יד דוד על פסחים· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף ו.
בהמת ארנונא. רשב"א סימן ש"מ עיין ב"ב נ' ד"ה קסבר קנין הפירות בכורות ט"ז ד"ה אין מקבלין. רצוף אהבה:
כל היכי דמצי מסלק ליה בזוזי. הא דפשיטא ליה לבעל האיבעיא דכל היכא דמצי מסלק בזוזי חייבת משום דידע הך ברייתא דתני חייבת ולפחות מיירי במצי מסלק והא דמקשי אח"כ והתניא חייבת אע"ג דכבר ידע החילוק לגירסת רש"י ניחא דכיון דברייתא סתמא תניא היה ספק לו אם הברייתא מיירי בבהמה או בעיסה ונסתפק בעיסה אי ג"כ החילוק או לאו. ולגירסת התוספות דברייתא בהדיא תניא בהמות ארנונא צ"ל דלהמקשה לא הוה ניחא ליה לאוקמיה ברייתא דחייבת במצי מסלק ליה כיון דחזינן באידך ברייתא דעיסת ארנונא דתני בהדיא דחייב אף בלא מצי מסלק ורבא השיב לו אדרבה כיון דהך ברייתא דעיסה בפירוש תניא אף בלא מצי מסלק ש"מ דהך ברייתא דבהמת ארנונא דוקא במצי מסלק דאי לא כן הוה ליה נמי למיתני בפירוש. ובשו"ת מכתם לדוד למהר"ד פארדו האריך בזה ומה שכתבתי נ"ל:
עיסת ארנונא. שו"ת הרשב"א סימן ש"מ וסימן תקכ"ו:
ת"ר נכרי שנכנס כו' יחד לו בית. הר"ן פירש דברי רש"י דמיירי בלא קיבל אחריות רק דהחילוק בהפקידו סתם ממילא חייב באחריות וביחד לו אינו חייב באחריות. והרמב"ן הקשה בליקוטיו על רש"י דהא עכו"ם אימעטו מדין שומרים עד שיקבל אחריות בפירוש גם במחנה אפרים דף כ"ג בחידושים סתר בזה דעת הר"ן בכוונת רש"י גם בהלכ' שומרים דף ס"א ע"ד האריך בזה וכתב דמסתמא אינו חייב בפשיעה והקשה לדעת הסוברים דלא חייב הישראל עד שיהיה עליו אחריות גניבה ואבידה ואיך אפשר שיהי' עליו אחריות גניבה ואבידה וכבר תירץ זה הרמב"ן בההיא חמירא דבני חילא כיון דהי' חייבין מדינא דמלכותא בגנבה ואבידה כדידהו דמי. ובספר חק יעקב נראה בסימן ת"מ דלדעת הסוברי' בח"מ סימן ש"מ דכל הפטורים מדין שומרים חייבים בפשיעה ניחא וכן כתב בשער המלך דף ע"ד ע"ד אלא שהוא דוחק וגם יש לספק אי שייך זה גם בנכרים ואפשר לומר לדעת רשי' כיון דחמץ בלא"ה אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו כל היכא שבישראל חייב באחריות עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו גם בנכרי. ובאמת הך סברא שכתבו בחק יעקב ושער המלך דחייב בפשיעה הוא תמוה דהא הטעם דחייב בפשיעה מטעם דהוי מזיק בידים ואטו אם הזיק שאר חמץ שאינו ברשותו מי לא מחייב ואפ"ה אינו עובר וא"כ מהיכא תיתא יעבור על זה החמץ כיון דחייב אם מזיק בידים בשלמא אם חייב בגנבה ואבידה שפיר דבשאר חמץ שאינו ברשותו אינו חייב בגניבה ואבדה אבל אי לא מחייב רק מטעם מזיק א"כ על כל חמץ יחייב וזה אי אפשר. ובעיקר דברי הר"ן בדעת רשי' לפי הנוסח שברשי' שלפנינו לא משמע כן שהרי כתב רשי' הפקירו אצלו וקיבל עליו אחריות ומ"ש רשי' כדמפרש ואזיל היינו לתרוצא דרב פפא דממעט מלא ימצא והא מוקמינן לעיל בקיבל עליו אחריות וצ"ל דהר"ן והרמב"ן הוה מפרשי הך וקיבל עליו אחריות דממילא קיבל עליו אחריות ע"י שהפקידו אצלו ודוחק. ורשי' בחומש הביא דרשת המכילתא לא ימצא בבתיכם מה ביתך ברשותך יצא חמצו של נכרי בביתו של ישראל. והרמב"ן השיג עליו דהא לעיל נפק מלא יראה לך ולשיטת רשי' כאן אליבא דרב אשי שפיר י"ל דהך ברייתא נפקא ליה מלא ימצא המצוי לכל חפצך דהיינו בקיבל עליו אחריות כמ"ש רשי' בד"ה ולעולם אסיפא וכן כתב בשער המלך דף ע"ו אלא שהקשה על זה דהא לקמן דף כ"ג קאמר הגמרא לרבי יוסי הגלילי שאני הכא דאמר קרא לא יראה לך שלך יהא ורבנן אמרי הא איצטרך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ור"י הגלילי מתרץ תרי לך כתיבי והשתא למה לא משני הגמרא בפשיטות דר"י הגלילי נפקא ליה שלך אי אתה רואה מלא ימצא כדאמרנן הכא בברייתא ולדידי לא קשיא כלל דאף דאנו למדין מלא ימצא שריותא בלא קיבל עליו אחריות היינו ביחד לו בית דעושה לו מחיצה גבוה עשרה טפחים דאינו רואה החמץ אבל גוי הנכנס לחצרו של ישראל וחמצו בידו דאינו זקוק להוציא מלא יראה לך נפקא וכמ"ש רש"י כאן בד"ה אין זקוק לבער לא הזקיקוהו להוציא כדאמרינן שלך אי אתה רואה הרי להדיא דגם ברייתא זו ס"ל להך לימוד דשלך אי אתה רואה. והפר"ח הקשה לשיטת ר"ת כי מקשה לעיל והא אמרת שלך אי אתה רואה ותירץ הא דקיבל עליו אחריות למה לא מתרץ הא ביחד לו בית הא בלא יחד לו בית ודבריו תמוהים דהא הך היתרא דיחד לו בית מלא ימצא נפקא לן כמ"ש התוספות דלא חשיב מצוי כיון שיחד לו בית וא"כ איך הוה מצי הגמרא למימר דאיסורא דלא ימצא בלא יחד ואפשר נמי דהך היתרא דמיחד לו בית לא אפשר לן ללמד מלא יראה דהתם עיקר היתרא מטעם לך והרי כאן לך הוא דמיירי דקיבל עליו אחריות. ועיין שער המלך דף ע"ז ע"ד ע"ה ע"ו. דברי אמת בקונטרסים ל"ז. מחנה אפרים בהלכות שומרי' דף ס' ודף ס"א ע"ד ובחדושים דף כ"ג. מטה אשר דף ס"ד ס"ה קרית מלך רב ח"א דף ל"ג ע"ד ועיין אדמת קדש ח"ב קי"ב ע"ג. שאגת אריה דף ע"ד ע"ד. ועיין ליקוטי הרמב"ן י"ב ע"א ע"ב. מרכבת המשנה ח"ב פ"ד דחמץ ה"ג ועיין ב"מ פ"א ד"ה והא אידי:
המוציא חמץ בביתו בי"ט. מדברי רש"י נראה דדוקא בביטלו דליכא בל יראה ולפיכך אסור אף ההוצאה משום מוקצה כמ"ש התוספות בכתובות דף זי"ן ד"ה מתוך דהא משמע מדברי רש"י דאהוצאה קפיד שהרי כתב דהרי לא חזי לטלטולי ולאפוקי מיהו אם לא ביטלו דעבר על בל יראה לדעת הסוברים דביעורו בכל דבר וודאי מותר לדברי רש"י דלא קפדינן על איסור ההוצאה דרבנן ואפילו לרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה אפשר לדידן דקיימ"ל מתוך שרי משום דהוה צורך קצת כמ"ש התוספ' לעיל. והב"י כתב בשם הא"ח דבי"ט שני מותר וכתב הפר"ח משום דס"ל דמיירי בלא ביטל ואפ"ה בי"ט ראשון לא שרי כיון דהוה איסור דאורייתא אבל ביו"ט שני דהוי רק דרבנן דחינן איסור' דרבנן מקמיה איסורא דאורייתא מלא יראה דאי בביטול כיון דהוי רק מדרבנן לא דחינן דרבנן מקמי' דרבנן ואין זו ראיה דהא עכ"פ איכא מצות תשביתו שהוא מדאורייתא וגם רש"י דמוקי ליה בביטלו כתב ומשום חד יומא סגי ליה בכפיית כלי משמע לכאורה דס"ל כאורחת חיים דאל"כ הא אפשר למצא שני ימים עם י"ט שני. ועיין מגילת ספר עשין דף כ' ע"ד שער אפרים בקונטרס אחרון דף קי"ב צרור החיים ובמקראי קודש סימן תמ"ו בארוכה:
אם של הקדש הוא. עיין ביצה ל"ט ד"ה הקדש:
חמצו של נכרי עושה לו מחיצה. קרית מלך רב ח"א ל"ד ע"ב:
המפריש כו' דעתו לחזור רשי' פירש דעתו לחזור בימי הפסח. והפר"ח בסימן תל"ו כתב דאינו נראה דא"כ מה דעתו דאביי קודם ל' אפי' בדעתו לחזור פטור ולפי מ"ש מהרש"א בדעת רשי' דאפילו בחזר אינו עובר דהוה כחמץ שנפלו עליו מפולת רק בראה חייב ועובר ל"ק מידי:
הני ל' יום מאי עבידתיה. בריכות המים ל"ז ע"א:
שואלין ודורשין. קרבן חגיגה דף ב' מקום שמואל שער התרוצים. פרי האדמה הלכות תפלה פרק י"ג דין ח'. עיין בכורות נ"ז ד"ה פרט: