אור ברסלב

יד דוד על עירובין· רבי יוסף דוד זינצהיים

דף קד.

דף קג:

ש"מ אולודי קלא אסור. בשו"ת מכתם לדוד דף ל"ד חתר למצא טעם לעולא למה אולדי קלא אסור בשלמא לרבה דלא אסור אלא דרך שיר הטעם משום שמא יתקן כלי שיר אבל לעולא וודאי לאו משום הכי אסור ומסיק דאולודי קלא הוה כמו אולדי ריחא והקשה מזה לרבה ע"ש. ובוודאי משמע דגם לעולא הטעם משום שמא יתקן כלי שיר ואי משום דלאו דרך שיר הוא מה בכך הא אין מספקין ואין מטפחין דגזרינן משום שמא יתקן כלי שיר והרי רצה ללמד הך דאולדי קלא אסור משום הך דקתני גבי עוף ולא יספק ולא יטפח ולא ירקד. ואע"ג דלכאורה קשה למה לא הקשה ממתניתן דביצה דאין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין וצ"ל משום דמהתם יש לדחות דמיירי דרך שיר אבל הכא דהוה רק להבריח העופות לא הוה דרך שיר כי מה צורך לו בדרך שיר מ"מ משמע דהך דאין מספקין בכאן הוא כמו הך אין מספקין דביצה ותרווייהו אסירי משום שמא יתקן כלי שיר:

גזירה שמא יטול צרור. וכתב בתוספת שבת דע"כ הך ברייתא דלא כראב"י היא בס"פ המוציא בשבת דאמר צרור או אבן כדי לזרוק בבהמה אלא כת"ק דאמר לזרוק בעוף דהא רש"י כתב דטעמא דראב"י דלא בעי צרור לעוף דסגי בהרמת קול להבעיתו ולא נוטל צרור. והקשה מזה על הרמב"ם דפסק לענין שיעור שבת כראב"י וכאן פסק כטעמא דשמא יזרוק צרור ולא קשיא מידי דניהי דסבר ראב"י דאין חייב על הצרור שעור כדי לזרוק בעוף היינו משום דאין אדם טורח להוציא צרור קטן כדי לזרוק בעוף דהוא יודע דעל הרוב אין צורך בו ורק בהרמת קול סגי ואינו מוציא רק צרור גדול דחזי לזרוק בבהמה וטעם זה מצינו כמה פעמים בפרק המוציא וכי אדם טורח אבל וודאי מודה ראב"י דלפעמים העוף לא יפחד מהרמת קול ואז אם ימצא צרור מוכן לפניו בוודאי יקח הצרור לזרוק בו ולהכי אסרי כאן שמא יזרוק צרור המוכן לפניו וזה פשוט:

דילמא אתי לאשוויי גומות. עיין שבת קמ"א ד"ה דילמא דכתבו דילמא אתי לאשויי גומות במתכוון שישכח שבת מתוך השחוק:

מ"ט גזרו רבנן שמא ימלא לגינתו ולחורבתו. והקשה בספר שושנים לדוד דא"כ איך קאמר במקדש אין במדינה לא הא בגווני דשרי במקדש אף במדינה שרי דהא במקדש לא היה לא גינה ולא חורבה. והנה לדעת ר"ח לכאורה משמע דאוסר אף היכא דליכא גינה וחורבה אסור ורק בגלגל קטן שרי. איברא לדעת הרמב"ם אף בגלגל מותר בחצירו. וכתב הרב המגיד דחוץ לחצר אסור כמ"ש הב"י וא"כ ל"ק לא לדעת ר"ת דהא כל גלגל גדול אסור ולא לדעת הרמב"ם דהא כל שחוץ לחצר אסור. אמנם הב"י כתב דלדעת הרמב"ם חצר לאו דוקא אלא אפילו חוץ לחצר כל שאין שם גינה וחורבה או שריית פשתן מותר כמו שפסק בש"ע. וא"כ לכאורה קושית הרב שושנים לדוד קשה. ואפשר לומר כי בגמרא קאמר כי כשעלו בני הגולה חנו עלי' התירוהו ובאותו העת הרי בהמ"ק חרב היה והי' צריכים למים רבים לבנין ואפ"ה התירוהו דוודאי לאו דוקא לצורך הנהי דאסירי גינה וחורבה ושריית פשתן אלא כל שיש בו צורך למים רבים והא דקאמר מנהג אבותיהם בידיהם היינו אע"פ שיהיו צריכים למים הרבה בזמן מהזמנים לבנות אפ"ה שרי. והתירוץ שתירץ בשושנים לדוד דהי' מקום לגזור מפני גינת וורדים וודאי דוחק דמי יודע איו היה גינת וורדים סמוך למקדש או רחוק וגם צריך לומר לתירוצו דחצר שנקט הרמב"ם לאו דוקא וכמ"ש הב"י:

תוכן העניינים

יד דוד על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה