יד דוד על פסחים· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף ה.
דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ כו' שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם קשה דהא בהך קרא גופיה דאך ביום הראשון איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ דכתיב אך ביום הראשון תשביתו מבתיכם שאור כי כל אוכל חמץ ונכרתה וזה קשה אפילו לר"ש לדעת הסוברים דהוא מתיר עד הלילה והנה וודאי יש לומר לפמ"ש התוספות דאפילו לרבי יהודה לא איתקש אכילות חמץ להשבתת שאור שמששה שעות ולמעלה דוודאי סברתם אמת לפי הפסוק שמביא הגמרא שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם אבל על הגמרא ועל רבי יהודה קשה למה לא דרשו זה הפסוק דאך ביום הראשון וצ"ל דמזה הפסוק דאך ביום ראשון לא מצי למדרש הקישא דכי כל אוכל חמץ קאי ארישא דקרא שבעת ימים מצות תאכלו רק שהפסיק באך ביום הראשון להורת שאף ביום הראשון צריך להשבית השאור ונראה וודאי דזה כוונת התוספות שכתבו ומהכי לא מצי למילף מידי דלא הוקשה אכילת חמץ כלומר דבוודאי מהך קרא לא מצי להקשות על רבי יהודה דהרי בהאי קרא להדיא כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם אלא די"ל דהגמרא הביא הך קרא לפי ה"א השתא דאך ביום הראשון לא הוה בעי"ט אבל לפי האמת דאך ביום הראשון היה בעי"ט לכולהי תנאי א"כ שפיר י"ל דאיתקש אכילת חמץ להשבתת שאור שמששה שעות ולמעלה לזה כתבו דאפילו לפי האמת לא הותקש אלא להשבתות שאור של שבעת ימים מעתה שפיר קשיה ליה להרשב"א דליתקש נמי השבתות שאור לאכילת חמץ לענין כרת דוודאי אי הוה אמרינן דהותקש אכילת חמץ להשבתות שאור שבערב פסח ל"ק מידי דהא אכילת חמץ בע"פ גופיה ליכא אלא לאו אבל השתא דאיתקש בפסח גופיה שפיר קשיא. ועתה בא לידי ספר שמחת י"ט מהרב המופלא מהרי"ט אלגאזי הנדפס מחדש וראיתי לו שעמד על זה למה לא איתקש בהך פסוק דאך ביום הראשון וע"ש. וראיתי לו שהקשה דהרי רבי יהודה צריך להביא ראי' שהוא בלא תעשה ומהיקשא לא הוה בלא תעשה ואפשר דכוונת התוספות אי הוה היקשה אפילו מששה שעות ולמעלה א"כ בא להורות ההיקש רק על הזמן לבד שכל זמן שמוזהר על השבתת שאור מוזהר על אכילת חמץ והוה דינא כפסח עצמו לענין אכילת חמץ רק כרת אי אפשר לחייב דהא כתיב בכרת מיום הראשון עד יום השביעי:
ראשון דמעיקרא משמע. תועפת ראם ל"ג ע"א:
מה שביעי שביעי לחג. עיין שבת קל"א ד"ה קמ"ל:
לא תשחט על חמץ דם זבחי. עיין שאגת ארי' דף ע' ע"ד ע"א ע"ב
ת"ל לא תשחט על חמץ דם זבחי מזה מוכח דמלא תשחט לא ילפינן אלא דמגלי על ביום הראשון דעי"ט הוא וכמו שכתבו התוספות דבזמן שחיטה הזהיר על השבתה לפ"ז וודאי גם כוונת רבא כן הוא דדריש מלא תשחט סמך על ביום הראשון או על דרשת תנא דבי ר"י דדריש מהראשון וכמו שכתב רש"י בחומש ועיין מהרש"א אמנם בהשגת הראב"ד פ"א דהלכות חמץ ומצה כתב דניהי דאסור באכילה מן התורה מאך ביום הראשון או מלא תשחט וכדרבא מלקות אין בו וכיוצא בזה כתב בספר תמים דעים בהשגותיו על בעל המאור ומשמע מזה דרבא מלא תשחט גרידא נפקא ליה גם משמע מדברי הראב"ד דדרשת רבא על אכילת חמץ קאי אבל הרמב"ן בהשגותיו ללא תעשה קצ"ט סבר דהכל על השבתת חמץ קאי כמו דלימוד דאך ביום הראשון על השבתה דוקא קאי ה"ה לא תשחט וע"ש ובמגילת ספר לאוין ט"ו ע"ב תמה על הרמב"ן והראב"ד ואין כאן תמיהא:
ר"ע אמר א"צ כו' וכתיב כל מלאכה לא תעשו. בספר קרית מלך רב ח"א דף ל"ג ע"ד הקשה דהא יכול לעשות ע"י גוי ותירץ דתשביתו משמע ע"י ישראל גם ראיתי בספר שמחת י"ט דף י"ט ע"א שהקשה הא אפשר לקיים תשביתו ע"י שנים בזה יכול וזה יכול דמותר אם מצאו אש דלוק שיזרקו שנים לתוך האש ובוודאי אין מכל זה קושיא דוודאי תשביתו על כל אחד מישראל קאי שישבי' חמץ שלו ועוד אטו אם לא ימצא גוי או חבר שיעזרהו או אש דלוק יהי' יושב ובטל ניהי דלהתוספות לקמן כ"ט כשדעתו לבערו אינו עובר על ב"י ובי"מ מ"מ מצות תשביתו לא קיים ביום הראשון:
רש"י ד"ה אך חלק. חק נתן רי"ב:
תוס' ד"ה דהא איתקש כו' וקשה לרשב"א וודאי פשטות הגמרא מורה דההיקש הוא בא על הזמן ולא על העונש דהרי משמע הטעם שלא ימצא משום דכי כל אוכל ושמא יאכלנו אבל על המציאות אצלו אינו חייב כרת דלהכי פרט כי כל אוכל חמץ ונכרתה דמשמע דבא למעט דעל (היותר) [היותו] מצוי אצלו אינו חייב כרת. ועיין שונה הלכות דף מ"ו ע"א. לימודי ה' י"ג ע"ג. ועיין מה שכתבתי בגמרא:
תוס' ד"ה לא תשחט. מלך שלם ח"ב י"ד ע"ב:
תוס' ד"ה זמן שחיטה כו' סברא הוא שבזמן שחיטה הזהיר על ההשבתה וכתב הרא"ם בתוספותיו לסמ"ג דף רנ"ב ע"ג כי כוונתם אחרי שאמרה תורה תשביתו סתם ולא תלה בשום פועל סברא הוא דבזמן אחד אמר רחמנא וא"כ ע"כ צ"ל דבזמן שחיטה תלי' רחמנא ולא כל חד וחד כי שחיט דא"כ אין לו זמן אחד ורחמנא אמר תשביתו סתמא אי נמי כיון דכבר אשכחן דאזהר רחמנא על החמץ מחצות ולמעלה מאך חלק סברא הוא דלא תשחוט דמיירי שלא יהי' החמץ קיים בעת השחיטה בזמן שחיטה קמיירי ולא כל חד וחד כי שחיט אבל גבי אזהרת שחיטת הפסח על החמץ דליכא למסמך ליה אקרא אחרינא דרשינן ליה כל חד וחד כי שחיט עכ"ל. והחילוק שבין ב' הפרושים דלפירש ראשון דרשינן גם לענין שחיטת הפסח זמן שחיטה ולא כל חד כי שחוט ולפירש השני לענין שחיטת הפסח דרשינן כל חד כי שחיט אבל לענין חמץ דרשינן זמן שחיטה. ועיין נחפה בכסף קנ"ו ע"א. צרור החיים דף ס"א ע"ד:
תוס' ד"ה דברי ר' ישמעאל. שונה הלכות דף מ"ו ע"א ועיין ספר שופרא דיעקב:
תוס' ד"ה ואמר כו' אע"ג דכשישרוף כו' והקשה בספר משאת משה דף ט"ו דמאי מקשה התוס' מלא יסיק תנור וכיריים דהא עיקר קושיות התוס' לאחר שנעשה גחלים ואז וודאי מותר כיון דאנן איליבא דר"ע קיימינן דס"ל כר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה וכל הנשרפין עפרן מותר וההיא דלא יסיק בו תנור וכירים היינו בחמץ גופיה כל זמן שלא נשרף אבל כשנשרף וודאי מותר. ונראה דכוונת התו' אינו בשנשרף לגמרי ונעשה גחלים דזה וודאי אינו מעלה ארוכה להתיר והוה גוף אחר ושלא כדרך הנאתן הוא ואי אמרת כן א"כ יהי' דמים לכל איסורי הנאה שיעשו גחלי' אלא וודאי כוונת' הוה כשהוא בתחלת השריפה שעדיין החמץ קיים רק קצת נעשה לגחלים. ואז אפ"ה מותר מדאורייתא. ושוב ראיתי להרב שער המלך בח"א דף ע"ד ע"א דמוקי לה באבוקה כנגדו דאסור מן התורה וצריך להתיישב בדבר: עוד הקשה בספר משאת משה מה שכתבו התוס' בתירוץ השני כיון דבתחלה אינו ראוי' להנות אע"ג שלבסוף יהנה אסור דומיא דנדרים ונדבות משמע דנדרים ונדבות טעמא דאסור משום דבתחלה אין יכול ליהנות והא ליתא אלא טעמא דנדרים ונדבות מדכתיב לכם ואפי' ראוי מתחלה להנות אסור משום דבעינן כולה לכם ושלא יהא בו חלק לגבוה כלל יע"ש. ובאמת שזה הטעם שכתב גבי נדרים ונדבות הא סברת ריב"א שכתבו התו' לקמן דף מ"ו ד"ה לא תקרא לה שם אבל ר"י חולק על סברת ריב"א ולשיטתו הולכים התוס' דכאן. וכן מבואר סברת ר"י בשבת דף כ"ד ד"ה לפי שכתבו ששתי הלחם אין ראוין תיכף אחר האפי' שצריך לעשות תנופה וכן נדרים ונדבות אחר שחיטה עולין לגבוה הרי דעיקר האיסור משום שאין ראוין תיכף וכמו שכתבו כאן. ומה שהקשה הרב מ"מ למה צריך לכם בוודאי מדכתיב לכם ילפינן מיני' לעלמא דכה"ג אסור ואי לאו לכם באמת ה"א כיון דסוף ראוי אף דבתחלת מלאכה אינו ראוי שרי אבל מדכתיב לכם ידעינן זה. עוד הקשה דלקמן דף ט"ו אמרינן גבי חלה לא תקרא לה שם עד שתאפה ואיך מותר לאפות כיון דבשעת אפיה קודם הפרשה אינו ראוי'. ונ"ל דגם זה ל"ק דהא וודאי כל שמצד עצמותו אינו ראוי בתחלה לא אמרינן הך סברא דהרי כל העיסה אינו ראוי אלא לאחר אפיה ואפ"ה שרי וא"כ גבי חלה אע"ג שיש דבר הנוסף שאינו ראוי מצד החלה זו אינו מפסיד כלום אבל כל שמצד עצמותו ראוי הוא רק מחמת איסור אינו ראוי בזה אמרי' שפיר כיון דתחילתו אינו ראוי' אעפ"י שלבסוף נעשה ראוי אסור ועיין על התוספות שער המלך ח"א ע"ד ע"א וח"ג ס"ג ע"ד ובספר קהלת יעקב אלגאזי דף י"א ע"א. ועיין מגילת ספר עשין דף כ' כ"א. ועיין חקרי לב רנ"ז:
בא"ד ומאן דשרי שרי מל"ה כצ"ל וכוונתם דמאן דמתיר נו"נ גזירות הכתוב הוא מדכתיב לה: