יד דוד על עירובין· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף ל:
שמערבין לגדול ביום הכפורי' עיין בהרא"ם לתוספותיו על הסמ"ג ריש הלכות י"ה ובב"י א"ח סימן תרי"א מגילת ספר לאוין דף י"ד ע"ו. יצחק ירנן ס"ו. ומה שהקשה שם לדעת המביאים ראי' מכאן דע"ח ביה"כ דילמא הכי מיירי ביה"כ שחל להיות בשבת יש לומר דאלו כן כוונת הברייתא הי' אומר בפירוש אי אתם מודים בי"ה שחל להיות בשבת כדרך הש"ס בכל מקום ומדנקיט סתמא משמע דביה"כ אפילו בחול מיירי:
בעינן סעודה הראוי' מבעוד יום. עיין בריטב"א דאתיא כמאן דאמר סוף היום קונה עירוב: ובעיה"כ קונה בשעה הראוי' קודם התוספות. ובספר עצי אלמוגים רצה להוכיח מזה דעירוב קונה בשעת הנחה והאריך בזה ולענ"ד הקלושה אין נראה כן דלא מצינו למאן דאמר שעירוב קונה בשעת הנחה ובפרט דברייתא זו בוודאי בעירובי תחומין נמי מיירי לכ"ע מדהביא עלה ההיא דחנניא ואין צורך להאריך בזה בראיות ומה שהביא ראי' ממה דמשמע ברשי' סוף פרק עושין פסין דאם ירש רשות לאחר הנחת עירוב אינו מועיל התם לא משום דעירוב קנה הוא אלא הטעם משום שאין דעתו בשעת הנחה רק שיקנה לו העירוב בשעת קנייה אלא מה שיש לו אז אבל על מה שיביא לו אין דעתו בשעת הנחה שיקנה העירוב בשעת הקנין:
סומכוס אומר בחולין. ואלו לנזיר ביין לא פליג. לשון לימודים דף ק"ט ע"ג. שער המלך ח"א כ"ד ע"א. שער אפרים סימן ל"ח:
אפשר דמתשל. בשמים ראש סי' רכ"ח:
אי הכי תרומה נמי. עיין בתחלת ספר כרם שלמה למהר"ש אמרילין שהקשה מגמרא דנדרים דאמרינן דנזיר מצוה לאתשולי אבל לא תרומה ע"ש בארוכה. ועוד קשה לי לפי מה שכתב הרשב"א בחדושיו ר"פ האשה רבה דגבי גר מקרי אין בידו משום דדילמא לא מזדקק לי' תלתא והוא מגמרא דקידושין ובזה לא אמרינן כל שהוא בידו לאו כמחוסר מעשה דמי אם כן איך אמרינן מגו דאי בעי מתשיל ולתירץ השני שכתב שם הרשב"א ניחא. מיהו אין להקשות לתירוץ הראשון של הרשב"א מהא דאמרינן בשבת פרק כירה אי לא מזדקק ליה חכם די בג' הדיוטת בוודאי הוא לא מקצי מדעתו משום דסבור שימצא ג' הדיוטת. אבל אנן עכ"פ חשבינן ליה כמחוסר מעשה ועיין בשער המלך חלק ראשון:
תנא מפני שיכול לרוץ. תבואת שור קי"ג:
אוהל זרוק. עיין זבחים קי"ג ד"ה ועל גביהם:
תוס' ד"ה ולפרוש עליה אפ"ה קס"ד דהך מתניתין אתיא כרבי. הא וודאי מדמקשה בסתמא אי הכי תרומה נמי ליתשל וכן מה דפריך ולפרוש עליה שמע מיניה דס"ל בפשיטות דמתניתן אתיא כרבי אף על גב דמדברי ת"ק אין הכרע כלל לזה דיש לומר דמה דמתיר ת"ק בתרומה לאו הטעם משום דיכול להפריש אלא משום דאף על גב דלא חזי לדידיה חזי לאחרינא איברא דלפי האמת דסומכוס כרבנן דר' קשה לומר שיחלקו ת"ק וסומכוס בזה ובוודאי מוכרחים לומר דת"ק נמי כרבנן דרבי ואם כן קשה מאי מקשה מטבל וא"ל דמקשה לפי הוה אמינא דאם כן מאי ראי' מדלא קאמר רישא וסיפא רבנן ומציעתא רבי וכן ממה דפריך טבל פשיטא הא באמת לפי התירוץ לא אתי כרבי. ועיין במהרש"א שנראה מדבריו דזה לא מקרי סתמא רק דוקא האי דטבל מקרי סתמא ודוחק:
בא"ד ואם תאמר א"כ. כלומר בלא זה היה אומרים דלמאן דאמר תחלת היום קונה ערוב אפילו רבי גזרו על השבות בין השמשות מיהו למאן דאמר סוף היום קונה עירוב בלא תירוצם נמי קשה קושיא זו וצריך לומר לדידיה דמתניתן אבל לא בטבל כרבנן והא דלא מקשה רישא רבנן משום דאפשר דהמקשן הי' סבור סוף היום קונה עירוב או משום שרוצה להקשות קושיתו לכולהי מ"ד לכן לא היה יכול לומר רישא רבנן אמנם השתא דלכולהי מ"ד לא גזרו על השבות בשעת קניות העירוב שפיר קמקשי:
בא"ד דאמרינן לעיל דאין מערבין בהקדשות. צ"ע דמנלן דאתיא כרבי דילמא כרבנן אתיא ולדידהו לא אפשר למיתשל בשעת קניות העירוב משום איסור שבות לשאל על נדרים ודוקא נזיר דהוא צורך שבת מותר אבל שארי נדרים לא כמו שכתב מהרש"א. מיהו דברי מהרש"א לא ברורים לי דאפשר דזה נמי מקרי צורך שבת כדי שיכול לערב ולילך למקום חפצו איברא דבטור כתב אכילה ושתייה ואין כאן מקום להאריך בזה:
ועיין בספר מוצל מאש סימן י"ט שכתב בשם מהרי"ט דכשהקדיש או נדר אחר לא מקרי דבר שיש לו מתירין דילמא אותו אחר לא ירצה להתיר ולפי זה לכאורה נסתר התדע שכתבו התוספות דילמא מיירי בהקדישו אחר. איברא התוספות לשיטתם שכתבו לעיל דבקונם על עצמו אסור משום הקדש ושמע מינה דבהקדש גופיה בכהאי גוונא שהקדיש הוא עצמו אין מערבין דאם לא כן אלא דוקא בהקדש אחר אם כן למה נגזר קונם דידיה משום הקדש דאחרינא. ועיין על דברי התוספות שער המלך ח"א פ"ד ע"ב. אגורה באהלך מ"א ע"ד. צרור החיים ע"ט:
תוס' ד"ה ומר סבר. זכרון יוסף מ"ט ע"ב: