אור ברסלב

יד דוד על עירובין· רבי יוסף דוד זינצהיים

דף צב.

דף צא:

תוספות והאמר ר' יוחנן וכו' הכא אין נ"מ דבלא"ה פליגי רבנן עליה. כוונתם דאין לומר דאע"ג דאין הלכה כסתם היכא דרבים פליגי אח"כ עליה אבל היכא דיחיד פליג עליה ודאי הוי כיחיד במקום רבים וא"כ שפיר מקשה. דהא האי הלכתא דפסק כר"ש בלא"ה קשה למה פסק כיחיד נגד רבים וצ"ל משום דמסתבר טעמא וא"כ אף אם יהי' הסתם ג"כ נגד ר"ש מאי נ"מ דהא מסתבר טעמיה ולפיכך הלכתא כוותי' אף כנגד רבים וכן פירש בשער המלך ח"ג דף ל"ב ע"א אלא שהשיג על הרב יבין שמועה כלל רנ"ט שנראה שהבין דברי התוספות בדרך רחוק וכאלו הבין שהסתם הוא כר"ש ובאמת אין מוכרח בכוונתו אלא שהביא רק ראי' מדברי התוספות מדכתבו יחיד כנגד רבים ומשמע הא אלו הסתם הוה כנגד רבים הוה הדבר שקול ואין הכרע כמאן ההלכה והקשה בשער המלך דמדברי התוספות ביבמות דף מ"ב משמע דהיכא דסתמא פליג על היחיד בסתם ואח"כ מחלוקת אפילו דמסתבר טעמא דיחיד לא פסקינן כותיה כיון דבלא"ה רבים פליגי עליה וגם הסתם דלא כוותיה ומה שתירץ הוא דוחק ונראה לומר דהתוספות ס"ל דבערובין דמקילינן לא אמרינן האי כללא לא מבעי' אם ר' יוחנן ס"ל נמי כר' יהושע ב"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב בוודאי דליתא להאי כללא אלא אפילו אי ר' יוחנן לית ליה דריב"ל כמו שמסופק הרמב"ן בילקוטיו ואחד מן הראיות מדהוצרך הכי לפסוק הלכה כר"ש ובאמת יש לדחות דעיקר מה שבא לאשמעינן דהלכה בין עירבו בין לא עירבו ודלא נימא כרב יהי' איך שיהי' אפילו להנך דלא סברי הלכה כדברי המיקל הלכות עירובין קילא ואין להקשות ממנו לשאר דינים אבל הלכה כסתם משנה משמע בכל מקום:

באותו הדיבור הוה מחלוקת ואח"כ סתם. וכתב מהרש"ל דלהכי הוצרכו התוספות למימר דמחלוקת הוא אע"ג דמן הסתם לחוד נמי קשיא כיון דכאן לא נחלקו בגזירה משום דלא תקשי נמי לשמואל איך פסק נגד הסתם שלא מצינו חולק ולפיכך כתבו דמחלוקת הוא ובאמת יש לדקדק דאכתי מי ניחא לשמואל יהי' נמי מחלוקת ואח"כ סתם וכי יחלוק שמואל על הך כללא דהלכה כסתם ועל הדרך שכתב מהרש"א ל"ק כי אע"פ דהשתא נמי הי' יכול להקשות על רבי יוחנן אע"ג דלא הוה אמר הלכה כסתם משנה מן הכלל דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם איברא די"ל דהא דלא מקשה לשמואל לפי מה שכתבו דר' יהודה סבר כר' שמעון ושמואל סבר כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו. ודע דבירושלמי קאמר ר' יוחנן דר"ש דוקא בעירבו מתיר ופליג על גמרא דילן:

תוס' ד"ה איכא דאמרי. עיין מהרש"א ולא (הבנת) [הבנתי] קושיתו דהתוספות לעיל מפרשים לפי סוגיא דלעיל דמשמע מדקאמר ור' יוחנן לטעמיה משמע דר' דאסר בעירבו גזר נמי דילמא אתי לאפוקי מאני דבתי בחורבא אבל הכא תוספות מקשים על הגמרא בעצמה דקאמר ור' יוחנן לטעמיה הא רב נמי ס"ל הכי בחורבה כיון דלא מנטרה.

תוס' ד"ה גפנים וכו' בנכנסין כותלי קטנה לגדולה. לפי מאי דמוקי לעיל הך מתניתן קטנה בעשרה לגדולה באחת עשרה לא יספיק זה לענין כלאים דקשיא דנימא לבוד ומאי דמתרץ הגמרא לעיל לענין שבת בוודאי לא שייך לענין כלאים וצ"ל דהך דינא דגפנים לאו בגוונא דמתני' ממש מיירי אלא במופלגת טובא דליכא למימר לבוד והריטב"א תירץ כפשוטו דמיירי דליכא מחיצות ממש רק ע"י גוד אסיק וא"כ לא שייך נראה מבחוץ. ובאמת יש לתמוה על הגמרא לעיל דהוכיח מזה דנראה מבחוץ ושוה בפנים אינו נידון משום לחי ולא דחי לה כדתירץ הריטב"א עיין מרכבת המשנה פי"ז דשבת הכ"ב:

תוכן העניינים

יד דוד על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה