יד דוד על עירובין· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף צד.
ושמואל למה לי הא. מהרש"ל הגיה היכי עביד הכי ולא ידעתי למה דהרי בשבת דף קכ"ה ד"ה הכל מודים ולעיל מ"ד ד"ה פקק החלון ובסוכה ט"ז ד"ה פרסו הביאו התוספ' הגירס' למה ליה למיעבד הכי וגם לא יצדק היכי עביד הכי דהא בין לרש"י בין לתוספות לא הוי איסור לשמואל כיון דלא הוי מחיצה המתרת ולשיטת התוספות דמחיצה המתרת כתבו להדיא דלהכי הוה ניחא להמקשן כיון דידע דלשמואל לא הוי מחיצה המתרת:
דלא נימריה כשמואל ס"ל והדר ביה משמעתא. מהרש"ל מחק והדר ביה משמעתא דהא רב לא אמר כלל דאין מטלטלין אלא בד' אמות רק מהך מעשה נלמד. ולכאורה י"ל דאי נמי הך גלימא שבת בחצר להכי אהדר אפיה דלא לימרו דלא משום דהותרה הותרה טלטלו הגלימא אלא משום דרב הדר ביה משמעתא לעיל דמחלק בין עירבו בין לא עירבו ולהכי שפיר מותר לטלטל ולא הוה נפרץ למקום האסור דהא אף קודם שנפל הכותל היה מותר מחצר זה לחצר האחרת דרך פתח או דרך כותל לר"ש ושפיר גרסינן הדר ביה משמעתן אמנם זה יצדק לפירש"י אמנם לפירש התוספות דבאמת כלי חצר מותרין ורב לא הקפיד אלא על עשיית המחיצה [לוח הטעות: א"כ לא יצדק הדר בי' משמעתי' דהא אטלטול לבד לא קפיד ולפ"ז התו' לעיל דף מ"ד שכתבו דרב הקפיד על עשיית המחיצה] לשיטתם אזלו דכלי חצר אף לרב מותרים דאל"כ מנלי"ה להתוספות דרב על עשיית המחיצה הקפיד דילמא על הטלטול בחצר הקפיד אלא וודאי דזה מותר ואין הקפדה אלא על עשיית המחיצה. ורש"י לשיטתו אפשר דגריס והדר ביה משמעתיה. וא"כ לפ"ז בע"כ צ"ל דעל הטלטול הקפיד ולא על עשיית המחיצה דסברי דרב הדר משמעתיה דלעיל ומתיר כלים ששבתו בחצר ולא מטעם דהותרה הותרה. וראיתי בנוסחאות הרי"ף דגריס ג"כ הדר ביה משמעתיה. ונ"ל כי זה הטעם שכתב רבינו יונתן דעל שניהם הקפיד רב על הטלטול ועל המחיצה דהוצרך לומר גם על הטלטול משום האי נוסחא דהדר ביה רב משמעתיה והוא פירש כפירוש רש"י דגם כלי חצר אסורים לטלטל לרב כמו שכתב להדיא שם:
תוספות ד"ה ואיבעית אימא כו'. ולא מיירי באבדה להם דרך משום דלכאורה יש לומר דזה התירץ נמי סבר דמיירי באבדה להם דרך ורבנן מודה [מודו] לר"א דמה שבררו בררו אלא דאפילו הכי הוי צדי רשות הרבים והוי כרמלית ור"א סבר צדי רה"ר כרה"ר אבל בלא"ה לא מהני הברירה לכן באו התוספות לבאר דליתא דא"כ מאי פריך ולפלגי בצדי רשות הרבים בעלמא דילמא דוקא הכא שרבים בררו הדרך מש"ה מהני צדי רשות הרבים לשוייה כרה"ר אבל בעלמא גם ר"א סבר צדי רה"ר לאו כרה"ר ולהכי בע"כ צריכין למימר דלא מיירי להך תירוצא באבדה להן דרך:
תו' ד"ה אבל היכא דליכא חיפופי כו' דסוגיא דהכא כרב פפא דהתם. ומאן דסבר התם בדאיכא חיפופי מודה ר"א סבירא ליה כתירוץ ראשון בכאן דפליגי באבדה להן דרך שדה ולא בצדי רשות הרבים וראיתי באבן העוזר בחדושיו שכתב ליישב הסוגיות דהכא ודשבת וסוגיות הגמרא דהכא אזלא דר"א סבר ד' מחיצות דאורייתא ולא הבינותי דבריו דא"כ למה קאמר (ר"ה) [לא ברור] תוכו לא הוי רה"ר אפילו תוכו ליהוי רה"ר אם מהלכין בו רבים. והרי אף לתירוץ בתוכו לכ"ע הוי כרמלית ומה גם דאיך נאמר כן לר"א ד' מחיצות דאורייתא והרי הגמרא דחי לה לעיל פ"ק. ועיין בריטב"א כאן שנראה מדבריו דהתוספות וכל הראשונים נקטו אליבא דכ"ע דג' מחיצות דאורייתא ולא ידעתי מה עילה מצא הרב אבן העוזר בתירוץ התוספות כיון דאיכא תרי תירוצא כאן בגמרא ולמה לא נאמר דהך מ"ד כתרוצא קמא: