יד דוד על עירובין· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף מ:
תוספות ד"ה לית הלכתא. עיין חקרי לב חא"ח סימן רי"ב שכתב דהרמב"ם חולק על מה שכתבו התוספות דהיינו הך מקשן גבי כשותא בכרם דלדבריו לא דמי אהדדי דאף אי לא קיימא לן שם כרב אחא בר יעקב דמתיר לתת לקטן איסור דדבריהם אכתי שפיר יש להתיר לתת כוס לתינוק בליל יום הכיפורים כיון דהותר להאכילו בידים יע"ש. ולעניות דעתי אחר המחילה אין דמיונו עולה יפה דניהי דמותר להאכילן לתינוקות ביום הכיפורים בידים היינו דבר שאינו סרך מצוה ופשיטא דלא אתי למסרך בזה כי יאכל כשהוא גדול דוודאי יודע היה שיש חילוק בין קטן לגדול מה שאין כן כל שהוא סרך מצוה אסור כי כשיגדיל הוא סובר (דהוא) [כ"ה בדפוס; וצ"ל דהא] דנתנו לו הכוס לא משום דקטן הוה אלא משום דמותר לשתות כוס שאומרים עליו זמן ביום הכיפורים אף לגדול וזה הפירוש של אתי למסרך ובזה נסתר רוב מה שכתב המחבר הנ"ל באותו סימן כי לפ"ז מבואר דדוקא אי קיימא לן כרב אחא בר יעקב שם דלא חיישינן לאתי למיסרך כאן שרי אבל כל שחיישינן שם דאתי למיסרך גם כאן אסור אף על גב אי לא הוי מצוה שרי מכל מקום אי איכא מצוה מיגרע גרע דלמא אתי למיסרך. ושוב ראיתי להריטב"א ומוכח ממה שכתב דליתן לתינוק כוס זמן הוה לצרכינו ולא לצורך התינוק ואם כן בלאו הכי לא יצדקו דברי בעל חקרי לב וכן כתב הר"ן בפרק תולין וכ"כ הב"י בסימן תרי"ט בשם הרד"א כיון דהתינוק אינו צמא ורואין שנותנין לו אתי למיסרך:
עוד ראיתי שהקשה על הריטב"א שהקשה לדעת ר"ת דבדבר שאינו קבוע לא שייך אתי למיסרך והרי כשותא בכרמא נמי אינו קבוע ואפילו הכי אסרי משום דילמא אתי למסרך ותירץ דדוקא בדבר מצוה התיר רבינו תם בדבר שאינו קבוע אבל אינו מצוה אף על פי שאינו קבוע כמו כשות בכרמא אסור והקשה הוא דאם כן אפילו אם נאמר דהלכה כרב אחא בר יעקב וכשותא שרי דילמא היינו דוקא משום דאינו קבוע מנלן להתיר בדבר קבוע אפילו של מצוה. ונ"ל דהגמרא סבר כמו דחזינן למאן דאסר כשותא היינו דבר הרשות אע"ג דלא קביע מתיר בדבר מצוה היכא דלא קביע דדבר מצוה עדיף טפי א"כ לרב אחי בר יעקב דמתיר אפילו דבר הרשות באינו קבוע א"כ דבר מצוה דעדיף טפי אפילו קבוע שרי דאל"כ מה חילוק יש בין דבר מצוה לדבר הרשות ובע"כ חזינן לאידך מאן דאמר דמצוה עדיף טפי ובזה לא יחלוק רב אחי בר יעקב:
כתב במרדכי סוף פרקין בשם ר"י בר' יהודה שפסק דאסור לטעום וכמה שיעור טעימתו גבי קידוש בעינן מלא לוגמיו ולפיכך ביומא דתעניתא אסור לטעום ואע"ג דאמרינן טועם ואין בכך כלום ה"מ טעימה בלא בליעה ואפילו בליעה קצת אין בכך כלום אבל הכא בעינן מלא לוגמיו דבהכי מייתביה דעתיה כדאמרי' גבי יום הכפורים ע"כ והביאו הב"י בסימן רע"א בא"ח בשם מרדכי ישן ושם כתב ר"י והוא בר יהודא גם במרדכי שלנו בסוף יומא איתא ובאמת יש לתמוה דהא במסכת ברכות מוכח דמותר לטעום עד רביעית וא"כ לסברתו דמותר לבלוע הלא הוא מדמה לשיעור יום הכפורים ושם השיעור פחות מרביעית לכ"ע וא"כ מוכח דאפילו פחות מרביעי' מייתביה דעתיה וא"כ איך מותר לטעום עד כדי רביעית אם בולע וצ"ל דס"ל דשיעור רביעית המוזכר בברכות הוא רביעית ביצה כמו שכתב הב"י בסימן תקס"ז בשם ריב"ן והב"י הביא בשם ראבי' דהא מלא לוגמיו יותר מרביעית וקשה הא ר"י בר יהודה מדמה ליום הכיפורים ושם בעי' רק כמלא לוגמיו ומוכח להדיא שם ביומא דהוה פחות מרביעית ואפשר דכוונת ראבי' כיון דאיכא אדם גדול דשיעור של כמלא לוגמיו יותר מרביעית א"כ איך שיערו חכמים כוס של ברכה ברביעית סתם הא לאדם גדול בעי יותר אלא וודאי צ"ל דלא בעי רק טעימה מועטת. ואפשר עוד ליישב דברי ר"י בר יהודה וראבי' ואין כאן מקום להאריך מזה: