יד דוד על פסחים· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף יג.
ונימא מר הלכה כר"מ. עיין שבת ל"ט ד"ה אמר רבה בר בר חנא:
ר"ג לאו מכריע הוא. עיין ב"ק קט"ו ד"ה הכרעה:
י"ד שחל בשבת. מרכבת המשנה ח"ב פ"ג דחמץ ה"ג:
מבערין את הכל מלפני שבת. עיין שונה הלכות דף מ"ז מ"ח וראיתי שם שתמה על רבינו ירוחם דסתר עצמו דבתחלה כתב מבערין מלפני שבת ומשיירין מן החמץ כדי ב' סעודות ואח"כ כתב תרומה מלפני השבת וחולין בזמנן משמע דאין מבערין כלום מן החולין קודם השבת וכדעת הרי"ף וכמ"ש הוא עצמו וכן פסק הרי"ף ונכנס בדוחקים. וכבר ביארתי בהגהותיו לר"יו על הלכות פסח דכוונת רי"ו לומר דמה שכתב מתחלה משיירין מזון ב' סעודות היינו דוקא בתרומה אבל בחולין אין מבערין כלל וסיפא דרי"ו פירושו דרישא הוא ויותר הי' לו להקשות על רי"ו מה שכתב והרמב"ם כתב בודק בליל יום ששי ובשבת מבטלין וכופה עליו כלי והראב"ד תפס עליו דזה תמוה דלא על זה תפסו הראב"ד אלא על מה שכתב דגם בחולין משיירין רק מזון שתי סעודת על זה השיג הראב"ד דהעיקר כפסק הרי"ף דחולין אין מבערין כלל קודם השבת והעיקור כי חיסור לשון יש ברי"ו וכמ"ש בהגהות הנ"ל:
ומשיירין מזון שתי סעודות. עיין שבת קי"ח ד"ה במנחה:
מעשה באדם אחד שהפקיד דסקיא מלאה חמץ. עיין באר יעקב קי"ב ע"א:
חמשית א"ל צא ומוכרן בשוק. בספר מגילת ספר לאוין דף י"ז ע"ד הביא מכאן ראי' דהלכה כר"י דחמץ לפני זמנו אסור דאי כר"ש הא רשי' כתב בעוד שהוא מותר בהנאה ולדעת כל הפוסקים עד הלילה מותר בהנאה זולת הר"ן ובאמת כמה מהפוסקים דס"ל דגם לר"ש אסור בהנאה או מן התורה או מדרבנן וכן דעת הרמב"ן במלחמות ואף לדעת בעל המאור המיקל בכולם הוא סבר דר"ש מודה במצות תשביתו שהיא משש שעות ולמעלה מן התורה ובשעה ששית מדרבנן וא"כ כיון דאיכא מצות תשביתו איך יקיים זה החמץ אע"פ שהוא מותר בהנאה ורש"י וודאי לאו דוקא נקט וכוונתו כל זמן שמותר לקיימו או דרש"י פסק באמת כרבי יהודה או דס"ל בדעת ר"ש כהרמב"ן דאסור בהנאה משש ולמעלה:
כמאן אזלא הא שמעתא כרשב"ג. הפר"ח בסימן תל"ט כתב דכל שאין המפקיד והנפקד עוברים אינו חייב לבער אם לא מכרו ושלכן השמיטו הרי"ף הרמב"ם דין זה בהלכות חמץ ולא כתבוה רק לענין השבת אבידה והכריח זה דאל"כ מאי מקשה כמאן כרשב"ג הא לכ"ע צריך לבערו כדי שלא יעבור עליו המפקיד. ועוד הכריח מזה דאחריות דשומר חנם אינו חייב לבער דאל"כ מאי מקשה כמאן כרשב"ג הא מחויב למכרו כדי שלא יעבור עליו הנפקד כיון שהיה עכ"פ שומר חנם. ואחר המחילה רבה אי אפשר לומר כן דניהי דאין עובר עליו לא המפקיד ולא הנפקד עכ"פ לא עדיף מחמץ שבטלו וצריך לבערו. וכיון דחמצו של ישראל הכל מצוין עליו. וכמו שכתב בהלכות גדולות והבאתי לעיל דף ויו פשיטא דצריך הנפקד לבערו (ומאן) [ומאי] דקאמר כמאן כרשב"ג הכי פירושו דהמקשן לא הוה ידע כלל חילוק דכדי חסרונם ליתר מכדי חסרונם וסבר דאפילו הן אבודים לגמרי לא יגע בהם לרבנן וא"כ שפיר מוכח דאתא כרשב"ג דהרי אמר לו צא ומוכרן בתחלת שעה חמשית (ומשמע מפני השבת אבידה וכן הוא בירושלמי) ואלו לרבנן פשיטא דאינו רשאי למכור רק הדין כמו בפירות דאפילו אבודין לגמרי לא יגע בהן רק ימתין עד תחלת שעה ששית ואז יבערנו אבל למכור כלל וכלל לא ולכן מתרץ דאפי' לרבנן שרי למכור דהוה יותר מכדי חסרונם אבל זה פשיט' דגם המקשן היה יודע דאפילו לרבנן צריך לבער בתחלת שעה ששית רק למכור בשעה חמשית היה סובר דאסור. ושוב מצאתי שכבר הושג הפר"ח בזה מן האחרונים. ועיין חק נתן בהשגות על הפר"ח. ועיין קרית מלך רב ח"א ל"ד ע"ב:
מוכרן בב"ד. ב"מ ל"ב ד"ה ב"ד:
רש"י כר"ג במתניתן. עיין זרע אמת בחדושים סימן כ"ו:
רש"י ד"ה מזון שתי סעודות וע"פ אסור לאכול מן המנחה ולמעלה. כוונת רש"י לומר כיון דזמן סעודה ג' הוא מן המנחה ולמעלה ואז אסור לאכול חמץ בע"פ אבל אין כוונת רש"י לומר דאסור לאכול מן המנחה ולמעלה בע"פ כדי שיאכל מצה לתיאבון דהא וודאי אינו דאיסור זה אינו אלא מתשעה ומחצה כמבואר לכל מעיין בר"פ ערבי פסחים וכן פסק בש"ע ואלו זמן סעודה שלישית בשבת הוא לאחר מנחה גדולה שהוא מששה ומחצה ומעלה ואז אין איסור כלל משום מצה לתיאבון אלא וודאי הדברים פשוטים כאשר כתבתי ואני תמה על הרב פני יהושע שנכנס בדוחקים גדולים ופירש שכוונת רש"י משום מצה לתיאבון והוא תמה דאי אין איסור משום חמץ. משום מצה לתיאבון ליכא איסור כלל ומ"ש רשי' מן המנחה ולמעלה היינו מדאורייתא את זה השבתי יותר משלשים ושנים שנה לגיסי הרב המנוח מוהרר זעליג זצ"ל שהי' אב"ד בק"ק פוסוויילר ועתה מקרוב יצא לאור ספר זרע אמת וראיתי לו בחדושים סימן כ"ז שגם הוא פירש כמו שפרשתי:
רשי' לא בערבי שבתות. עיין מהרש"א ועיין בתוספות עירובין דף מ"ג ונראה מדבריהם דהי' להם הגירסא לא בשבתות ולא בערבי שבתות ולא בערב י"ט ורשי' וודאי דלא גריס ליה בשבת דאל"כ לא הוה צ"ל למחר עי"ט. ועיין שופרא דיעקב:
תו' ד"ה ר"ג. זרע אמת בחדושים סימן כ"ז. שופרא דיעקב:
תו' ד"ה ושורפין תרומה כו' אפילו אם נאמר דאסור לשרוף כו' משמע דמספקא להו להתוס' אי שרי לשרוף תרומה טהורה ולא ידעתי מקום הספק והרי להדיא תניא בפ"ח דשביעית קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר משמע להדיא דתרומה טהורה אסור בהדלקה וכן כתב הר"ש שם וכן הוא בירושלמי וכן כתב הר"ן כאן דאסור לשרוף תרומה אם אפשר בלאו הכי:
באותו הדיבור כמו לטמאותה דשרי ר"מ בסוף פרקין והקשה מהרש"א הא לר' יוסי לא שרי לשרוף עם הטמאה וא"כ האיך שרי ולכאורא י"ל דהא לר' יוסי דוקא בשש אסור אבל בשבע מותר וא"כ כיון דבשבע מותר אפילו עם טמאה בשש נחית לן דרגא ועכ"פ טהורה לבד מותר לשרוף אמנם התוספות כתבו בדף י"ד ד"ה נימא קסבר דלמ"ד מדבריהם מדברי ר"א ור"י אפי' בשבע אסור לשרוף עם הטמאה אע"ג דאזיל לאיבוד א"כ שפיר מקשה מהרש"א מנל"ן דמותר לשרוף בשש אפילו טהורה לחוד:
תוס' ד"ה מאי לאו. שופרא דיעקב: