יד דוד על עירובין· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף יא:
אלימא על גבן יותר מעשר אסור והתניא. עיין בת"ח שהקשה למאי צריך להוכיח דפשיטא דהא לדעת המקשן אם נאמר דעל גבן אסור למעלה מי' אם כן קשה לר"י דהא מדאוסר בשבת שמע מינה דיותר מיו"ד הוא ואפילו הכי שרי בכלאים ובאמת קושיא אלימתא היא ונראה לי דסוגיות הגמרא כך הוא דבוודאי המקשן הוה סלקא אדעתיה דבכלאים אין לחלק כלל בין עשר ליתר מעשר בין בעל גבו בין מן הצד אמנם השתא דמחלק לו מן הצד בין יוד ליתר מיו"ד הוא וודאי אין סברא כלל דמן הצד נחלק ועל גבו לא נחלק דמאי שנא או לא נחלק כלל בשניהם או נחלק בשניהם ואם כן לסברת המתרץ דמחלק בין יו"ד ליתר מיו"ד מן הצד ה"ה בעל גביו ואם כן בע"כ מוכח דר"י סבירא ליה כרב לזה אמר ומנא תימרא כו' כלומר דדוקא מן הצד יש לחלק ולא בעל גביו וכן פירש רש"י מן הצד ואין כוונתו בהך מנא תימרא להוכיח דיש לחלק בין יו"ד ליותר מיו"ד אלא כוונתו גם כן להוכיח דיש חילוק בין מן הצד לעל גבו ובמן הצד יש לחלק ובעל גביו לא משום דדעת המקשה היה שאם נפסל משום פרוץ מרובה על העומד אם כן אין לחלק בין עשר ליתר מעשר וזהו שאמר לעיל אלימא בעשר בהא לימא רבי יוחנן בשבת לא לפי שהמקשן רצה להוכיח דיש פסול ביתר מעשר אפילו בעומד מרובה דאי לא תימא הכי אלא טעם הפסול משום דפדוץ מרובה אם כן כיון דתלית טעם הפסול בפרוץ אפילו בעשר היה לנו למפסל וזה וודאי אינו אלא וודאי צריך לומר טעם הפסול משום דיותר מעשר ואפילו בעומד מרובה גם כן פסול והשתא דרצה המתרץ לחלק בכלאים בין עשר ליתר מעשר אם כן יקשה לו דה"ה על גבו יש לחלק וכיון דאת מחלק בין יוד ליותר מי' בע"כ הוה טעמא כרב ולא משום פרוץ מרובה דאם כן אפי' ביו"ד נמי פסול כמו שהיה סברת המקשן בתחלה ולפי זה באמת בע"כ צריך לומר דבשבת אפילו בעשר פסל רבי יוחנן לזה הוכיח דליתא דע"כ בע"ג כשר אפילו למעלה מי' וש"מ דלא כרב:
תנא צורת הפתח שאמרו תבואת שור קי"ג:
ושוין שאם יש ברגליה עשרה. דעת הרמב"ם דבגובה עשרה אלו צריך שיהי' ביושר ולא בעיגול. כזה.
ודעת הטו"ר י"ד סימן רפ"ז דאפילו הכיפה מתחיל תיכף בעגול על צורה הזאת
כל שיש בתחתיתו גובה עשרה ברחב ד' שפיר דמי ומדברי הריטב"א לכאורה נראה שסבר שדעת רש"י כהרמב"ם ודעת הרב המגיד בפ' ט"ז מהלכות שבת דלדעת הרמב"ם אין צריך שיהי' הרגלים רחבים ד' ולדעת רשי' צריכה כמו שפירש בסוגיא. ועיין בב"ח וש"ך ולפי שקשה הדבר לומר דהרמב"ם לא מצריך לפתח ד' רוחב והרי אפילו פתח גמור מוכח מסוגיא דלעיל בדף ה' גבי פלוגתא דמשך מבוי דבעי ד' אמות לכן אפשר לומר דכוונת הרב המגיד לומר דהעיגול שהוא למעלה מי' אין צריך רחב ד' דעכ"פ צריך העיגול למשקוף א"כ הוה אמינא כיון דאין לו רחב ד' כמאן דליתא דמי דניהי דלא מהני רוחב ד' למעלה מעשרה מפני שהוא עגול. אבל עכ"פ למשקוף מהני אלא דלפי זה לא הוי מוכיח הגמרא מידי דאין צריך ליגע כיון שהוא עצמו כשר למשקוף ועיין בריטב"א:
וראיתי לר' דוד ערמאה בהלכות מזוזה שכתב לדעת הרמב"ם דסבירא ליה דכל מה שמתעגל הוא נחשב למשקף ורואין אותו כאלו הוא משקוף עקום הא לולא זאת הי' הרמב"ם מכשיר אפילו באין רחב ד' דלא מצינו בכל הש"ס שצריך פתח רחב ד' ע"ש ולפ"ז י"ל שפיר מביא הגמר' ראיה דין [כ"ה בדפוס, וצ"ל דאין] צריך ליגע דהא הך כיפה כמו שציירתי
לדע' רמב"ם כשפושטין אות' ועושין אותו שוה כזה
הרי אינה נוגעת מיהו מה שכתב הרד"א דבכל הש"ס לא מצינו פתח רחב ד' תמוה וכמ"ש:
חוקקין להשלים. עיין חולין קכ"ו בתוספות ד"ה אנן בתר חלל:
לימא קסברי ב"ש ד' מחיצות דאורייתא. כתב הגהת סמ"ק דאפילו למאן דאמר ד' מחיצות דאורייתא מותר לטלטל בג' מחיצות ולחי או קורה כרמשמע מפי' רש"י במשנה פרק קמא דערובין בבבא ראשונה ע"כ. וכוונתו שלא נאמר דלמאן דאמר ד' מחיצות הוה דאורייתא בג' הוה רשות הרבים גמורה אבל מרש"י שם מוכח דמבוי סתום אפילו רחב ט"ז אמה לא הוי רשות הרבים דרשות הרבים דוקא מפולש בעי ובאמת לא ידעתי למה הוכיח כן מרש"י הלא מגמרא דלקמן מוכח כן דאפילו לפי הוה אמינא דקאמר מבוי שלא נשתתפו הכשירו בקורה הזורק לתוכו פטור דד' מחיצות דאורייתא ואפילו הכי מותר לטלטל בלחי או בקורה ואפשר לדעת הגהת סמ"ק דמשם הוה מצינו למימר דלמסקנא לא קאי הכי או אפשר לפי הוה אמינא זו שיתוף עושה רשות היחיד ולפי זה צריך להבין קושיות הגמרא כאן דאכתי איך ניחא אפילו אם נאמר דב"ש ס"ל ד' מחיצות דאורייתא למה מצריך לחי וקורה אם לא שנאמר דהמקשן הוה סבירא ליה דב"ש חולק על סברא זו דבכרמלית מותר לטלטל ע"י לחי או קורה אלא אפי' לטלטל צריך רשות היחיד גמורה ואפשר דהקושי' תלויה במה דאמר הכשר מבוי סתום כיצר דאם נאמר דאפי' על מפולש קאי שפיר יש לומר דג' מחיצות דאורייתא ולפיכך ב' מחיצות ולחי או קורה בצד האחד עושהו רשות היחיד גמורה ומשום שלא תפלוג בצדדין לכן בעי לכל צד לחי או קורה וכדי שלא תחלוק בין מבוי למבוי גם מבוי סתום צריך לחי או קורה אמנם השתא דאמרת דמבוי מפולש אינו ניתר בלחי או קורה שפיר קשיא ליה דאיך אפשר לומר דג' מחיצות דאורייתא דאם כן למה בעי לחי או קורה ואם כן באמת קשה למה גבי מפולש לא מהני לחי וקורה לכל צד ומתרץ דלחי וקורה וודאי לאו משום מחיצה דבג' הוי רשות היחיד אלא דאף על פי כן גזרו חכמים לטלטל ואם כן אתי שפיר נמי במבוי מפולש ומקשה גם לב"ה לימא ג' מחיצות דאורייתא דאי סלקא אדעתך שתי מחיצות רשות היחיד דאורייתא אם כן גם מבוי מפולש לשתרי כמו שהוא סברת ר"י באמת לקמן ותירץ דלעולם שתי מחיצות דאורייתא ורבנן גזרו עד דאיכא שלש ולחי וצ"ע:
ומדברי רבינו יונתן נראה שמפרש לימא קסבר ד' מחצות דאורייתא כלומר דמדין תורה בעי לרשות היחיד ארבע מחיצות גמורות אלא שהלכה למשה מסיני אוקמיה לרביעית אלחי וקורה וכיון דמדין תורה חמור יותר שצריך להיות מחיצה שלמה דוקא אם כן נאמר הלכה למשה מסיני מקיל דוקא במקצת ודי אם נקל שדי בלחי וקורה וב"ה סברו ג' מחיצות דאורייתא והלכה למשה מסיני להחמיר בא וכיון שמן הדין רשות היחיד הוא ורק הלכה למשה מסיני מחמיר די אם נחמיר בלחי או קורה לבד. כן
נראה לי לפרש דברי רבינו יונתן וכן דברי הרב ברטנורא אף על גב דנראה דמסקנת הגמרא אינו כן אלא לב"ש ג' מחיצות דאורייתא ולב"ה שתי מחיצות דאורייתא סברו הר"י והרע"ב כיון דמוכח לקמן מרוב האמוראים דסברי דגימל מחיצות הוי דאורייתא אם כן בע"כ צריך לומר דסברו דב"ה סובר כן ואם כן לב"ש ד' מחיצות דאורייתא:
לימא קסברו ב"ה ג' מחיצות דאורייתא מרכבת המשנה פי"ד דשבת ה"א:
רש"י ד"ה אביי לפרושי פלוגתייהו קאתי וכו' לפי הך גירסא נראה דסבירא ליה כגירסת ופירוש בעל המאור דהך תני מידי בצורת הפתח אינו ענין כלל למה שלמעלה אי צריכין ליגע או אין צריכין ליגע ולא גרסינן נמי אם משכחת לדבי ריש גלותא לא תימא להו ולא מידי שהרי אינו ענין כלל למה שלפניו אמנם לישנא אחרינא סבר כפירוש הרי"ף דמאביי לפי פירושו מוכח דאין צריך ליגע וגרסינן לא תימא להו ולא מידי ומה שהקשה בספ' יצחק ירנן דף נ"ט מה כחו של אביי יותר מרב נחמן יש לומר כי אביי וודאי לאו מדנפשיה אמר אלא קבלה היתה בידו מאמוראים ראשונים או ברייתא כנ"ל: