יד דוד על פסחים· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף י:
הניח בזויות זו ומצא בזויות אחרת כו'. והקשה בגופי הלכות כלל תקל"א איך אמרינן שאני אומר בדאורייתא. ולתירץ ראשון בתוספות ד"ה שאני אומר וודאי מדרבנן היא דהא בכלל גזירות כלים הנמצאים והוא מדרבנן ועיין מהרש"א שם בשבת שכתב הטעם דהוה ספק כלים רק מדרבנן משום דאזלינן בתר רוב הכלים שהן טהורין כיון דלא איתחזק טומאה ע"ש ומ"ש שם ובשער המלך דף ע"ב תירץ דהכא מוקמינן כלים אחזקה. וכן חמץ מוקמינן הבית אחזקת בדוק. ועיין קהלת יעקב נ"ו ע"ג:
בעי רבא עכבר נכנס. הסוגיא ולשון רשי'. גופי הלכות כלל ע"ב:
ככר בשמי קורה. שער אפרים י"א ע"ג. מרכבת המשנה ח"ב פ"ב דחמץ הי"ד:
ר' יהודה אומר בודקין אור לי"ד. שונה הלכות דף מ"ח שער אפרים דף יוד ע"ד. ובקונטרס אחרון דף קי"ב ולהלן שו"ת ר' זיסקינד רויטנבורג דף ס"ט על לשון רשי':
לא בדק בתוך המועד. גופי הלכות נ"ט ע"א וע"ב:
רשי' ד"ה חסורי מחסרא כו' וגבי חמץ נמי. וכתב בלשון לימודים בא"ח דף פ"ז ע"ג דכוונת רשי' דקשיא דהרי שאני התם דהוה ספיקא דאורייתא משא"כ בחמץ דספיקא מדרבנן ואמאי אזלינן רבנן לחומרא. לזה תירץ רש"י דכיון דחיישינן לעכבר מי יימר דהאי ככר שנטל העכבר דאפשר להוליכו לחורים וסדקים דאורחי' בהכי וכיון שכן אית לך למימר שיש להחמיר אפילו בספיקא דרבנן וזו דרך רחוק בדברי רש"י וגם בעיקר דבריו מה שכתב דהתם הוי ספיקא דאורייתא לחד תירוצא דהתוספות משום ספק כלים הנמצאי' לא הוי דאוריי' כמ"ש אלא דפליגי אי הוה בכלל כלים הנמצאים או לא וגם לפי מה שכתב הרב שער המלך דהתם מוקמינן כלים אחזקה ובודאי אף מאן דמחמיר לא הוי אלא מדרבנן ודברי רשי' נראה שכוונתו פשיטה ולפרש דכשם דהתם תלינן באדם טמא ולא הוא בעצמו ה"נ תלינן בעכבר ולא באדם והוצרך רשי' לבאר דניהי דתלינן בעכבר מ"מ הרי הככר לפנינו לזה כתב דליתא אלא כל שתלינן בעכבר לאו זה היא אלא אחר דדרכו של עכבר אינו להניח. ואין להקשות הלא ס"ס ספק אדם ספק עכבר ואת"ל עכבר דילמא זה הוא דהספיקות אינן שוות שקרובין יותר לתלות בעכבר מבאדם וגם אין דרך עכבר להניח ועיין מ"ש בתו':
רשי' ואת"ל היינו האי דעל גופי הלכות נ' ע"ב.
רשי' לאחר המועד. לשון לימודים דף פ"ד. חק נתן רי"ב. שער אפרים דף יוד. וקונטרס אחרון דף קי"ב.
תו' ד"ה הניח וכו' ולית להו לרבנן הוא שאבד הוא שנמצא. נראה דהתוסופת לא ניחא להו בפירשי' דעכבר גרע מאדם וכיון דתלינן בעכבר אמרינן דגררו והתוספות ס"ל דזו אין סברא דאין לחלק כלל אלא דתלי בפלוגתא דרשב"ג ורבי דלעיל ורבנן דהכא ס"ל לעיל כרשב"ג דאמר תבדק כל השדה ולא אמרינן דהנמצא היא שאבד וא"כ כאן נמי לא אמרינן כן אלא דזה דחוק קצת לתלות פלוגתא דרשב"ג ורבנן כאן בפלוגתא דלעיל לכן תירצו דאפילו כר' אתיא אלא שאין יודע מספר הככרות ולכן לכ"ע צריך לבדוק דשמא חסר מהם ועיין ביצחק ירנן דף ס"ח שנדחק בדברי התוספות.
תו' ד"ה שאני אומר. עיין לשון לימודים חא"ח דף פ"ז ע"א. יצחק ירנן דף ס"ז ע"ד. ועיין מרכבת המשנה ח"ג פי"ב דמשכב ומושב הי"ו.
תו' ד"ה אם לא בדק. עיין מהרש"א מ"ש ליישב קושיות מהרש"ל ותרוצו נכון לדעת קצת פוסקים דס"ל דעל חמץ שאינו ידוע אינו עובר על בל יראה וב"י אפילו בלא בדק כמ"ש התוספות לקמן בר"פ כל שעה ויש לתמוה על מהרש"ל שהוא עצמו פירש כן בדברי התוספות שם בר"פ כל שעה וכן כתב הוא לעיל גבי המפריש והיוצא בשיירא ועיין בפ"ח סימן תל"א ומה שנראה מדברי מהרש"א שמההיא דלעיל גבי גלוסקא יפיפי' מוכח דאינו עובר כל זמן שאין דעתו עלויה מהא וודאי אין ראי' דהתם בבדק מיירי ובבדק אף שלא ביטל אינו עובר על חמץ שאינו ידוע (חוץ מהרא"ש והטור דיש לספק בדבריהם כמ"ש לעיל) הא כל שלא בדק ולא ביטל וודאי י"ל דעובר אבל דברי התוספות בפ' כל שעה אי אפשר לפרש דבבדק דוקא מיירי דהרי הביאו לראי' דמותר ליתן לחיה ולא חיישינן דמצנע הרי דאם תצנע החיה נמי אינו עובר ואמאי לבדק פעם שניה אלא וודאי דבכל ענין אינו עובר ומ"ש מהרש"א דלרשי' משש שעות ולמעלה אינו עובר בב"י וב"י עד שתחשך והביא ראי' ממה שפירשי' לקמן גבי רבי יהודה שלא בשעת בעורן השבתתו בכל דבר וכוונת מהרש"א דאי ס"ד דעובר מה הקשה הגמרא לר' יהודה נמתין עד שעת איסורו וישיבתנו בכל דבר איך אפשר להמתין הא תיכף שהגיע שעת האיסור עובר הוא ואי משום הא לא ארי' דאפשר דרשי' ס"ל כמ"ש התוספות לקמן דף כ"ח ד"ה משהא חמץ כדי לבערו אינו עובר דה"ל לאו הניתק לעשה. איברא וודאי דעת רשי' באמת הוא שעובר על ב"י וב"י משש ולמעלה שכן כתב להדיא בדף ד' דכ"ע חמץ אינו אסור אלא משש שעות ולמעלה אינו אסור בב"י ובאכילה אלא משש שעות וכן מורים דברי רשי' בב"ק דף כ"ט ד"ה משש שעות ולמעלה דעובר על ב"י והאחרונים נבוכו בדברי רשי' עיין בתשובת שער אפרים סימן ד' בהגהות בן המחבר ובקונטרס אחרון שם תשובת בעל המחבר אלי' רבה ובספר אלי' רבה סימן תל"א וכולם לא ראו דברי רשי' אלו דלעיל ובב"ק וכן דעת התוספות בב"ק שהקשו לרשי' ליקשי אכילות חמץ קודם זמנו להשבתה שאור ואי לא הוי פשיטא להו דעובר על ב"י משש שעות לא הוי מקשי מידי דהרי לר' יהודה אכילות חמץ משש שעות ולמעלה הוה בלאו. מיהו בזה שכתבתי לתרץ לדעת רשי' גבי שעת ביעורו שהקשה המהרש"א ממנו אפשר לפקפק דהלא לרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה קיימינן ואם כן בוודאי ס"ל כר"ע דלעיל דאמר אך ביום הראשון תשביתו בשריפה. וא"כ הוא קודם זמן איסורו לדעת רש"י וכיון דעיקר מצות תשביתו קודם זמן איסורו הוא א"כ לא הוי לאו הניתק לעשה בשלמא לפירוש התוספות ניחא דמפרשים תשביתו בתר זמן איסורו אבל לרש"י דמיירי קודם זמן איסורו כמ"ש מהרש"א לעיל. ועיין מ"ש לעיל לא הוי ניתק לעשה אלא דלקמן דף צ"ה כתב רש"י לעולם הוא בעמוד והשבת כל ימות המועד ומשמע מזה דרש"י ס"ל דהך תשביתו מיירי בענינים שונים בשעת היתר בשריפה ובשעת איסורא בכל דבר וגם אפשר לומר כיון דרבא דריש איסור השבתה בי"ד מלא תשחוט אפשר דמוקי הך דאך ביום הראשון דוקא בי"ט מהתחלת הלילה וכמו שפירש רש"י לעיל בדברי ר' יוסי אי לא כתיב אך ואף שר' יהודה סבר אין ביעור חמץ אלא שרפה אין הכרח שיסבר כר"ע ללמוד מתשביתו אלא עיקר השריפה מנותר יליף ותשביתו איירי מהתחלת הלילה ולא דריש אך חלוק דאל"כ למה ליה לרבא למדרש מלא תשחט ולא דריש מאך ולכן הוצרך ללמוד מלא תשחוט והגמרא הקשה על רבא ושפיר הוי ניתק לעשה ואף שמהרש"א כתב לעיל דרבא על רב נחמן בר יצחק קאי הוא דוחק טובא דרב נחמן בר יצחק תלמידו דרבא ואף דלרש"י סתם ר"נ הוא ר"נ בר יצחק וא"כ היה רבו דרבא הא וודאי לא יכחיש רש"י דרנב"י תלמידו דרבא הוה רק במקומות נפרדים אשר יביא ההכרח לזה ס"ל לרש"י דסתם ר"נ הוא ר"נ בר יצחק. ובזה אפשר לתרץ דעת הרמב"ם שפסק דלוקין על ב"י וב"י והקשה במשנה למלך הא הוי לאו הניתק לעשה ולפמ"ש אפשר לומר דדוקא למאן דיליף מלא תשחט הוי ניתק לעשה אבל למאן דיליף מאך ביום הראשון א"כ בשעת היתר מיירי ולא הוי ניתק לעשה וכן מאי שכתב רש"י לעיל דביטל נפקא לן מלא תשביתו הוא נמי למאן דיליף מאך אבל לא למאן דיליף מלא תשחט כי אז תשביתו מיירי בתר זמן איסורו ולא מצי מבטל. וראיתי בלשון למודים דף פ"ד שכתב דממה שכתב רש"י לעיל גבי ודעתיה עלויה מוכח דעובר על ב"י מבתר זמן איסורו ונדחק לתרץ דרש"י משתחשך קאמר אי נמי כיון דרב יהודא אמר רב קאמר לעיל הכי והוא פסק כרבי יהודה דחמץ לפני זמנו בלאו א"כ עובר נמי בבל יראה. ולפמ"ש התוספות לעיל בוודאי לאו הא בהא תליא איסור אכילה באיסור בל יראה. ועיין זרע אמת בחידושים סימן כ"א. שו"ת ר' זיסקינד רויטנבורג דף ס"ט: