אור ברסלב

יד דוד על עירובין· רבי יוסף דוד זינצהיים

דף נז:

דף נז.

כל שאלו מטיל אמצעי ביניהן ויהי' משולשין. מדברי רש"י נראה דהכי פרושו דמתניתין אם יש בין שנים החיצונים כדי להכניס אמצעי ביניהן אפילו קמ"א בין חיצונה לאמצעי מותר נמצא דמה שקאמר בין שתים חיצונים חיצונים ממש קאמר ולהכניס אמצעי ביניהן וקמ"א ושליש קאי בין החיצונה לאמצעי אמנם התוספות לא ניחא להו בהכי ומפרשים דאם ביניהן קמ"א ושליש היינו בין אמצעי לחיצונה (וקרי האמצעי חיצונה כיון שאין עומדות כשורה עם האחרים כמו שיבא) וחדית לן התרצן דלא כדהוה סבר המקשן דפעם אחד קמ"א ושליש אלא שני פעמים קמ"א אמה ושליש ומה שהקשה התוספות כדפירש בקונטרס היינו שרש"י נמי סבר ב' פעמים קמ"א ושליש (ולאפוקי מפירש הראב"ד שהביא הריטב"א) אבל בענין פירוש חיצונה לא פירש התוספות כפירוש הקונטרס. והוקשה לתוספות לפי זה למה צריך לאוקמיה שמכניס האמצעי לוקמיה במשולשין ממש ופירושו שני פעמים קמ"א ושליש דהיינו בין כל אחד מהחיצונה לאמצעית קמ"א ושליש ותירצו דבשלמא השתא דלא מיירי במשולשין ממש שפיר שייך בין שתים החיצונה דגם האמצעי קרי חיצונה כשהיא בצד חוץ אבל אי מיירי במשולשין ממש לא יצדק בין שתים החיצונות כי האמצעי לאו חיצונה היא כיון שהיא שורה והוי ליה למיתני בין זה לזה אע"ג דהשתא נמי הו"ל למיתני בין זה לזה כדי שלא נטעה כסברת המקשן עכ"פ כיון דהלשון דתני חיצונים יצדק ניחא לי' למיתני אבל בין זה לזה לא יצדק כלל. כללא דמלתא דכוונת דבריהם דאי מיירי במשולשין ממש יצדק דווקא בין זה לזה ואי מיירי שאין האמצעי כשורה יצדק דוקא בין שתים החיצונות ולא בין זה לזה אע"ג דאי הוה מצי למיתני הוה לשון מבורר יותר. וכתבו עוד דלחייא בר רב עכ"פ קשה למה נקט קמ"א וכוללם כאחת הוה ליה למימר אם יש בין זה לזה כיון דלדידיה הם משולשין ממש ומכח הכרח זה הוכיחו דגם לחייא בר רב לא מיירי במשולשין ממש. אמנם המקשן לא נחית להכי לחלק בין לשון זה לזה ובין לשון שתים החיצונות רק להתרצן דנחית להכי כמ"ש הוכיחו כן ואף אם נימא דהמקש' להכי מ"מ אינו קושיא כל כך דאין סתירה בדין אבל לרב הונא הוה סתירה. כן למדתי פירוש התוספות מדברי הריטב"א ועיין במהרש"א ולפי מה שפרשתי דברי התוספות. ולפי מה שכתב הריטב"א בפירוש יש לדקדק א"כ איך אמר במשנה עושה אמצעי את שלשתן והרי לפי מה שכתבתי אמצעי נקרא ג"כ חיצונה. ואפשר דבערך שנים החיצונים נקרא ג"כ אמצעי. ועיין בירושלמי דאיכא פלוגתא אי משלשין ממש או כחצובה והוא כדמוקי לה בגמרא דידן ומקשה אם כן לאיזה מהם קורא אמצעי:

תוס' ד"ה התם ליכא למימר (מלי) [מלו]. לפי מה שכתב מהרש"א דכוונת התוס' דהא דצריך לומר לעיל טעמא דאתי דרך בתים היינו לבני האמצעי הקשת כיון דלא שייך למימר בהו מלי כמ"ש התו' דא"כ מפסידין אבל לבני ראשי הקשת לא צריך טעמא דאתא דרך בתים אלא טעמא דמלי. ולפ"ז מתורץ מה שהקשה המג"א בסימן שצ"ח על הטור שפסק דאם אין בין היתר לקשת אלפים בכל ענין מודדין מן היתר דה"ל לפרש דדוקא לחצונים אבל לא לאמצעים ולפי מהרש"א גבי עיר העשוי' כקשת בכל ענין מודדין מן היתר מטעם דאי בעי אתו דרך בתים:

עוד הקשה המג"א דמשמע דאם בין שתים החיצונות פחות מד' אלפים אפילו (האמצעות) [נדצ"ל האמצעיות] מודדין מחיצונות כמו עיר העשוי' כקשת וצ"ע על הטו"ר דסתם. ולענ"ד דבשלמא עיר העשוי' כקשת בפחות מד' אלפים נחשב הכל כעיר אחת וא"כ אין מפסידין כלום כי לאו מטעם מלי אמרינן מודדין מן היתר אלא מטעם דהוה כעיר אחת וא"כ אם הולכים לצד האחר מודדים להם מאותו צד ולא מן היתר ואפילו לבני היתר כשרוצים לילך לצד אמצעי הקשת מודדין להם מן הצד ההוא אבל גבי ג' כפרים דוקא מטעם מלא מתירין כי וודאי אף שהוא פחות מאלפים אינו נחשב כעיר אחת וא"כ לעולם אין מודדין לאמצעי אלא מביתם ולא מן החיצונים כדי שלא להפסידם. ושוב מצאתי בתוספות שבת שכתב לתרץ קושי' הראשונה של המג"א ע"פ מה שכתב מהרש"ל דהתוספות כתבו כן רק לשיטת רבה בר רב הונא וכפי מה שכתבתי אפילו לשיטת מהרש"א ניחא. ועיין בארוכה בחוות יאיר סי' קנ"ה:

תוכן העניינים

יד דוד על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה