יד דוד על עירובין· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף עא.
ואסתלוקי רשותא בשבת שפיר דמי. וכתב במגילות ספר לאוין דף קכ"ז ע"א שמקשים מזה על הפר"ח שכתב בא"ח סימן תל"ד דאסור להפקיר בשבת והנה רבינו יונתן פירש דטעמא דב"ש דביטול משום קנין כעירוב ומה (עירב) [עירוב] מבע"י אף ביטול מבע"י וב"ה סברו דלא דמי לעירוב דהתם מעש' הוא אבל אסתלוקי רשותא הוא אמירה בעלמא נמצא לפ"ז יש לומר דלאו מדין הפקר הוא אלא כוונת הגמרא דאמירא בעלמא והרי בע"כ לאו הפקר ממש הוא דהא הפקר לכל אדם הוא וזה הרי צריך לבטל לאנשים ידועים הדרים בחצר או במבוי וגם איך הוה אמינא לעיל בגמרא דאף משהחזיקו האחרים אם הוציא אסר דחזר והחזיק וכיון שהפקירו וזכה בה אחרים איך יכול לחזור בו מכל זה נראה דלאו הפקר ממש הוא ואפילו אם לא נפרש כפירש רבינו יונתן וכמו שנראה מן הרמב"ם בפירוש המשנה ונאמר דהפקר גמור הוא כבר נראה מדברי הריטב"א דמשום מצות עירוב מותר אסתלוקי רשותיה הא בלא"ה לא ועיין מה שציינתי בשבת דף ק"כ גבי מהפקירא קא זכו ובריש מפנין גבי מגו דאי בעי מפקיר נכסי ומה שכתבתי לעיל בדף ל"א גבי מגו דאי בעי מפקיר נכסיה:
בעל הבית שהי' שותף לשכניו כו' ובכלי א' דיקא נמי. עיין שער אפרים סימן כ"ה ועיין לקמן פ"ה ד"ה עירוב:
תוס' ד"ה כלך אצל יפות. עיין באר יעקב דף צ"ד ע"א דכתב דלפירוש התוספות דהתם מיירי בשוי' שליח אין הנדון דומה לראי' דהתם כיון דשוי' שליח הי' לו לחוש שיתרום מן היפות אבל הכא מי יימר שמעיקרא היתה דעתו לכך ואין נראה דוודאי בעל הבית אינו חושש שיעשה השליח שלא כהוגן כמו שאינו חושש שיתרום פחות מכשיעור וקיימ"ל דאם ידע דעתו של ב"ב היכן דרכו לתרום והוסיף אפילו אחת אין תרומתו תרומה אע"ג דיש לו לב"ב לחוש על זה ה"נ כיון דדינא בבינונית אינו חושש שיעשה השליח שלא כהוגן ובוודאי לא היי דעתו לכך אי לאו משום דהוכיח סופו על תחילתו והוא המחבר באר יעקב תירץ ע"פ הט"ז בסימן של"א כדמשני הגמרא לא אמרו כלך אצל יפות אלא גבי תרומה משום מצוה לא צריכין לאוקמי' בדשוי' שליח ועיין בשיטה מקובצת בב"מ שכתב בשם שיטה דליכא למימר כן דא"כ אפילו גבי מרי בר איסק הא נמי מצוה היא לכבד ת"ח. ועיין בריטב"א שכתב הכא הטעם משום דעירובי תחומין דרבנן וצ"ע גבי מרי בר איסק אחר שאמר למה לא הבאת מן היפות אם אפילו נימא דמשום כיסופא אי הוה גזל דאורייתא או לא ואפשר דאעפ"כ יש לחלק וראיתי בספר אמרות טהורות להרב מהרא"י שכתב לכוונת התוספות דניהי דשוי' השליח לתרום כיון דלא שוי' השליח לתרום מן היפות בטל השליחות רק משום גילוי דעת מהני והביא סמוכות לסברתו מדברי הרמב"ן ויישב בזה דברי הרמב"ם שהביא הט"ז ואם כי הוא דבר נאה ומתקבל בפרט שמדברי הרמב"ן נראה כן מ"מ נראה שהתוספות לא כיוונו לזה:
תוס' ד"ה אי אמרת בשלמא רישא. הרמב"ם פסק דיין ויין בכלי אחד אבל יין ושמן אפילו בשני כלים נמי לא וכתב הב"י והב"ח דפסק כרב יוסף והוא דוחק דלא יפסוק כרב ולכן נראה לי דהרמב"ם לא הי' מפרש הגמ' כפירוש התוס'' דהנה בירושלמי איתא בשם רב מתני' בכלי אחד אמר ר' זריקא טעמא דר"ש שכן דרכן לשתות אניגרן ונראה שפירושו כי ת"ק סבר יין ויין בכלי אחד אבל יין ושמן אפילו בכלי אחד לא מערבין דלא חזו למידי ור"ש אומר מערבין ביין ושמן בכלי אחד משום דראוי לשתותם אניגרין ומפרש הרמב"ם דתלמודא דילן נמי סבר כהירושלמי ומפרש הכי (הדיקא) [נדצ"ל הדיוקא] נמי אי אמרת בשלמא רישא בכלי אחד כלומר דביין ויין דוקא בכלי אחד א"כ סיפא דוודאי מיירי בשני כלים דהא בכלי אחד אין ראוי' כלל ופשיטא דאין מערבין אלא וודאי מיירי בשני כלים ואפ"ה לא אלא אי אמרת יין ויין אפי' בשני כלים כיון דריש' וסיפא בשני כלים מה חילוק יש בין יין ויין ליין ושמן כיון דהם בשני כלים ראוים הם ועל זה תירץ אביי דאין ראי' דניהי דהם בשני כלים מ"מ החילוק רב דיין ויין חזי לתערובות אבל יין ושמן לא חזי לתערובות. ופסק הרמב"ם כרבה ולא כאביי ולהכי ביין ויין בכלי אחד שרי ויין ושמן אסור דלא חזו ור"ש דמתיר מיירי נמי בכלי אחד ביין ושמן אלא דסבר דחזי לאניגרון. ועיין בב"י שכתב שהטור פסק כר"ש ודבריו תמוהין דנראה בעליל דהטור פסק כת"ק אליבא דרב וכפירש התוספות דמחלק הכל בין כלי אחד לשני כלים ונראה ברור שהי' לפני הב"י נוסחא אחרת בטור דלא כנוסחא שלפנינו ועיין בשער אפרים סימן כ"ה מה שרצה לתרץ לב"י ודבריו דחוקין: