כ מהך דשורפין מוכח דאסור בהנאה דהא וודאי בדווקא נקט שורפין כמ"ש אלא דלרש"י לא מיקרי זה פשיטות כיון דהוא בפרק אחר (והרמב"ן הוצרך להביא ראיה על זה דאף מפרק אחר אמרינן פשיטא ובאמת סתם משנה בקידושין ס"פ האיש מקדש הוא כרבי יוסי הגלילי) אבל בדברי ר"ש דסבר דמותר בהנאה עד הלילה קשה למה נקט שורפין אלא דבאמת קשה על דברי התוספות לקמן דף כ"ח דלא מצינו כלל בגמרא שאמר ר"ש הך לישנא שורפין בתחלת שש והברייתא דפ"ק לא אמר רק בי"ד שחל להיות בשבת וא"כ אחר שמשיירין מזון שתי סעודות מה הנאה יהיה לו אח"כ ממנו בשבת אבל בחול לשרוף בשעה ששית זה לא שמענו לר"ש ונראה דהרא"ש רצה להשמר מזה וכתב לקמן בהך דרבי שמעון כי סתם מתניתן בספ"ק קאמר שורפין ומוקי לה כר"ש אלא דגם מהא לא אריה דאדרבה מוקי לה כרבי יוסי אלא שאמר אליבא דר"ש דאף דמיקל דוקא בתרומה טהורה ותלויה ואפשר לפרש דהכי קאמר ואפילו לר"ש דמיקל בהגיע הזמן השריפה לדידיה דהיינו בלילה וצ"ל דדיוקא דהתוספות והרא"ש הוא דילמא כר"ש ס"ל דא"צ שריפה עד הלילה אלא דגם זה לא דאיק שפיר דילמא הא דקאמר הגמרא לדברי הכל היינו לדעת הסוברים כר' יהודה וודאי לדברי הרא"ש ניחא דהא דייק רק מדקאמר ר"ש שורפין טהורה עם תלויה אבל לא עם טמאה וא"כ בע"כ קודם זמן איסורו לדידיה מיירי דאי לאחר זמן איסורו אפילו עם טמאה מותר לשרוף וא"כ כיון דקודם זמן איסורו מיירי למה ישרף כלל יאכלנו אלא ש"מ דאסרו לאכול אבל התוספות דרצו להוכיח דר"ש סובר דבתחלת שש שורפין לכאורא זה אינו מוכרח כלל בדברי ר"ש לעיל מעתה לא קשה לרש"י מדברי ר"ש כלל ואדרבה דברי התוספות צ"ע. וראיתי בספר פני יהושע שהקשה איך דייקי התוספות מלישנא דשורפין דאסור בהנאה הא גם ר"ש קאמר דשורפין בתחלת שש ולדדיה מותר בהנאה עד הלילה ובתרוצו של מהרש"א גם קושיא הזאת מתורצת והוא ז"ל תירץ דדוקא לענין תרומה כיון דלא חזי רק להיסק והוה הפסד מועט לכן גזרו משום שמא יאכל לשרוף בבת אחת אבל בחולין כיון דראוי' לשאר דברים אי לאו דאסור בהנאה משום שמא יאכל לא גזרו לשרוף. ואחר המחילה רבה אישתמיטתי' ליה דברי התו' לעיל דף י"ג ד"ה ושורפין שכתבו דאסור לשרוף תרומה וטעמא דהיתירו הכא משום דאזיל לאיבוד בלאו הכי. וכתב מהרש"א שם דלר"י דלא ס"ל הך טעמא דאזיל לאיבוד. (וה"ה לר"ש) צ"ל משום שמא יאכל התירו הרי דתרומה חמירי יותר מחולין ואי לאו טעמא דשמא יאכל לא הוו שרי למישרפיה כלל ואפ"ה משום שמא יאכל הצריכו שריפה וא"כ כ"ש בחולין דמהני האי טעמא דשמא יאכל שצריך שריפה. איברא מה דפשיטא ליה להרב פני יהושע דהתוס' ס"ל דלר"ש מותר בהנאה עד הלילה לדידי מספקא לי שהרי דעת הרמב"ן במלחמות דלר"ש אסור בהנאה מדרבנן מתחלת שש כמו לרבי יהודה מהך טעמא דגזרינן דילמא אתי למיכל מיניה. ויש