יד דוד על עירובין· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף צג:
גידוד חמשה ומחיצה. עיין שבת דף ז' ד"ה ואם חקק ומה שכתבתי שם. ועיין שם דף ח' ד"ה רחבה ששה:
שבת כיון שהותרה הותרה. עיין קהלת יעקב כ"ה ע"ב וע"ג:
רב אמר אין מטלטלין בו אלא בד' אמות ושמואל וכו'. בספר נחפה בכסף דף י"א הקשה מסוגיא דקדושין דף כ"א כהן מהו ביפת תואר בביאה שני' דרב אמר הואיל ואישתרי אישתרי ושמואל (אסור) [נדצ"ל אסר] ולא סבר הואיל ואישתרי אשתרי א"כ כאן סברי מהיפך להיפך דרב סבר לא אמרינן הואיל והותרה הותרה ושמואל סבר אמרינן הואיל והותרה הותרה וקשיא דרב אדרב ושמואל אדשמואל ולדעתי אפשר לומר דלא קשה דעד כאן לא שרי שמואל הכא אלא באיסור דרבנן כיון דאיתנינהו למחיצות אבל באיסור דאורייתא לא שרי שמואל כדכתבו התוספו' בשבת דף ק"א בד"ה נפסקו דאטו אם עירבו ג' בתים ונפל האמצעי ובעשה ר"ה מי אמרינן הואיל והותרה פשיטא דאסור ואפילו בכרמלית נראה דעת התוספות שם לאסור וא"כ פשיטא שם גבי יפת תואר פשיטא דלא פקע איסור גיורת לכהונה משום שהותרה בפעם ראשונה. ולרב נמי לא קשה דבשלמא התם סבר רב כיון דבהיתר בא עלי' דהתורה התירתו פקע איסורא מכל וכל ומה"ת יחזור לאיסורו והרי גבי יבמה מחייבי לאוין כתבו התוס' ביבמות דף כ"א דביאה שני' אסורה כיון דביאה ראשונה לא היתה אלא ע"י דחי' שאנו מתירין מכח יבוא עשה וידחה ל"ת הא אילו בהיתר גמור הי' הביאה ראשונה גם הביאה שניה הי' מותר וסבר רב גבי יפת תואר זה לא מקרי דחייה בביאה ראשונה כיון דהתורה התירה בפירוש שהרי אין כאן עשה שנאמר שתדחה הלא תעשה אלא התורה התירה האיסור בביאה ראשונה וכיון שהתורה התירה שוב לא חל האיסור אבל כאן לא הוי ההיתר רק ע"י התיקון שבעשה דהיינו העירוב וכיון שבטל התיקון למה לא יחזור לאיסורו אפילו במידי דרבנן כי סבר רב דאין לחלק בין דאורייתא לרבנן וכשם דבדאורייתא כל שנסתלק דבר המתירו אסור ה"ה בדרבנן אבל גבי יפת תואר לא נסתלק דבר המתיר דהתורה התירה ונמצא אין איסור גיורת לכהן כלל במלחמה ושוב בא לידי ספר מחזיק ברכה וראיתי לו בדף פ"ב שכתב קרוב למה שכתבתי אלא שאני נתתי פנים מסבירות ביותר. ועיין שם בקדושין:
רש"י ד"ה רב אמר וכו'. כוונת רשי' לומר הא דאסור אפילו באותו חצר (דזה עיקר חדושא דרב דלחצר אחרת אפילו קודם שנפל הכותל הי' אסור כיון דעירבו ועיין מהרש"א בתוספות) כיון דלאו רשותא חדא הוא עם החצר השני הרי נפרצה במלואה למקום האסור והא דבאמת לא הוי רשותא חדא עם החצר השני היינו משום דעירבו אבל בלא עירבה ודאי רב נמי מודה דמטלטלין אפילו מחצר זה לחצר אחרת:
תוס' ד"ה גידוד חמשה כו' ובשמעתא נמי אמר מודה רב חסדא בתחתונה. בספר פני יהושע בגיטין הקשה דמאי קושיא דוודאי גבי חצרות דמידי דרבנן הוא שפיר יש לחלק בין התחתונה לעליונה אבל לענין איסור דאורייתא בוודאי אין לחלק בין מתוכה לחוץ או מחוץ לתוכה ע"ש. ואפשר דעל קושיא זו נתכוון מהרש"ך בח"ב סימן ע"ג. ואפשר לומר דזהו כוונת התו' בעצמה במה שכתבו כאן וצ"ע לענין שבת כו' כלומר אם נחלק בין זרק מרה"ר לתל חייב ומתל לרה"ר פטור וודאי קשיא לרשי' דכתב דלא הוי כלל רה"י אפילו לאותן הרואין מחיצת עשרה. אמנם אי לא נחלק לענין איסור שבת דאורייתא דלא מסתבר כלל לחלק ואם זרק מתל לרה"י פטור ה"ה מרה"ר לתל פטור א"כ לא קשיא כלל לרשי' דרשי' פירש לענין רשות הרבים ורשות היחיד דבכל ענין לא מצטרפי גידוד ומחיצה אבל הכא לענין חצר דהוה רק חומרא בעלמא שפיר הקילו בתחתונה ושם בגיטין בתירוץ השני משמע דפשיטא להו דרב חסדא לענין שבת מיירי ולא לענין חצר ומדקאמר מודה רב חסדא משמע דאף לענין (איסר) [נדצ"ל איסור] רשות יחיד ורשות רבים מחלק. אלא דלפ"ז קשה דמאי הקשו לרשי' מהא דמודה רב חסדא דילמא רשי' לא קאמר בגיטין דאינו בעשה רשות היחיד אלא מרה"ר לתוכה דאינו רואה מחיצה עשרה אבל מבור לרה"ר אף ר"ח מודה דחייב. ואפשר לומר דוודאי התוס' סמכו עיקר קושייתם על חוליות הבור דשם אמרינן הנוטל מהן והנותן על גביו חייב אלא שיש מקום לומר דרב חסדא על רבי יוחנן שם קאי כמ"ש בפני יהושע. מ"מ כיון דאמר מודה רב חסדא בתחתונה וא"כ דמודה בתחתונה ומשמע דבזה עכ"פ חייב א"כ אין לחלק עוד ובוודאי בגידוד דבור בכל ענין חייב. ודע כי מה שכתבו התוספות בשם רשי' בגיטין כגון בית עמוק חמשה נראה דט"ס הוא וצ"ל בור עמוק כמו שפירשי' שם בחריץ ועיין בסוכה דף ד' בתוספות:
תוס' ד"ה אין מטלטלין כו'. ועיין מהרש"א. ואפש' לומר דלענין כלי החצר מודה רב דמטלטלין בכל החצר כדמעיקרא ולא הוי נפרץ במלואו למקום האסור לו דהא באמת החצר האחרת לא מקרי אסור לזה לענין כלי החצר דהא באמת רשותא חדא היא ומצד הדין מותר בין עירבו בין לא עירבו ורק בעירבו גזרינן משום כלי בית וזה לא נקרא מקום האסור לו כיון שאינו אסור מצד עצמו רק מכח גזירות כלי בית אבל לענין כלי בית וודאי שפיר הוה נפרץ למקום האסור לו ואתיא לפי זה שיטת התוספות דהכא לפי מה שכתבו בדף פ"ט בד"ה רב בתירוץ השני ותירוץ מהרש"א דחוק דהא אע"פ דהשתא אסור מן הבית לחצר מ"מ בוודאי שכיחי כלי בית בחצר שהיה שם קודם שנפלו. וכן כתב הריטב"א ועיין בסמוך מה שכתבתי:
תוס' ד"ה חייב דברי ר"א. עיין מרכבת המשנה פי"ד דשבת ה"א: