יד דוד על עירובין· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף מב.
רש"י ד"ה ואתא רבי נחמיא למימר האי בשוגג יאכלו במזיד לא אשלא במקומן כו'. הוצרך רש"י לזה משום דקשה ליה לפי מה דמפרש הגמרא עכשיו בדברי רבי נחמיא במקומן יאכלו בשוגג אבל לא במזיד ושלא במקומן אפילו שוגג לא היכן מוזכר כלל בדברי רבי נחמיא שוגג או מזיד לפיכך כתב דרבי נחמיא סמוך על ת"ק דמיירי שלא במקומן (כי רש"י לא גריס וחזרו בדברי ת"ק) בשוגג יאכלו במזיד לא יאכלו קאמר זה החילוק שחלקת במקומן הוא ואז בשוגג יאכלו וממילא מה שאמר שלא במקומן לא יאכלו היינו אפילו בשוגג דאי במזיד הא אפילו במקומן אסור. והרמב"ן יישב הגירסא וחזרו בברייתא אלא דמפרש וחזרו היינו שלא במקומן ודלא כרש"י שפירש כל וחזרו היינו למקומן. והרי"ף לא כתב רק הך דרב פפא ותמה רבינו יונתן למה לא כתב דינא דשלא במקומן במזיד לא יאכלו וכתב ושמא ס"ל דהאי לא יאכל אף לאנשים אחרים קאסר. ודברים הללו אין להם מובן לכאורה ובהגהת הרי"ף כתב דכוונת הרי"ף דפסק כר"נ וראב"י ועדיין לא פלטינן מהא כי אין זה בלשון רבינו יונתן. ועיין ביצחק ירנן דף מ"ח ע"ד שרצה להגיה בלשון רבינו יהונתן ואעפ"כ אינו נמלט מהדוחק. ועיין בקהלת יעקב בפ"ו מהלכות שבת שגם הוא נדחק. ונ"ל דוודאי לא קשה על הרי"ף למה לא הביא דינא דשלא במקומן שוגג דמותר דהא פשיטא כיון דהא מזיד במקומן חמירי משוגג שלא במקומן כמו שכתבו התוספות ואם כן כיון דמזיד במקומן מותר פשיטא דשוגג שלא במקומן מותר. אבל הא קשיא ליה למה לא כתב הרי"ף דינא דמזיד שלא במקומן דאסור ולזה תירץ דוודאי אי הוה אסור דוקא לדידיה ולאחרינא שרי א"כ הוה חידוש והוצרך הרי"ף לאשמעינן אבל כיון דאסור גם לאחרים א"כ פשיטא הוא דהוה דינא כמבשל בשבת במזיד דאסור לו ולאחרים. וכן כתב הרמב"ן דדינא דמזיד שלא במקומן כדינא דהמבשל בשבת ודין המבשל בשבת כבר פירש הרי"ף במסכת שבת בפרק כירה:
ודע דבירושלמי בסוגיין גרסינן פירות שיצאו לר"ה וחזרו שוגג יאכלו מזיד לא יאכלו רבי נחמיא אומר בין שוגג בין מזיד לא יאכלו ובקרבן העדה רצה להגיה הירושלמי הלז ע"פ תלמודנו וגריס פירות שיצאו חוץ לתחום ואשתמיטתיה דברי הרוקח (והביאו האלי' רבא בסוף סימן ת"ה) שהעתיק הירושלמי כמו שהוא לפנינו ובוודאי מן הירושלמי הוי סייעתא לרמב"ן שכתבתי לעיל דאפילו על ידי העברה והוצאה נאסר ודלא כריטב"א בשם רבינו יונה ובאשר שהריטב"א כתב כי כתב כן בחדושיו לשבת והם אינם בידינו בוודאי הי' לו ראי' מן ש"ס בבלי וא"כ סבר שש"ס שלנו חולק על הירושלמי:
ובירושלמי מסיים והביא התוס' אתיא דרבי נחמיא כר' מאיר דהמעשר והמבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ובקרבן העדה פירש כר"מ דלא קניס שוגג אטו [לוח הטעות: מזיד. והקשה על זה דהא אף ר"י לא קנס שוגג אטו מזיד] והניח בצ"ע ויותר הי' לו להקשות דהא ת"ק נמי כר"מ אתיא דמחלק בין שוגג למזיד ובע"כ צריך לומר דכוונת הירושלמי אתיא דרבי נחמי' ומחלוקתו קאמר וכן מצינו עוד בירושלמי וכוונתו דשניהם דמחלקים בין שוגג למזיד וסוברים דשוגג מותר מזיד אסור כר"נ דאלו לרבי יהודה לר"נ במקומן שוגגין נמי אסורין כיון דחשיב נעבדה בהם עבירה דאסר מזיד ולת"ק שלא במקומן נמי שוגגין אסורין כיון דמזיד אסור כיון דחשיב נעבדה בהם עבירה:
וראיתי עוד בספר קרבן העדה שהקשה לתירוץ המגן אברהם שכתבתי דלית ליה פירי אחרינא מיירי אם כן תפשוט בעי' דביצה בפ"ב עבר ואפה מאי והניח בצ"ע ואני איני מבין קושייתו איך יפשוט הגמרא מזה ואי' נזכר חילוק בסוגיין בין אית ליה פירי בין לית ליה פירי הי' צריך הגמרא להקשות קושיות תוספות ותירוצם וקושיות המג"א ותירוצו ואחר המחילה רבה כל כי הא לא ניתן להאמר. והוא תירץ דבשלמא הכא אנוסים הי' שגם קודם לכן הי' ראוי' לאכילה אבל המעשר והמטביל לאו אנוסים נינהו שקודם לזה לא הי' ראויים אבל במבשל דמיירי בראוי' לכוס שפיר קשיא להו להתוספות וכתב על זה וזה ברור. ובעיני דלאו שפיר חזו לא ברירא לי כלל דנראה דהבין מ"ט אנוסים נינהו דקאמר הגמ' פירושו שקודם לזה הי' ראויין והא ליתא דפירושו אנוסים היו הוא ליתן טעם על היתר תחומין שלא הפסידו את מקומן על זה קאמר דאנוסים היו דהוה כמו שהוציאו נכרים והחזירוהו אבל לענין היתר אכילה לא נתן טעם כלל. וכך כתב הרמב"ן בליקוטיו להדיא וכן נראה מדברי רשי' שכתב אנוסין הי' ע"י המוציאין. ועיין בחסדי דוד פ' השואל:
רשי' ומטלטל בד' אמות וטפי מארבע לא וכו'. גם רבינו יונתן כתב כן והקשה מהרש"א דבקצרה ה"ל לרשי' למימר כיון דנפרץ למקום האסור לו ונ"ל כי (המקשין) [צ"ל המקשן] לא הקשה רק שני קושיות ונטלטל בכולהו ע"י זריקה באלפים מיהו לטלטל כאורחיה אבל הא לא קשי' ליה להמקש' דלטלטל באלפים ע"י זריקה אף על פי שלא ידע עדיין דנפרץ למקום האסור לו ורק כי אורחיה קשיא ליה ולפיכך נתן רשי' טעם הא דלא קשיא ליה בזריקה משום דכל דאםור באלפים כי אורחיה אף ע"י זריקה אסור:
תוס' ד"ה מכלל דת"ק כו' דשרי מזיד במקומן כ"ש דשרי שוגג שלא במקומן. באמת לא ידעתי מאי כ"ש הוא דבשלמא מזיד במקומן הרי לא נעשה מעשה כלל ולא נהנה בהן אבל שוגג שלא במקומן הרי נעשה בהם מעשה ושינוי ונהנה בהוצאתם וכן נראה מדברי הרמב"ן בלקוטיו וצ"ע:
תוס' ד"ה (והקיפוהו נכרים) [שיבוש, וצ"ל: ונכרים שהקיפוה]. בירושלמי מוקי לה כרבי יהושע. בירושלמי שלפנינו הוון בעין מימר מה פליגו כר"י וכר"ע ברם כר"ג וכר"א ב"ע לא פליגי ואפי' כר"ג וכר"א ב"ע פליגין קל הוא מי שקנה לו שביתה ממי שלא קנה לו שביתה ופירש בקרבן העדה דלעולם אפילו כר"ג וכר"א ב"ע פליגי והקונה שביתה כיון שהוא קל החמירו עליו שלא יהי' לו אלא אלפים וכן נראה שפירש הריטב"א שכתב שהירושלמי מסכים לפירוש רשי' ואם כן דברי התוס' תמוהים שכתבו על שם הירושלמי דאתי כר' יהושע. ודוחק לומר שהי' להם נוסחא אחרת כיון דהריטב"א שהוא קדמון הי' לו הנוסחא שלפנינו ואפשר דהתוספות הוה מפרשים בלשון בתמי' ואפילו כר"ג וכר"א ב"ע פליגי כלומר שזה הוא הוכחה דכר' יהושע אתי' דאי ס"ד דכר"ג וכר"א ב"ע אתיא אם כן קל הוא מי שקנה שביתה כלומר חומר יהי' וקרי ליה קל שאינו רשאי לילך רחוק כמו הקונה שביתה וסבר שהקונה שביתה יותר עדיף להתיר לו ממי שלא קנה ואף על גב דאמר הירושלמי הוון בעין מימר משמע דהמסקנא אינו כן מכל מקום מצינו דוגמתו בירושלמי:
תוס' ד"ה (ונטלטל) [צ"ל ומטלטל] בכולי' כו' כי אורחיה אינו מטלטל. והקשה מהרש"א אם כן הך קושיא באלפים מיהו לטלטל כי אורחיה ה"ל להקשות תחילה קודם הקושיא ולטלטל בכוליה ע"י זריקה כיון דהך קושיא באלפים לטלטל כי אורחיה הוא לתרווייהו משא"כ קושיא ונטלטל בכולהי הוא רק לרב הונא ונ"ל דוודאי המקשן דלא ידע הך סברא דנפרץ למקום האסור פשיטא דלא הוה מפרש בדברי רב נחמן אלפים ע"י זריקה אלא הוה מפרש כדרכו דהא ל"ק כלל שנפרץ למקום האסור דהא המקשן לא הי' יודע מזה אמנם תוספות כתבו כן לפי האמת דמתרץ דנפרץ למקום האסור מעתה בע"כ צ"ל לרב נחמן נמי האלפים ע"י זריקה שלא יהי' נפרץ למקום האסור כי מ"ש לחלק דזה לא נקרא מקום אסור אין נראה להתוספות. אמנם לקמן דף פ"ט ד"ה רב לחד תירוצא אסקו כסברת רשי':