לדקדק לכאורה לפ"ז למה לר' יוסי הגלילי חמץ בפסח מותר בהנאה ולא גזרי' דילמא אתי למיכל מיני' והרי כאן לר"ש אינו אסור אלא מדרבנן ואפ"ה גזרינן ואיך ריה"ג לא יגזור בפסח עצמו דהוא איסור כרת וצ"ל לר' יוסי הגלילי כיון דאין שום זמן בחמץ שאסו' בהנא' מדאוריית' לא רצו לגזור גזירה חדשה משום שמא יאכל לאסרו בהנאה אבל לר"ש כיון דבלא"ה תוך הפסח אסור בהנא' השווה מדותיהם לאסור בהנאה בכל זמן שאסור באכיל':
ועפ"ז הי' אפשר לפרש כוונת התו' לקמן דף כ"ח ד"ה ר"ש דבתחילה כתבו והוכיחו דלר"ש אסור באכילה משש שעות מהך דתרומה ומהא דקאמר משעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק משמע דלר"ש יש זמן שאסור באכילה ולא בהנאה והיינו מדין תורה דהא הך ברייתא מדין תורה מיירי ולא בגזירות חכמים והוקש' להם א"כ למה ישרף בתחלת שש כיון דהך ברייתא אמר להדיא דמותר בהנאה ותירצו די"ל דגזרינן שמא יאכלנה כלומר משום הך טעמא דשמא יאכלנו אסרו חכמי' בהנא' ולפיכך הצריך ר"ש שריפה שלא יהי' בו הנאה. והוקשה להם דמנל"ן לחדש גזירה זאת דשמא יאכלנו לזה אמרו דהא גם לריה"ג צ"ל סברא זו בע"כ דהא קשה כיון דמותר בהנאה למה אמרו בודקין אור לי"ד וצ"ל משום גזירה דשמא יאכלנו הצריכו ביעור מן הבית אלא שהביעו' רשאי להיות באופן שיהנו ממנו כיון דלא רצו חכמים לאסור בהנאה וא"כ כשם דמהך טעמא לריה"ג הצריכו ביעור ה"ה מהך טעמא לר"ש אסור בהנאה וכמ"ש לעיל דלר"ש יש מקום יותר לאסור בהנאה מלר' יוסי הגלילי ונ"ל שזה הי' כוונת הרא"ם בביאורו על הסמ"ג שכתב דהא דכתב הסמ"ג דחמץ בפסח אסור בהנאה כוונתו אפי' משש שעות ואע"פ שפסק הסמ"ג כר"ש מ"מ מפני שמא יאכלנו אסור בהנאה כמ"ש התו' דף כ"ח ומר"ן בכסף משנה ריש פרק א' מהלכות חמץ ומצה תמה על זה דאיך הביא ראי' מדברי התוספות והרי התו' לא אסרו מהך טעמא דשמא יאכלנו אלא להסיקנו מעט מעט תחת תבשילו אבל לא בהנאה. אמנם לפי מה שכתבתי וביארתי דברי התו' שפיר מוכח מהם דאסור בהנאה לר"ש והרא"ם הבין דבריהם כמ"ש אלא שק' לפ"ז דכפי הנר' מסמ"ג דברי התו' שבדף כ"ח דברי ר"י הם. והרא"ש ר"פ כתב על שם הר"י דלר"ש מותר בהנאה עד הלילה אלא שלזה י"ל דאפשר דמסדר התוספות שהיה רשב"א או ר"א מטוך לא ס"ל בהא כר"י ואפשר עוד לומר דהרא"ש לא ס"ל כלל טעמא דשמא יאכלנו וא"כ ליכא טעם כלל למיסר בהנאה שהרי הרא"ש לא הביא ראיה רק מדאמר ר"ש שורפין תרומה וש"מ דאסור באכילה וא"כ איכא למימר דבאמת אפילו מעט מעט מותר עד הלילה ולא ס"ל לר"ש כלל דשורפין בתחלת שש אבל התוספות דס"ל דר"ש נמי סובר דשורפין בתחלת שש ומוכח מזה דמעט מעט אסור וצ"ל טעמא דשמא יאכלנו מעתה אפשר לומר מה"ט דאסור נמי בהנאה. עוד יש מקום לומר במאי דפליגי התוספות והרא"ש בהך גזירה דשמא יאכלנו דנראה דהתוספות ס"ל והרא"ש נראה דלא ס"ל שהרי לא הביא כלל הך סברא כמ"ש דהנה כבר כתבתי דהתוספות הקשה לעיל אי אסור לשרוף תרומה טהורה איך שרי למשרף בי"ד ותירצו כמו דמותר לבער טהורה עם טמאה משום דהולך לאיבוד ה"נ מותר לשרוף טהורה לבד מהך טעמא. והקשה מהרש"א א"כ לרבי יוסי דלא שרי למשרף עם טמאה איך שרי למשרוף טהורה אפילו לבד בי"ד ותירץ משום שמא יאכלנו. וכבר כתבתי לעיל במקומו דלכאורה לא מקשי מהרש"א מידי דאפילו לרבי יוסי אפשר לומר דע"כ לא אסרו אלא בשש אבל בשבע מותר וא"כ כיון דבשבע מותר אפילו עם טמאה א"כ בשש נחית לן חדא ועכ"פ לבד מותר לשרוף הטהורה. אמנם באמת מהרש"א שפיר מקשה דהא התוספות כתבו בדף י"ד בד"ה נימא קסבר ר"י דלמ"ד מדבריהם מדברי ר"א ור"י אפילו בשבע אסור לשרוף עם הטמאה אע"ג דאזיל לאיבוד א"כ פשיטא דקשה דמנל"ן דמותר לשרוף בשש אפילו טהורה לחוד וצ"ל כתירוץ משום שמא יאכל וא"כ לדעת התוספות בלא"ה צריך לומר הך סברא דשמא יאכל א"כ שפיר אפשר לומר דמשום הך טעמא לר"ש אסור בהנאה אבל הרא"ש אפשר דהוה מפרש כפירש"י שם דהוכחת הגמרא מדאסר רבי יוחנן בה' אבל בשבע ליכא מאן דחולק דשרי לשרוף וא"כ קושיות מהרש"א לא קשיא ולא צריכין כלל לטעמא דשמא יאכלנו. ושפיר מקשה הרא"ש דלא ידע מנל"ן דלר"ש אסור בהנאה עד הלילה. אבל לשיטת התוספות דצ"ל דשמא יאכלנו ל"ק כלל. ועיין עוד לקמן דף כ"ח מה שאכתוב בזה:
וראיתי לרבינו ירוחם בנתיב ה' שכתב עבר זמנו אסור בהנאה. ופירש"י מתחלת שש. ור"ת פירש מסוף שש. ולכאורה הם דברים תמוהים ולא ראיתי כלל מחלוקת בזה להפוסקים כר' יהודה אי בשעה וי"ו אסור בהנאה רק הדבר פשוט מאוד שאסור בהנאה והיה עולה על דעתי לפרש דכוונתו לענין קידושין דהרי הגמרא מוקי הך דעבר זמנו לענין קידושין וכוונתו למחלוקת רש"י ור"ת שהביאו תוספות לעיל והרא"ש כאן אלא שלמטה מזה כתב כבר כתבתי למעלה מחלוקת רש"י ור"ת בשעה וי"ו. והעיקר כי כל שעה וי"ו אסור מדרבנן הרי להדיא מדבריו דלר"ת בשעה וי"ו אינו אסור בהנאה מדהוצרך להכריע בזה. ונ"ל כי אע"ג דהרא"ש כתב כי לפירש ר"ת פירש הגמרא ל"צ לשעות דרבנן כלומר כיון דלרב גידל חמץ דרבנן בשעות דאורייתא אסור ה"ה חמץ דאורייתא בשעות דרבנן ולפ"ז פשיטא דאף לר"ת שעה וי"ו אסור בהנאה מדרבנן. אמנם הרמב"ן בספר המלחמות כתב כי נוסחי דיוקנת וכן כל הגאונים גורסים ל"צ לששה שעות דרבנן ולפירש"י הוה פירושו בשעה ששית ולפירש ר"ת הוה פירושו אחר שעה ששית והמקדש בשעה ששית אף בחמץ דאורייתא חוששין לקדושין אלא שהרמב"ן נתן טעם לזה כי אע"פ שאסורה בהנאה העולם לא ידעו אבל רבינו ירוחם אפשר סובר דהיינו טעמא דמקודשת בשעה ששית כיון שאינו אסור בהנאה כלל אפילו מדרבנן רק דקשה לפ"ז על ר"ת למה שורפין בתחלת שש וגם זה לא קשה לפירושו דהא ר"ת סבר דעיקר שריפה דוקא בתר שש ובלא"ה הך שורפין לאו דוקא וכתירץ מהרש"א שהארכתי בו לעיל ומעתה דברי רי"ו נכונים אלא שלא מצאתי לו חבר בכל הפוסקים והמחברים:
תוס' ד"ה כל מקום כו' מקשים דהא לקמן דף כ"ח כתבו התוס' לחזקי' כיון דחד מהני קראי אסור בהנאה א"כ לא נחלק ביניהם ונאמר דכולהי קראי בפסח לאסור בהנאה א"כ ה"נ נימא לחזקי' וחזקי' מודה דקרא דכי כל אוכל חמץ ונכרתה בהנאה נמי מיירי ובהנאה נמי חייב כרת לחזקי' כמו לר' אבוהו כדי שלא נחלק ביניהם ואפשר לומר דעד כאן לא כ' תוס' הכי לקמן אלא לר' יהוד' דאית ליה תלתי קראי חד לפני זמנו וחד בתוך זמנו וחד לאחר זמנו והא אמר משעה שאסור באכילה אסור בהנאה. וקשה מנל"ן ובע"כ צ"ל הך סברא שלא נחלוק אבל לשאר תנאי דלית להו תלתא קראי א"כ לא נצטרך לומר סברא זו שלא תחלק וע"ז מקשה התו' שפיר דלחזקי' אינו חייב כרת על הנאה ואע"ג דלר"מ מודה חזקי' דסבר כר' אבוהו כמ"ש התו' בדף הסמוך ורבי יהודא גופי' נפקא מאותו מ"מ לר"ש וודאי פליגי אי לא יאכל איסור הנאה הוה או לא כדמשמע פשטות דברי התוס' לקמן. ועיין מה שאכתוב לקמן מזה ובמשנה למלך פי"ג דשגגות הקשה דאיך אפשר לחייב כרת על הנאה הא בחולין דף ק"כ אמרינן נפש לרבות את השותה ואי חייב כרת על הנאה נפש ל"ל הא הוי הנאה (ודוחק לומר דהוה שלא כדרך הנאתן) ואפשר לומר דלר' אבוהו דוקא בנבילה מדפרט היתר הנאה בפירש ש"מ דלא יאכל לאו איסור הנאה הוה גבי נבילה אבל כאן גבי חמץ אדרב' נאמר מדריבה השותה ש"מ דאוכל לא הוי הנאה או דנאמר דהך ברייתא נפש לרבות השותה לא אתי' כר"מ אלא כר' יהודא דדרש מאותו אבל לר"מ לא דריש נפש. ועיין בשער המלך ח"א דף ס"ח שתירץ לקושיות המשנה למלך בדוחק ולקושי' ראשונה כתב דבדוחק יש לתרץ דגבי כרת דחמירי לא נאמר שלא תחלוק ע"ש. ובאמת אינו דוחק כ"כ שהרי בע"כ צ"ל דיש חילוק לכרת שהרי לפני זמנו ולאחר זמנו אפילו לר' יהודא אינו בכרת שהרי מיעטה התורה בהדי' כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ולפני זמנו ולאחר זמנו אינו בכרת וכיון דהתורה הקילה בכרת לפני זמנו ולאחר זמנו ה"ה דלא החמירו בהנאה דסברא הוא דהנאה תוך זמנו לא עדיפא מאכילה קודם זמנו כנ"ל. וראיתי בספר משאת משה דף ל"ה ע"ב דהוכיח מדברי התוס' אלו דס"ל דלוקין על הנאה כמו שכתב הריא"ז בשלטי הגבורי' ודלא כהרמב"ם דאי ס"ד דאין לוקין על הנאה בשום מקום איך אפשר לחייב כרת. מיהו אפשר לומר דזה בכלל קושיות התו' ובוודאי אי הוה אמרינן כי כל אוכל חמץ הנאה נמי משמע הוה חייב כרת הוה לוקין בכל מקום על הנאה אבל השתא דאוכל לא משמע הנאה וא"כ אין חייב כרת ה"ה דאין לוקין ועיין רוח אלי' בלשונות דף כ"ח קהלת יעקב יוד ע"א. חקרי לב קנ"ו קנ"ז קע"ב מטה אפרים ט"ז ע"ג: