אור ברסלב

יד דוד על עירובין· רבי יוסף דוד זינצהיים

דף סב.

דף סא:

רש"י ד"ה (משום גזירה) [אין ד"ה כזה; וצ"ל: ד"ה אלא דכ"ע כו' אלא משום גזרה] כו' ליתן שכר (לכל) [בכל] שבת כו'. הרא"ש כתב דרש"י לאו דוקא קאמר בכל שבת אמנם האור זרוע כתב דדוקא הוא כמ"ש בהגהות הרא"ש והכריח כן דאל"כ מה הועילו חכמים אם שכירות מועיל כל זמן שלא חזר בו איברא דברי רש"י כאן לכאורא תמוהים דהא בגמרא משמע (דעיקור) [דעיקר] טעם השכירות הוא דנכרי לא ירצה לשכור משום כשפים וא"כ יהי' אסור לטלטל ויצא ישראל וכ"כ רש"י בהדיא בסמוך בד"ה ונכרי לא מוגר וצ"ל דרש"י סובר דאין גוי מוגר כלל עד שבשביל זה צריך הישראל לצאת אלא כוונת הגמרא כי בוודאי אלו הי' די בביטול רשות הי' הגוי עושה ברצון ולא הי' טרחא בדבר כלל אבל עכשיו שצריך דוקא שכירות הגוי אינו עושה בדבר מועט משום דחייש לכשפים וצריך ליתן לו ממון רב ויכבד על הישראל ויצא ובזה נחלק הרא"ש והא"ז כי הרא"ש סובר כיון שהגוי (אינה) [אינו] עושה בדבר מועט שפיר הוי טירחא לישראל ויצא והא"ז סובר כי זה לא הוי טירחא כיון שהוא לכל השבתות וא"כ משום זה לא יצא אלא דוקא אם צריך לשכור ממנו בכל ערב שבת זה הוי טירחא וע"י כך יצא ועוד י"ל דהא"ז דייק ליה דהוה להו לחכמים לגזור דשכירות פחות משוה פרוטה לא מהני כי בשכירות מועטת כל כך לא יכבד על הישראל ואינו יוצא בשביל כך אלא וודאי דצריך לשכור בכל שבת וא"כ בריבוי הזמן יעלה לחשבון גדול וע"י כך יצאו:

רש"י ד"ה ואם יש שם ישראל אחר אוסר. עיין במרדכי דנראה דמפרש דברי רש"י דדירת הנכרי הרי הוא כדיר של בהמה ואין חילוק רשויות ומותר לישראל אורח לטלטל בכל הבתים לחצר ואם יש ישראל אחר דר שם אוסר הישראל על האורח אבל האורח אינו אוסר על הישראל והנכרי גם כן אינו אוסר על הישראל שדר שם כיון דליתיה ובתרומת הדשן סימן ע"ו הרבה להקשות על זה וגם הב"י בסי' שפ"ב הקשה על זה דהא הך דינא דוקא לר"מ אבל לראב"י אינו אוסר עד שיהי' ב' ישראלי' ולזה אפשר לומר דבאמת ראב"י אינו חולק כלל על הך דינא דישראל אוסר על האורח רק כיון דמשמע מת"ק דדוקא כי ליתיה אז ישראל הדר שרי אבל כי איתא לנכרי גם ישראל הדר אסור ועל זה חולק ראב"י ואמר עד שיהי' שני ישראלים אבל מדין זה אם ישראל הדר אוסר לאורח מזה לא איירי ראב"י כלל: וראיתי בספר אבן העוזר שהקשה למה חולק ראב"י על דין זה. ולפמ"ש ל"ק דאדרבה דמוכח דהמרדכי סבר דראב"י לא חולק ולכן פסק להך דינא. ולכן התרומת הדשן באמת לא הקשה הך קושיא על המרדכי ולפי הרב ב"י י"ל דוודאי ראב"י חולק נמי על הך דינא דדוקא לת"ק דכיון דאם איתא לנכרי אוסר דנעשה רשויות חלוקות כי ליתיה לנכרי לא נעשה רשויות חלוקות לגבי הדר ואינו נאסר אבל גבי אורח וודאי נעשה רשויות חלוקות אבל לראב"י דגם כי איתא לנכרי לא נעשו רשויות חלוקות כלל בישראל אחד הדר עד שיהי' שני ישראלים וא"כ כיון דלא נעשו רשויות חלוקות פשיטא שאין הדר אוסר על האורח ועיין מה שכתב ופירש דברי המרדכי בספר אבן העוזר ועיין מה שאכתוב בדברי התוספות:

תוס' ד"ה חצר של נכרי. עיין מהרש"א והוא הולך לשיטתו דמפרש לקמן בדברי רש"י שהקושיא היא מסיפא וזה וודאי נראה דוחק גדול אמנם אפשר לומר בדברי רש"י שוודאי הוא מפרש הקושיא מרישא ופירש הברייתא לפי המקשן כך הוא דירת נכרי הרי הוא כדיר של בהמה דדירת הנכרי אינו אוסר שום דבר נמצא לפ"ז אפילו ישראל דר שם אין הנכרי אוסר כיון דכדירת הבהמה נחשב ואם כן שפיר קשה ממתניתין דסבר ר"מ דדירת הנכרי אוסר ומה שכתב רש"י בע"ב בד"ה אמר מר וכי דייר ישראל כו' אין הכוונה מזה לומר דקשה מסיפא אלא כוונת רש"י לבאר דאיך היה (סבר) [סובר] דדירת הנכרי אינו אוסר כלל והא בסיפא גופא ואם יש שם ישראל אוסר דלכאורא משמע דנכרי אוסר כמו שמפרש רש"י בלשון השני לזה אמר רש"י דאין הפירוש כן בסיפא דנכרי אוסר על הישראל אלא ישראל הדר אוסר על ישראל אחר בית הנכרי ועל זה משני הגמ' דהא דאמרינן דדירת הנכרי אינו אוסר כלל בדליתיה לנכרי אבל בדאיתיה אוסר ומ"מ שמעינן כיון דאינה דירה ולא אסור אלא בדאיתיה רק משום ילמד על ישראל הדר הוא ששייך בזה אבל על האורח לא אוסר הנכרי כי לא שייך גזירה זו ומה שכתב רשי' בסמוך בד"ה חצרו של נכרי הוא לפי האמת ונמצא מוכרח רשי' לפרש דאביי לפי המסקנא קמקשי דאי לפי ה"א דהוה מפרשים דאינו אוסר כלל אפילו בדר א"כ מאי מייתי סייעתא מברייתא הא בע"כ צ"ל דהברייתא חולקת על מתני' וגם לפי התוספות כאן הולך לפי האמת כי לפי ה"א אפילו בדר אינו אוסר כמ"ש וגם דוחק לומר דאביי לא ידע מסקנא דלקמן:

תוס' ד"ה בן נח נהרג. עיין שו"ת יד אלי' סי' מ' וכנראה שלא ראה דברי מהרש"א:

תוכן העניינים

יד דוד על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה