יד דוד על עירובין· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף מד:
והא דרבי נחמיא לדעת הוה. עיין רשי' שפירש מדעת העומדים. והרב המגיד לדעת הרמב"ם נראה שפירש מדעת ר' נחמיא: ועיין בלחם משנה מה שהקשה ויש לומר כי בוודאי לענין סוכה שאני. ועיין במג"א סי' שס"ב דלא ראה דברי הל"מ ועיין באלי' רבה והה"מ כתב כי מהך למד הרמב"ם במחיצה הנעשית בשבת דבשוגג מותר דעכ"פ צריך שיהי' שלא לדעת מי שרוצה להשתמש במחיצה זו. ואפשר לומר כי התם אמר גבי מחיצה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון שמה מחיצה והך באונם וברצון לישנא יתירא הוא דהיינו שוגג ומזיד לכן מפרש הרמב"ם שוגג ומזיד על העושים המחיצה קאי ואונס ורצון קאי על מי שרוצה להשתמש במחיצה זו ועלה קאמר רב נחמן דבמזיד אסור היינו אי עשה המחיצה במזיד וה"ה לרצון מי שרוצה להשתמש דמ"ש והא דלא קאמר כי איתמר רב נחמן אמזיד ורצון אתמר משום דבמסכת שבת לא הוזכר בברייתא אונס ורצון ולכן קאמר רק מזיד ובערובין כ"ב אע"ג דהוזכר בברייתא אונס ורצון סירכא דלישנא דמסכת שבת נקט. ונמצא הדין מפורש גבי מחיצות דברצון המשתמש אסור. והנה רבינו יונתן כתב הטעם דבמחיצה של בני אדם לדעת אסור משום דהוי כמחיצה נעשית בשבת במזיד וא"כ כשהוא ברצון המשתמש אסור:
תו' ד"ה כל היוצאין להציל הא דלא חשיב כו' משום דהתוספ' נקטו עיקר לתרוצא דרב נחמן בר יצחק דמתניתן לא מיירי בכלי זיין רק דנצחו א"ה ולפיכך חוזרין למקומן והוי הטעם משום דהתירו סופן משום תחילתן. אבל לתירוץ ראשון דפירושו דמתניתין חוזרין למקומן בכלי זיינן לא הוי הטעם משום דהתירו סופן משום תחילתן אלא משום מעשה שהי' וקרוב לזה כתב בדינא דחייא עשין דף קכ"ג ועיין במרכבת המשנה אלפאנדרי דף נ"ו וביד אהרן הגהות ב"י סימן ת"ז וגם תירוצו נכון בתוס' ובלשון הרמב"ם:
תוספות ד"ה ומר סבר. מרכבת המשנה ח"א פי"ב דשבת הט"ו: