יד דוד על עירובין· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף פב.
תוס' ד"ה אמר רבי יהודה. עיין מה שכתבתי בב"מ ובסנהדרין:
פרק שמיני
אין מערבין אלא לדבר מצוה. הרמב"ם פ"ו פסק דאם עירב לדבר הרשות (מהי) [לא מובן] והביא הרמב"ן ראי' לדבריו דהא בע"כ דעירוב מדינא הוא ולא קילא דאפילו לר"מ דאמר תחומין דאורייתא מערבין וכיון דמצד הדין יכול לערב ורק חכמים החמירו לא החמירו אלא לכתחילה. ועיין בה"ה שם וכתב בדרך המלך דאין בראי' זו כדי שביעה דילמא רב יוסף סבר תחומין דרבנן ואחר המחילה דבריו תמוהין דכוונת הרמב"ן לומר דבוודאי בזה לא נחלקו ואיך נאמר למ"ד תחומין דאורייתא העירוב מדינא ואם עירוב לדבר הרשות מהני ולמ"ד תחומין דרבנן לא מהני זה וודאי בלתי אפשר. ועוד כתב הרמב"ן דנראה כן מההיא מעשה דרבי יהודא בר (אשתתא) [אישתתא] לעיל דף נ"ב דאייתי כלכלא דפירי לרב נתן בר אושעי' ואע"ג דהתם מערב ברגליו (היה) [הוה] ואף הרשב"א דחולק במערב בפת מודה במערב ברגליו מ"מ הרמב"ן סבר דאין לחלק דהרי כבר הוכיח דגם בפת מדינא שם הוא ועיקר מקום שביתתו מדכשר למ"ד תחומין דאורייתא או ס"ל כמו שאכתוב לקמן. אך הא קשה לי הא כנראה ר"י בר אשתיתו תלמידו דר"נ בר אושעי' היה וא"כ הרי קבלת פני רבו מצוה היא. ואפשר מש"ה כתב הרמב"ן נטה לזה כי אינו ראי' כמ"ש ומ"ש הרב דרך המלך ראי' מפרק כל שעה ממערבין לנזיר ביין יש לדחות דהא וודאי מערבין לכתחילה הוא וא"כ בע"כ לדבר מצוה מיירי ולהכי מערבין ביין לנזיר אבל לעולם לדבר הרשות אפילו דעבד נמי לא ובשלטי הגבורים והביאו המג"א כתב דמערבין לחזור לביתו וכנראה דלמדה מההיא מעשה דר' יהודה בן אשתיתא ובתוספת שבת הקשו דלמה פסקה המג"א והרי הרמב"ן והרשב"א חולקים בזה. דהרי להרשב"א מערב ברגליו הי' ולהרמב"ן הרי למד מכאן דבדיעבד לדבר הרשות מהני ואומר אני דהרשב"א לא פליג כלל דע"כ לא כתב הרשב"א דמערב ברגליו מערב לדבר הרשות אלא במערב ממש אבל בהחזיק בדרך ואמר שביתתי במקום פלוני בוודאי לא עדיף ממערב בפת והרי ר"י בן אשתיתא לא הוי רק החזיק בדרך ולדעת הרמב"ן באמת קשה והרי אך מעשה דר"י בן אשתיתא לכתחילה ואיך התיר לכתחילה ר' נתן בר אושעי' ובע"כ צ"ל כיון דהוי לחזור לעירו כדיעבד דמי ורק בזה נחלקו הריא"ז בש"ג והרמב"ן דהרמב"ן מתיר לחזור לעירו מטעם דיעבד. וריא"ז מתיר מטעם מצוה אבל בדינא לא נחלקו. וכן הרשב"א כאשר כתבתי בע"כ מתיר מטעם ריא"ז דהא לאו מערב ברגליו היה א"כ שפיר העתיק המג"א דינא דריא"ז בש"ג כיון דכן מוכח בגמרא ואין חולק בדבר והא דמתיר הרשב"א דיעבד במערב ברגליו לא מהך מעשה למדה דמהא בוודאי לא מוכח מידי אלא מסברא:
קטן בן שש יוצא בעירוב אמו. בתי כהונה בי' ועד דף מ"ח ע"א. ידי משה דף קס"ה ולהלן. מלך שלם ח"א דף ד' ע"ג ובחלק ב' י"ג ע"ד:
תוס' ד"ה כיצד משתתפים כו' כל פירותיהם הי' רגילים להניח בחביות. כתבו כן שלא נטעי מדנקט חביות דעיקר שתופי מבואות לכתחילה ביין וכן לעיל דף ע"ב אמר ביין דכ"ע לא פליגי משמע מזה דעיקר מצותו ביין לכן הוצרכו לבאר דחביות היינו משום דרגילין להניח פירות בחביות ואפילו לכתחילה אין מצוה ביין:
תוס' ד"ה ש"מ אין ברירה כו'. מדברי הראב"ד בהשגות גבי המערב לכל רוח שירצה בפ"ו דערובין הכ"ג נראה מדבריו דס"ל דאין ברירה בדרבנן ואפשר יש לכוון לזה הפירוש שהביא הריטב"א משמו בסוגיין:
תוס' ד"ה קטן בן שש כו' א"נ בקטן איכא נמי מצוה לחנכו. מכאן הביא ראי' בתה"ד סימן צ"ד דגם באם שייך חינוך דהא מוקמינן בדליתא (לאביה) [צ"ל לאבוהי] במתיה ובספר חקרי לב דף קכ"ח הקשה דילמא ר"י דסובר דאין חינוך באם סבר כתירוץ הראשון של התוספות ונראה דלא היתה בגירסתו של תרומת הדשן אלא הך תירוצא שני של התוספות בלבד דאל"כ לא הי' כותב סתמא ומתרצים התוספות אלא הי' כותב בתירוץ השני מתרצים. ומ"ש עוד בחקרי לב דכוונת התוספות לאו מטעם חינוך אלא כל שיש סרך מצוה אע"פ שאינו בחינוך מצוה קרינן ביה זו אינו נראה בכוונת התוספות שהרי כתבו להדיא בקטן נמי איכא מצוה לחנכו הרי מבואר בדבריהם דמצוה על האם לחנכו וגם מדברי הרא"ש מבואר דמטעם מצוה לחוד לא הוי שרי אי לאו מטעם חינוך והביא הוא עצמו דברי הרא"ש אח"כ וא"כ אין דברי תרומות הדשן צ"ע: