יד דוד על עירובין· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף מא:
תוספות ד"ה הלכה. עיין מהרש"א לפי שיטתו יותר יש להוכיח מהא דמקשה בגמרא דבדורו של ר"ג לא עבידי כוותי מהא דר"א ב"צ טעמא די"ט הא עי"ט משלימין דמאי ראיה דאי רבי יוסי חייב להשלים קאמר ור"ג סבר דאינו חייב אבל אם רצה משלים אם כן מנלן לדיוקי הכי דילמא די"ט אסור להשלים אבל עי"ט אין אסור להשלים רק אם ירצה ישלים ואם ירצה לא ישלים אלא וודאי דלר"ג אסור להשלים ולכן שפיר קמדייק דלא כר"ג. איברא דוודאי דראיית מהרש"א אינו מוכרחת די"ל דניהי דר"י חייב להשלים קאמר לר"ג אסור להשלים ולפי דברי מהרש"א שפיר הקשה לעיל ק"ק למה לא הקשה מהא מתניתין גופה מחנוכה ופורים ואי אמרינן דמותר להשלים לר"ג ל"ק מידי דשפיר גוזרין תענית בערב חנוכה. והריטב"א כתב דסוגיא דגמרא לא משמע כדברי התוספות ובאגודה כתב דמשמע דהאיבעיא מהו להשלים אם ירצה מדקאמר מהו שישלים ע"ש ונראה דעתו אם חייב להשלים היה לומר חייב להשלים או אינו חייב. ונראה דלזה נתכוונו ג"כ התוספות ומה שהקשה מהרש"א על התוספות בתענית עיין לשון לימודים דף ק"ה:
פרק רביעי
יצא לדעת עיין בסמוך מ"ש בלשון רש"י:
אי פקח הוא עייל לתחומיה עיין לקמן מ"ד ד"ה ומר סבר:
פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו. עיין בארוכה מרכבת המשנה ח"א פ"ו דשבת הכ"ד עיין שבת קפ"ב ד"ה משקה:
רש"י הוליכוהו לעיר אחרת והרי היא מוקפת מחיצות. עיין לקמן דף מ"ז בתוספות ד"ה דכולה מברכתא. ועיין בליקוטי הרמב"ן הנדפסים מחדש:
רש"י ד"ה אסורין לזוז אותן מארבע אמותיהן. הרא"ש כתב בשם הר"ם דיצא לדעת וחזר לדעת אף על גב דאין לו אלא ארבע אמות מכל מקום כל העיר נחשב כארבע אמות. וכתב הגה"מ בפרק כ"ז שכן דעת רש"י והקשה בספר קהלת יעקב דף ל"ט דהא רש"י כתב כאן דאין להם אלא ארבע אמות הא קיימא לן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וכשם שהבעלים אם יצאו וחזרו לדעת יש להם כל העיר ה"ה הפירות ביצאו לדעת וחזרו לדעת נמי יהיה להם כל העיר אלא וודאי דרש"י סבר דגם הבעלים אין להם אלא ד' אמות ולא כל העיר ואם כן אף הפירות כן. ויש לתמוה עליו דהא רש"י פירש במתניתן דוקא עיר המוקפת חומה נחשב כד' אמה וכן לקמן דף מ"ז גבי מברכתא שממנו הביא הגהות מיימון ראי' כתב רשי' נמי דמברכתא מוקף מחיצות א"כ שפיר כתב רשי' כאן ד' אמות דמיירי בלא מוקף מחיצות וא"כ ארבע אמות מלתא פסיקתא. ורשי' (סמוך) [נדצ"ל סמך] אדלעיל ואלקמן דאם הוא בעיר מוקף מחיצות יש לו כל העיר וזה פשוט. ובהגהות מיימון שלפני הוא דיבור אחר דמשמע דזה שכתב וכן פירש רשי' לא קאי אהך דינא דהרא"ש אלא על מה שכתב הרמב"ם מי שהפליג ספינתו בים מהלך את כולה. אמנם נוסחא שהי' לפני בעל קהלת יעקב יותר נכונה דעל זה שכתב הרמב"ם וכן מי שהפליג בספינה לא הי' צריך לכתוב וכן פי' רשי' כי הדין מפורש במשנה. ודע דהרמב"ם פסק דמי שיצא לדעת אפילו הוא תוך דיר וסהר שמוקף מחיצות אין לו אלא ארבע אמות. והרשב"א הקשה דאם כן מאי קאמר בגמרא השתא מי שהוציאו אין לו אלא ארבע אמות יצא לדעת מבעי' הלא הוצרך לאשמעינן יצא לדעת דאין לו אלא ארבע אמות אפילו בדיר וסהר דאלו בהוציאוהו נכרים ונתנו בדיר וסהר מהלך את כולה ותירץ הרב המגיד שני תירוצים חדא דהא לא משמע מדברי שמואל כלל דאין לו אלא ארבע אמות אפילו בדיר וסהר דהלא יש לומר דשמואל מיירי בלא דיר וסהר כמו ברישא דמתניתן גבי מי שהוציאו נכרים דמיירי בלא דיר וסהר דהא לישנא דמתניתין נקט ועוד דהא שמואל פסק כר"י ור"ע דאפילו נתנוהו נכרים בדיר וסהר אין לו אלא ארבע אמות א"כ אפילו יאמר שמואל בפירוש דאין לו אלא ארבע אמות אפילו בדיר וסהר נמי קשה פשיטא יע"ש. ולפי זה אזדו לה ראיות הרא"ש לדינו של מהר"ם גבי יצא לדעת וחזר לדעת דמהלך את כל העיר דאל"כ למה צריך לומר לצדדים קתני נימא דשמואל אשמעינן דאין לו אלא ד' אמות דאי ממתני' הא דהוציאוהו נכרים והחזירוהו כאלו לא יצא אבל יצא לדעת וחזר לדעת לא הוה כאלו לא יצא דיש לו כל העיר ואלפים אמה לכל רוח אלא מהלך דוקא כל העיר ותו לא להכי אשמועינן שמואל דאפילו כל העיר אינו מהלך אלא דוקא ארבע אמות אלא וודאי מדלא משני הכי הגמרא ש"מ דבאמת מהלך את כל העיר ע"ש והרי לפי תירוץ הראשון של הרב המגיד לא מוכח מידי דהגמרא לא מצי לשנוי' הכי דהא מדברי שמואל לא מוכח כלל דאין לו כל העיר דהרי שמואל לישנא דמתניתין מי שהוציאוהו נכרים נקט הוא על יצא לדעת והחזירו נכרים וכשם דבמתני' לא משמע מידי ה"נ מדברי שמואל וא"כ לכאורה הרא"ש ומהר"ם פליגי אהך דינא דהרמב"ם גבי יצא לדעת וזה בוודאי אין נראה שהרי כתב טעמא מדשבת באויר מחיצות משמע הא לא שבת באויר מחיצות כדינו של הרמב"ם אין לו אלא ארבע אמות וצ"ל דהרא"ש תפס עיקר תירוץ השני של הרב המגיד וא"כ בהך דינא דהרא"ש בחזר לעירו שפיר הוי מצי (לשנוי) [נדצ"ל לשנויי] הכי שהרי בספינה מודה שמואל ואם כן ה"ה בחזר לעירו. אמנם הא וודאי הרב המגיד מדמתרץ הכי וודאי חולק הוא על דינו של מהר"ם והרא"ש וצ"ע על הב"י והאחרונים שלא הרגישו בזה:
רשי' הכי גרסינן כו' ולא גזרינן וחזרו. עיין ברמב"ן בליקוטיו:
תוס' ד"ה לצדדים. עיין גופי הלכות דף נ"ו ע"ב. ודף נ"ז מה שפירש בדברי התוס' על פי חדושי הר"ן ועיין במהרש"ך ח"ב סימן קפ"ג. מעשה חייא דף ט'. ובכנסת הגדולה ציין הרדב"ז חלק ראשון סי' ס"ה ולא מצאתי ברדב"ז המודפסים:
תוס' ד"ה לא הפסידו את מקומן כו' ולא דמי למבשל בשבת דהוה איסור דאורייתא. והקשה במגן אברהם בסימן ת"ה מ"ש מהמעשר ומבשל בשבת שהס איסור דרבנן ואפילו הכי אסור בדאית ליה פירא אחרינא ותירץ דכאן מיירי בדלית ליה פירא אחרינא והוא דוחק גדול כמ"ש האחרונים ולדעת הסוברים דהכא בי"ט מיירי ולא בשבת קושיות התוס' מהמבשל בשבת נמי לא קשה מידי איברא דרשי' לפי גירסתינו מוקי לה אפילו בשבת שכן כתב בד"ה פירות ואי שבת מותרים לאכילה במקום שחזרו. אמנם הרמב"ן הביא בשם רשי' דמיירי בי"ט ונראה שלא הי' לפניו הנוסחא הזאת ברשי' כמו שהיא לפנינו. והריטב"א כתב משם רבינו יונה דדוקא דבר שנעשה מעשה בגופו נקרא מעשה שבת ואסור כגון מבשל ומעשר ומטביל אבל שנעשה על ידי העברה והוצאה חוץ לתחום לא נקרא מעשה שבת ושרי. אמנם התוס' לא ס"ל הכי דאם כן לא מקשו מידי ממבשל בשבת ותמהני מהמחבר קרבן נתנאל שרצה לתרץ קושיות המגן אברהס עם סברת הריטב"א משם רבינו יונה והרי המגן אברהם על התו' הקשה קושייתו והתוס' ע"כ לא ס"ל סברת הריטב"א בשם רבינו יונה כמ"ש. והרמב"ן בליקוטיו כתב דוודאי מעשה שבת אסורין אף על ידי הוצאה והעברה מיהו הני מילי היכא דנהנה מן המעשה האסור כגון שהוציאן לרשות הרבים ואכלן שם אבל כל שהי' הפירות בביתו והוציאן והחזירן למה יאסרו וכי באיסורי שבת בא לידו והלא בביתו הי' עמו ואינו נהנה ממעשה שבת כלל אבל כל היכא שנהנה מאיסור שבת אסור וזו היא ששנינו מלא מים לבהמתו משקה אחריו ישראל. ולכאורה דברים אלו הם כדברי ר"ת שהביא התוס' בשבת דף קכ"ב דכל היכא שהישראל יכול לילך בעצמו לשם מותר וכן דעת הרז"ה ורבי אלי' הביא ראי' מכאן שם בשבת בתוס' בד"ה משקה אמנם התוספו' שם דחה ראייתו דשאני הכא כיון דאיסור דרבנן הוא. וכן הרמב"ן אינו הולך על דרך ר"ת כמו שנראה מדבריו שהביא לבסוף דעת ר"ת ודחאו:
איברא וודאי דדברי התוספות צריכין יישוב דמאי קשיא מהמבשל בשבת (מלבד קושית המג"א דלא תירצו כלום) הא עוד לחלוחית הדיו קיימת דלא דמיא לבא מחוץ לתחום כיון דהשתא הם במקומן ובוודאי כוונת' למ"ש הרמב"ן דכיון דהם במקומם לא נהנה ממעשה שבת כלום וא"כ הרי המבשל בשבת נהנה ולכן נ"ל דקשיא להו דהמבשל בשבת דאסור לעולם במזיד ואהא קשיא להו והרי התם לא נהנה בחול ואפילו הכי אסור ואם כן ה"ה נמי הכא ליתסר למאן דאפקיה לכל הפחות ועל זה תירצו שפיר דהתם אסור מדאורייתא ולפיכך לעולם אסור אבל כאן אסור רק מדרבנן וא"כ קושיות מג"א נמי לא קשיא דהמעשר והמטביל נמי אינו אסור לעולם דהא אמרינן בירושלמי והביאו הטור בסי' של"ט דכולן מה שעשוי עשוי ומשמע אפילו במזיד ועיין קרית מלך רב ח"א דף ט"ו מה שכתב בדברי התוספות ודבריו לא נהירין. ועיין עוד מה שאכתוב בסמוך:
תוספות ד"ה במזיד. מרכבת המשנה פרק ו' דשבת ה"כ: