יד דוד על פסחים· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף כא.
הכרעה שלישית. יבין שמועה צ"ד ע"ב ראב"ן סימן ויו:
פרק שני
מאכיל לבהמה. תבואות שור קי"ד:
לא יסיק בו תנור וכירים. עיין לעיל ה' ד"ה ואומר:
הא כל שעה שאינו מותר לאכול אינו מאכיל לימא מתניתין דלא כר' יהודא. מקשים דילמא ר' יהודא באמת אסור להאכיל לבהמה ולחיה משום הך צריכותא דאמר לקמן בגמרא דבהמה משיירא וחי' מצנע. ונראה דלהמקשה הוה סברא פשוטה כיון דשעה חמשית דרבנן היא משום טעות אין סברא למגזר כלל משום הכי ואע"ג דלרבי יהודא איכא עוד גזירה דשמא יאכל כמ"ש התוספות לקמן מ"מ סבר דזה נמי אין לגזור והא ראי' דרבנן לא גזרו אע"ג דלא שייך הוא עצמו מחזור עליו לשרפו מיכל קאכל מיניה ואפ"ה לרבנן לא גזרו ה"ה לרבי יהודא. ועוד דהא תני ומוכרו לנכרי משמע דבשעה חמשית אסור למכור לנכרי ולמה לא הא לא שייך הך גזירה דבהמה וחיה גם לא שמא יאכל דהרי אפשר למכרו לנכרי והנכרי יקחנו והישראל לא יגע בו. ובזה אפשר ליישב קושיות מהרש"א לרש"י דכתב דלדיוקא איצטרך. והקשה מהרש"א דילמא לגופי' והתירא דבהמה וחיה אתי לאשמועי' אבל לפמ"ש אתי שפיר דמוכרו לנכרי לא איצטרך אלא שבזה יש לומר איצטרך לאפוקי מב"ש אבל הכא וודאי אתי שפיר כיון דמותר למכור לנכרי בשעה רביעית גם בחמישית מותר. דמה"ת נגזור איברא די"ל דהמקשן לא הוה ידע מסברא דלקמן דבהמה וחיה והי' קשה לו ממ"נ אי מתני' לגופיה לא איצטרך ואי לדיוקא לא אתי כר' יהודה ותירץ דאפילו אם נאמר לדיוקא מתני' אתי שפיר כרבי גמליאל. אבל וודאי נוכל לומר דמתני' כרבי יהודה ולגופיה משום דקשה ל"ל למיתני בהמה ל"ל למיתני חיה וכן למוכרו לנכרי. וא"כ השתא הכל צריכים לגופיה ולא לדיוקא כלל. ומה שכתב רשי' במתני' דלדיוקא איצטרך היינו משום התירוץ דמתני' אתיא כר"ג. אמנם התוס' שכתבו דבאמת לא אתי מתניתין כר' יהודא אף לפי המסקנא היינו משום דבגמר' לעיל דף י"ג דמשמע דמתני' אתי' או כר"מ או כר"ג. אבל לא כר' יהודה ועיין לשון לימודי' דף צ"ב צ"ג רשי' ותו'
למה לי למיתני בהמה ל"ל למיתני חיה. עיין לשון לימודים דף צ"ג. מטה אפרים דף י"ז:
ואי תנא חיה. עיין שמן המור חא"ח סימן ט"ז. שביתות י"ט נ"ה ע"ב:
רשי' כל שעה לדיוקא. מנחת בכורים. שביתות י"ט נ"ה ע"ב:
רשי ד"ה בהמה. זרע יצחק:
רשי' ואי תני חיה כו' ולא קעבר עליה בבל יראה. לכאורא משמע מדברי רשי' דבל יראה אינו עובר אבל בל ימצא עובר וזו דעת הכ"מ כמ"ש בפ"א מהלכות חמץ. והפר"ח הקשה מלעיל דאסר הטמנה. וכבר כתב הכ"מ שיש ליישב הברייתא דלעיל איברא אי כוונת רשי' לכך וודאי תמוה דבזו אין סברא לחלק אי עבר על בל יראה ובל ימצא או על בל ימצא לבד ואין זו צריכותא. ואפשר דדעת רשי' כל היכא דהוה חמץ בצנעה לא עבר על ימצא דהרי אינו מצוי והוי כמו חמץ שנפל עליו מפולת. והא דקאמר מה שמשייר יניח בצנעה כדי שלא יהי' צריך בדיקה היינו דעכ"פ בדיקה צריך עד שימצאנו. אבל אם לא מצא אע"פ שהוא טמן בבית לא עבר אבל אם ימצאהו עובר תיכף על בל יראה ולכן כתב רשי' דלא עבר על בל יראה ובל ימצא פשיטא לא:
תוס' ד"ה ואי אשמעינן חיה כו' דהיא לא מצנעה כולי האי. מקשים א"כ איך קאמר אי תני בהמה אבל חיה אי משיירי מצנע ליה הא אי מצנעת אסור. והפר"ח נדחק בזה. ונראה דעיקר קושיות התוס' היתה איך שרי להאכיל כמו דצריך להצניע שמא תטול חולדה מכ"ש שאסור ליתן לכתחלה ועל זה תירצו דוודאי יש חילוק דהתם גזרינן שמא תטול חולדה בפנינו וא"כ יהי' צריך בדיקה שהרי הוא חמץ ידוע והחולדה תצניע במקום שלא יוכל למצא אבל הכא אין חשש כולי האי שהרי אם יראה שמצנעת יוכל למצוא והגמרא דקאמר אי משיירי מצנעא ליה הכי קאמר ממ"נ אי משייר הרי רואה ואם אינו רואה היא מצנעת. ועיקר צריכות הגמרא כי יש סברא דבהמה עדיפא דחזי ולא ישכח אבל חיה אולי ישכח כיון שהיא תצנע ויש ג"כ סברא להיפוך דחיה עדיפה אם שכח הרי הוא מוצנע ובהמה אם שכח הרי הוא נראה. ועיין ברא"ש שדבריו מגומגמים ועיין מטה אפרים י"ז. שמן המור חא"ח סימן ט"ז. שער אפרים בקונטרס אחרון דף קי"ב: