יד דוד על פסחים· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף יא.
אבל לא גודשין. שב יעקב דף וי"ו ע"ג:
חדש בדיל מניה חמץ לא בדיל. שער אפרים סימן זי"ן:
אמר רבא דרבי יהודה אדרבי יהודה קשיא דרבנן אדרבנן ל"ק כבר הוקשה להם להמפרשים איך אביי לא סלקא אדעתיה הך קושיא דרבנן אדרבנן והר"ן כתב טעמא דרש"י דלרש"י אין בודקין משתחשך לר' יהודה משום דהיכא דענוש כרת אפילו מחזיר עליו לשרפו חיישינן שמא יאכלו ממנו ולא סמכינן אהאי טעמא אלא עד שתחשך דליכא כרת. ולכאורה יש להקשות אדברי הר"ן דנראה מדבריו דיש חילוק בין איסור כרת לאיסור לאו או עשה והרי רבא מרא דהאי שמעתא הוא חולק על ר"נ ביבמות פרק הערל ופרק האשה דמחלק בין איסור כרת לאיסור לאו ורבא סבר מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו וא"כ לפי דעת הר"ן איך רבא מחלק הכא אמנם י"ל דגם לרבא דאינו מחלק ה"מ בסתם אבל כשיש סברא להתיר סמכינן עליה באיסור לאו ולא באיסור כרת והארכתי בזה בהשגות אשר שלחתי להרב נודע ביהודה ואכתוב איזה מהם בפרק כ"ש ובפרק אלו עוברין מעתה י"ל דאביי הוה ס"ל כר"נ דיש חילוק בין איסור כרת לאיסור לאו וכשם שיש לחלק בין כרת ללאו כן יש לחלק בין לאו לעשה מעתה רבנן דחלקו על ר' יהודה הם רבי שמעון או ר"מ ולדברי שניהם חמץ מו' ולמעלה אינו אלא עשה ולכך לא קשיא דרבנן אדרבנן דגבי חדש דהוא איסור לאו גזרינן אבל חמץ דאיסור עשה לא גזרינן ורבא לשיטתו דלא מחלק בין לאו לכרת וה"ה בין לאו לעשה אם לא דאיכא טעמא להקל ולהכי שפיר קמקשי דרבנן אדרבנן ל"ק דהרי תירץ אביי נסתר לרבנן לכך הוצרך לומר הוא עצמו מחזיר עליו לשרפו וכיון דאיכא טעם שפיר מקילינן באיסור עשה ועיין מה שאכתוב לקמן דף כ"א בפרט הזה דאיסור עשה אי עביד הרחקה ועיין מקום שמואל שער התרוצים. זרע אמת בחדושי' סימן כ"א שו"ת ר' זיסקינד רויטנבורג דף ס"ט.
הוא עצמו מחזיר עליו לשרפו מיכל קאכיל. לימודי ה' לימוד ר"ד:
חבל דלי שנפסק. עיין שבת קי"א ד"ה ואלו קשרים:
ורמי דרבנן אדרבנן. עיין זרע יצחק.
רש"י ד"ה בכור. עיין זרע אמת בחדושים סימן כ"ב בסופו.
רשי' ד"ה ואין מקיזין מחלקת ר' יהודה ור' שמעון בתורת כהנים דברי רשי' אלו תמוהים חדא דהא לא נזכר ר' שמעון בסוגיין כלל אלא רק ר' יהודה וחכמים ולזה הי' אפשר לומר דבנוסחת רשי' הביא בגמרא גם דברי ר"ש אמנם הדבר הקשה למה הרחיק רשי' עדיו מתורת כהנים והלא משנה הוא בבכורות ובתורת כהנים שם לא נזכר יותר מאשר נזכר במשנה וכבר עמד על זה בספר זרע אמת בחידושים סימן כ"ב ומה שתירץ לרשי' הוא דחוק ורחוק ודברי רשי' צ"ע ועיין מה שאכתוב בסמוך
תוס' ד"ה אבל לא גודשין וכו' וי"ל משום מצות ביעור יש להתיר לר' יהודה כמו פסידא. עיין מהרש"ל ומהרש"א כתב דכוונת התוספות משום מצות בעור היינו מטעם דמתיר ר"מ משום דמחזיר עליו לשרפו ורבים נתקשו בדבריו דהא המקשן לא ידע טעמא דמחזיר עליו לשרפו כמו שאמר דרבנן אדרבנן לא קשיא וגם קושיות מהרש"ל אינה מתורצת דהרי כיון דבע"כ צ"ל לר' יהודה אליבא דהמקשן טעמא משום דמחזיר עליו לשרפו וא"כ מאי מקשה דרבנן אדרבנן ואפשר לומר דעל המקשן וודאי לא קשה להו כלל משום דהמקשה הוה סבר דלא גזר רבי יהודה כלל דילמא אתי למיכל בשום מקום כמו שהקשה ומי גזר ר' יהודה דילמא אתי למיכל וסיים בקושיתו אלמא לא קגזר ר' יהודה דילמא אתי למיכל הרי דלהמקשה הי' סברא פשוטה דלא גזר ר' יהודה כלל בשום מקום דילמא אתי למיכל והתרצן חדית לן דוודאי ר' יהודה נמי גזר דילמא אתי למיכל מיניה אלא כיון דע"י שינוי הוא זכר ותירץ זה סתר אביי ותירץ חדש בדיל מיניה חמץ לא בדיל מניה וקושיות התוספות היא על אביי ורבא דידעו דגזרינן רק משום פסידא או משום עולי רגלים לא גזרינן אם כן למה הוצרכו לתרץ חמץ לא בדיל חדש בדיל דהא בלא"ה לא קשה מידי דגבי חמץ ליכא פסידא ולכן וודאי גזרינן כמו דגוזרין דילמא אתי למיכל גבי אין גודשין ואהא תירצו דהוצרכו לתרץ חמץ לא בדילי משום דבלאו האי טעמא מטעם דהוא מחזיר עליו לשרפו הי' ראוי' להתיר כמו משום פסידא וסברי התוספות דודאי גם אביי הוה ידע טעמא דרבנן משום דהוא מחזיר עליו לשרפו ולכן לא הקשה דרבנן אדרבנן והא דהוצרך רבא לתרץ כן משום דרבא תירץ לעיל דע"י שינוי זכור הוא מתוך שלא התרת אלא ע"י קיטוף (ורבא אפשר דלא נייד מהך סברא אלא דלא יספיק בהך תירוצא מכח קושיא דקוצרין בית השלחין ולכן הוצרך נמי לומר חמץ לא בדיל אמנם לאביי אפשר לית ליה כלל הך סברא דע"י שינוי זכור הוא) ורבנן אסרי בהכי ואף שינוי אינו מועיל וא"כ הוה מקום לומר כשם דחזינן לרבנן שינוי אינו מועיל שיזכור א"כ ה"א דגם מחזיר עליו לשרפו אינו מועיל ולכן הוצרך רבא לתרץ דאעפ"כ לא קשה דמחזיר עליו לשרפו טוב יותר משינוי או דרבא נייד השתא מהך סברא דשינוי אמנם אביי דלא סבירא ליה כלל הך סברא דשינוי התירוץ לרבנן פשוט ולא הוצרך לפרש זה נ"ל בכוונת מהרש"א ועיין שביתות י"ט הנדפוס מחדש דף נ"ז ע"ב ועיין זר"ע אמת בחדושים סימן כ"ב ומה שרצה לפרש בתוספות משום פסידא כוונתם על קמח וקלי ולא על קוצרין אינו נראה דמשום עולי רגלים לאו משום פסידא הוא כמו שחשב אלא שיהי' מצוי מזון רב לעולי רגלים ולכך התירו אבל לא משום פסידה. ועיין מ"ש בבריכות המים דף רמ"ח ע"ד וגם דבריו דחוקים:
תוס' ד"ה כורך. מרכבת המשנה פ"י דשבת ה"ה: