יד דוד על פסחים· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף י.
עיין על כל העמוד. משנה למלך פ"ב דחמץ ומצה:
ולא ידעינן אי להאי עייל. מרכבת המשנה ח"ב פ"ב דחמץ הי"א והי"ב:
היינו ב' שבילין. גופי הלכות כלל תע"ג:
שני שבילין. עיין נדה ב' ד"ה והלל. ועיין בארוכה משנה למלך פי"ט דאבות הטומאות הי"א:
בין כך ובין כך טמאים. צרור החיים דף ס"ד:
ספק על ספק לא על. בית יעקב דף קכ"א ע"ג:
ובפלוגתא דר"א ורבנן. גופי הלכות כלל תע"ג
דתנן הנכנס לבקעה. עיין בכורות כ"ז ד"ה וכי הזאה משפט צדק ח"ב סי' ס"ה תוך התשובה רשי' ותוספות:
פלוגתא דר"א ורבנן. גופי הלכות כלל תע"ג:
הניח עשר ומצא תשע. קהלת יעקב נ"ו ע"ג. עיין גופי הלכות כלל ת"מ וכלל תע"ב. יצחק ירנן ס"ו רשי' ותוספות:
רשי' ד"ה הכל חולין. עיין יצחק ירנן:
תוס' ד"ה בבת אחת כו'. נראה דהיינו מדרבנן נראה דלרשי' צ"ל דבבת אחת מדאורייתא טמאים דאל"כ היכי מדמי חמץ לשני שבילין דילמא ע"כ לא החמירו רבנן אלא בספק טומאה דאורייתא משא"כ בחמץ דרבנן דהא בביטל מיירי לרש"י וא"כ אפילו אם בבת אחת נמי א"צ לבדוק אלא וודאי צ"ל דגבי טומא' מדאורייתא טמאים וא"כ שוב אין לחלק בין טומאה לחמץ כמו דבדאורייתא טמאין מן התורה ה"נ בדרבנן החמירו רבנן מדרבנן דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. אבל לשיטת התוספות דבלא ביטלו מיירי אפילו אם נימא דבבת אחת מדרבנן אין לחלק כלל בין חמץ לשבילין:
תו' ד"ה ספק על כו'. ותימא לר"י עיין מהרש"א מה שפירש בדברי התוספות וכתב דלהתוספות כל הסוגיא בלא ביטל לדעת התוספות ומטעם חזקה חוץ מהך דשני צבורים דמדמה לב' קופות והתם ליכא חזקה כיון דנפל דבר מה לקופה. וכתב בס' ברכות המים דא"כ הו"ל להתוספות להקשות לעיל דאיך מדמה לשתי קופות דהתם ליכא חזקה ואם נאמר דהראי' היא מכח כ"ש ומה קופה דליכא חזקה תולין להקל מכ"ש הכא דהבית בחזקת בדוק א"כ ה"נ נימא הכי. ואחר המחילה רבה כי ניים ושכב אמר להא מילתא חדא דאף לפי הבנתו בדברי מהרש"א מאי קשיא מדלעיל דלעיל פשט לקולא משתי קופות וא"כ שפיר י"ל דפשט מכח כ"ש הכא דאיכא חזקה אבל כאן התוספות אין מפרשים כפירש רש"י דאף לרבנן א"צ לבדוק אלא סוברים דלחומרא פשט לרבנן צריך לבדוק. מעתה שפיר קשיא להו דאיך פשיט לחומרא הא גבי חמץ איכא למימר העמד הבית בחזקת בדוק אבל האמת יורה דרכו דכוונת מהרש"א פשוטה דכמו דגבי ב' קופות אזדא לה חזקה דכיון דוודאי נפל חמץ לתוך אחד מהן ה"נ גבי ב' צבורין אזדא לה חזקת הבית שבדוק הוא כיון דנכנס חמץ בוודאי לא' מהם ולפיכך צריך לאוקמיה דווקא בביטל כיון דאין כאן שוב חזקה זה ברור ולדעת רש"י אע"ג דלא ס"ל לעיל דמוקמינן בחזקת בדוק הכא כתב דאפילו לרבנן טהור והוא מטעם ספק ספיקא וכמו שפירש לר"א ודוקא גבי טומאה מחמרי רבנן אפי' בס"ס אבל הכא גבי חמץ לא ולעיל גבי תשעה צבורין כיון דהוה קבוע לא מהני ס"ס ובגופי הלכות כלל צ"ה כתב דרש"י פי' כרז"ה דמיירי בשני בתים והוי ס"ס ספק נכנס או לא נכנס ואת"ל נכנס שמא לא לזו והיא דוחק דהרי רש"י לא הזכיר כלום משני בתים ועיין לשון לימודים דף כ"ז ע"ג וראיתי בספר זרע אמת חא"ח סימן מ"ח שנתעצם מאוד לדחות דברי המהרש"א וכתב דגם להתוספות כל הדינים בביטלו מיירי חוץ מתשעה צבורין ואין ראיותיו מכריחות ויש לדחות ואת זה הקשה למהרש"א דהרי התוספות כתבו דכל הסוגיא מיירי בככר גדול דאי אפשר לומר אכלתה אבל בככר קטן אמרינן אכלתה א"כ איך אמרינן לקמן עכבר נכנס ומצא פרורין א"צ בדיקה מפני שאין דרכו של עכבר לפרר וא"כ לפי דברי התוספות נמי בככר קטן א"צ בדיקה ואיך אפשר לומר כן בלא ביטל לא מתירין מטעם אכלתיה כיון דהוה דאורייתא כדאמרינן לעיל אבל אי בביטל מיירי אתי שפיר לחד תירוצא דלעיל בתוספות ואין מזה קשיא על המהרש"א דוודאי אין כוונת התוספות לומר דצריך לאוקמיה בככר גדול דוקא אלא במקום דאיכא ספק ספיקא כדי דלא להוי ספק ספיקא וכמ"ש לעיל וכ"כ בלשון לימודים אבל היכא דליכא ספק ספיקא פשיטא דלוקמי' אף בככר קטן וכיון דגבי פרורין לא הוי ס"ס שפיר אפשר לאוקמיה אפי' בככר קטן:
תו' ד"ה ספק ביאה. עיין מהרש"א שהקשה מזה על מה שכתבו התוס' לעיל גבי מדורות הגוים דהוי ספק ביאה דלמאן כתבו ומה שתירץ הוא דוחק עצום. ועיין מה שכ' באלי' רבה אלפאנדרי דף ל"ז והוא ג"כ דוחק. וביצחק ירנן דף ס"ח הרבה חבילות של קושיות ולפיכך נראה לומר דאף דרבנן מטמאים בכמה ספיקות היינו בחשש קרוב כמו דתני התם במשנה דטהרות אבל מדורות הגוים גזירה דרבנן בעלמא הא דאלו וודאי אף לרבנן אי לא גזרו חכמים לא תלינן כלל בנפלים ואף אם לפעמים נכרים יקברו נפל בבית מפני זה אין לטמא כל הבתים. ולכן במדורת הנכרים אף רבנן מודו דטהור בס"ס ומ"ש התו' והוה כמו ספק ביאה לישנא בעלמא נקטו אבל כוונתם דהא הכא אף לרבנן דוקא הנכנס לבקעה מטמאים אבל ספק אי נכנס כלל לבקעה אף רבנן מטהרין בזה וגבי מדורת הגוים להא דמיא. ועיין שבת ט"ו גבי ששה ספקות דכתב מהרש"א דכיון דלא איתחזק איסורא אזלינן בתר רובא ומדאורייתא טהורין ועיין מה שכתבתי שם בשבת. ומ"ש ביצחק ירנן דתירץ השני של התוס' לעיל ג"כ דלא כר"י ור"ת זו ליתא אלא אף לפי מה שפירש מהרש"א התירוץ השני אליבא דכ"ע ומה שהקשה עוד דמשמע מדבריהם בתירץ השני דאף רבנן מודו כיון דהוה ספק הרגל והרי רבנן מטמאו אף בכמה ספיקות ול"ק דאכלתיה לאו כספק הוא אלא כוודאי חשבינן ליה ועיין דברי אמת בקונטרסי' דף פ"ח ע"ג ומה שהקשה הא התם הוה ס"ס ובחמץ לא הוה ס"ס כבר הקשה הרמב"ן בחידושיו. והביאו בלשון לימודים בחלק י"ד דף כ"ז ע"ג:
תוס' ד"ה על ובדק. גופי הלכות דף י"ט בריכות המים דף רמ"ח ע"ד:
תו' ד"ה חולין ומעשר. בריכות המים רמ"ח ע"ד:
ד"ה הניח עשר ומצא תשעה. בלשון לימודים חא"ח דף פ"ו הביא בשם גופי הלכות להקשות איך מדמה חמץ למעשר ולמה נימר שאני אומר בדרבנן כיון דאמר הגמרא לעיל דבדרבנן לא אמרינן שאני אומר לחומרא. והנה לדעת התו' דמיירי בלא ביטלו ל"ק מידי ובוודאי קושיותו הוא לרשי' ועוד הקשה היאך מדמינן חמץ למעשר דשאני התם שיש סברא שאין מניחין חולין אצל מעשר וכן בסיפא פירש"י הטעם בביצה ע"ש ובעל לשון לימודים תירץ דכיון דמיירי בקשורים עכ"פ לא הוה ספק שקול וקרוב יותר לומר שנטלו הכל ואין זה מספיק דעכ"פ מנל"ן לדמות חמץ למעשר דילמא במעשר לאו משום האי טעמא דקשורים לחוד מחמירינן אלא בצירוף הטעמים אחרים. ותו קשה לי דמשמע כל הסוגיא דחיישינן לעכברים אבל לא לתינוק וכאן צ"ל דחיישינן לתינוק ולעיל דמקשה מהא דמשיירי יניחנו בצנעה לימא דהטעם הוא משום תינוק ושוב מצאתי בשער המלך דף ע"ב שכתב ג"כ דלתוס' לא קשה ועל שאר הקושיות ע"ש. ומ"ש להרמב"ם דבדיקת חמץ תחילתו על הספק מדברי רשי' בסוגיין אינו נראה כן שהרי גבי ספק על ועל ובדק ולא אשכח כתב להקל גבי חמץ: