יד דוד על עירובין· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף לו:
אם באו נכרים מן המזרח. יצחק ירנן ס"ה ע"ד:
ליתי' לדאיו. שער המלך ח"א דף כ"ה:
לא ס"ד דהא שמעינן ליה לרבי יהודא דלית לי' ברירה כו'. אע"ג דלכאורה יש לומר דמאי ראי' מהתם דבשלמא גבי הלוקח יין הוה דאורייתא ולפיכך סבר ר"י אין ברירה אבל הא דאיו דתחומין דרבנן י"ל שפיר דאית ליה לר' יהודה ברירה י"ל דהגמרא סבר כאן דר' יהודא סבר דתחומין דאורייתא כדמוכח לעיל גבי נפל עליו הגל דסבר ר"י ספק עירוב פסול ומשמע דטעמא משום דתחומין דאורייתא כמו לר"מ דמפרש התם טעמא הכי. אמנם הריטב"א כתב דסוגיית הש"ס וודאי הוה סבר דתחומין דרבנן אליבא דר' יהודא אלא דהגמרא לא משמע לי' לחלק בין דאורייתא לדרבנן וכדסבר נמי רב יוסף לקמן. ועיין מה שכתבתי לעיל בסוגיא בארוכה מזה. ובמה שאכתוב למטה ועיין במהרש"א. קרית מלך רב ח"א קט"ו ע"ב. ועיין על סוגיא דברירה בסוף ספר קרבן אליצור:
תוס' ד"ה לא ס"ד כו' אבל קשה כו' ומפרש התם טעמא כו' כדמוכח מההיא דאיו כו'. כלומר הגמרא שם מוכיח דלית ליה לרבי יהודא ברירה מכח ההיא דאיו. ומעתה קשה להו דמאי מוכיח הגמרא דאי לרבי יוחנן הא ליתא לדאיו אליבא דרבי יהודא ורבי יהודה ס"ל ברירה ואי רצה להוכיח אליבא דרב דאית לי' לדאיו מ"מ בתולה בדעת אחרים ס"ל ברירה וא"כ איך מוכח מההיא דאיו דהוה תולה בדעת עצמו לההיא דשופרות דהוה תולה בדעת אחרים וכן מבוארים דבריהם להדי' ביומא ומאוד נפלאתי על מאור עינינו מהרש"א ז"ל שנתקשה בדבריהם הכא ובגיטין איך לא ראה דברי התוס' ביומא ובוודאי דהכי כוונתם כמ"ש דאי כפי הבנת מהרש"א למאי הלכתא כתבו התו' כדמוכח ההיא דאיו דהוא שפת יתר דהא עיקר קושייתם לפי דעתו הוא דאיך יצדק מתניתין דשופרות. אומנם לפי מ"ש ניחא כי זה עיקר קושייתם מה שהגמרא רצה להוכיח מההיא דאיו ותירצו התוספות דבאמת סוגיא דהתם אליבא דרב. מיהו הא דס"ל לרב דבתולה בדעת אחרים יש ברירה היינו כשמתנה ודומיא דהכי בתולה בדעת עצמו אפילו במתנה אין ברירה כמו ההיא דאיו. וכן מבוארים דבריהם ביומא ועיין במהרש"ל שכתב וז"ל דהא גבי הלוקח יין נמי אינו מתנה עכ"ל. ולכאורה לא ידענא מאי ראי' מהלוקח יין. ואפשר לומר דכוונתו דכל שמבאר דבריו שוב אין חילוק בין מתנה או לא מתנה רק העיקר בבירור דבריו תלי דאי ס"ד דיש לחלק בתולה בדעת אחרים בירור לא מהני רק תנאי א"כ מאי סיוע מביא בתולה בדעת עצמו מהך דלוקח לההיא דאיו דילמא בהך דלוקח מברר דבריו ולא מתנה אבל בההיא דאיו הוא מתנה. לפיכך יש ברירה אלא וודאי דאין לחלק בהכי וא"כ ה"ה בתולה בדעת אחרים נמי אין לחלק בכך. ואפשר נמי לומר דכוונת מהרש"ל דהגמרא רצה להוכיח מתחלה ביומא מההיא דהלוקח. ומשמע מזה דכמו תולה בדעת עצמו ומברר ה"ה תולה בדעת אחרים ואינו מברר ומ"ש בראשונ' נ"ל יותר: