יד דוד על עירובין· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף ט.
היתה קורתו משוכה או תלויה כו'. והקשה בנחלה ליהושע דלמה מקשה לרבא ולא מקשה גם לרב חסדא דאמר לדברי המתיר אוסר ובברייתא מתיר וע"ש מה שתירץ ואפשר לומר דלרב חסדא לא מקשי דיש לפרש בדברי רב חסדא הכי לדברי המתיר להשתמש בין הלחיים דסבר קורה משום היכר אסור כמו שפירש רש"י ולמאן דסובר דקורה משום מחיצה כאן מותר דהרי רש"י כתב מהך מחיצה לאו מחיצה ממש היא להכשיר הפסק אויר שמכאן ומכאן על ידי לבוד נשמע מזה דהיכא דהוי מחיצה גמורה שפיר יש להכשיר והנה אי קורה משום היכר או משום מחיצה י"ל פלוגתא דתנאי היא ר' יהודה ורבנן וכבר כתבתי לעיל באריכות מזה דדעת רבינו יונתן דלרבי יהודה קורה משום מחיצה ואם כן יש לומר ברייתא כר' יהודה אתיא דקורה משום מחיצה ולפיכך מותר ומאן דאוסר סבר כרבנן דקורה משום היכר אבל לרבא דאוסר לכולי עלמא שפיר קמקשי:
רב אשי אמר משוכה והיא תלויה. קשה לי למה ליה לאדחוקי משוכה והיא תלויה יתרץ משוכה כדמעיקרא שמשוכה מהצדדים אבל אינו גובה מהכותל ותלויה כדהשתא שנעץ על יחידות עקומות דהוה חבוט ולבוד ואי לא הוי תני משוכה הוה מפרשינן תלויה לבד אבל לא משוכה כגון שהיתידות אינם עקומים ולא הוה רק חבוט לבד אבל השתא דתני משוכה והוא לבוד ממילא שמעינן דתלויה לבד נמי שרי דבין חבוט ולבוד ליכא חילוק ולפיכך הוצרך לפרש משוכה ותלויה וקושיא זו לא מתורצת בתירץ למהרש"א דהקשה איפכא ממה שהקשיתי ותירץ דמשוכה לא משמע בגובה. ולפי מה שהקשיתי הרי יש לאוקמיה משוכה מן הצדדין ונראה לי דבאמת אין כוונת רב אשי לומר דפירוש הברייתא משוכה ותלויה חדא מילתא היא אלא כוונתו דוודאי משוכה פירוש משוכה לבד כדהוה סלקא אדעתך מעיקרא בתירץ הראשון מבפנים רק מה דהוה מפרש בתירץ ראשון תלויה משני צדדין בזה לא בחר רב אשי משום דאין חילוק בין צד אחד לשני צדדים כמ"ש רש"י ולפיכך מפרש תלויה מיירי שמשוכה גם כן אבל פירוש משוכה כדקאי קאי אבל צריך למתני משוכה שלא נטעי בפירוש תלויה כמ"ש ומעתה לא צריכין גם כן לתירוצא של מהרש"א וקושיתו ממילא מתורצת אלא שנראה שהרב מהרש"א סובר דמחבוט לא שמעי' לבוד וכן איפכא ולכן הקשה דלמא משוכה היינו חיבוט ותלויה היינו לבוד ואינו נראה כן מהגמרא דאמר בהדיא סלקא אדעתך אמינא או חבוט או לבוד אמרינן ופשיטא דפרושי הוא דאי הוה תני משוכה לבד הוה שמעינן חבוט לבד ולבוד לבד אבל מתלויה שמעינן דאפילו חבוט ולבוד אמרינן ועיין בנחלה ליהושע שהקשה למה פירש רש"י בהוה אמינא תלויה שנעץ קצה באמצע ולא פירש שנתנו על גבי יתידות עקומות והא וודאי לאו מילתא היא דהא משמע בגמרא דהך מילתא שנתנו על גבי יתידות עקומות רב אשי הוא דחדית לן. עוד הקשה על רב אשי למה הוצרך לאוקמי ביתידות עקומות ולא (פירוש) [פירש] כרש"י שנתנה על גבי הקנה ובזה לא הוה צריך לאדחוקי דיתידות אין בו טפח ויש לומר דרב אשי אורחא דמלתא נקט דלמה לו ליקח קורה קצרה כל כך עד שתהא משוכה אבל כיון שנתנו על גבי יתידות ממילא היא משוכה:
ואביי התם בגבוה ג'. פירש רש"י אבל בין לחיים דלא גבוה ג' לא מנכרה ואתי להחליף ולאפוקי לרשות הרבים ומשמע מזה אלו הוה בין הלחיים גבוה ג' גם אביי מודה דשרי להשתמש בבין הלחיים ולרבא דמתיר אף באינו גבוה ג' אף על גב דהא דר"י וודאי בגבוה ג' דווקא מיירי מכל מקום סבר רבא דהך גבוה אינו מעלה ומוריד מידי לענין היתר טלטול אלא דפחות מג' כארעא סמיכתא הוא ואם כן בין הלחיים דליכא למימר כארעא סמיכתא היא שרי כיון דהוא פחות מד' ואביי סבר דבמילתא דר"י נמי ההיתר תלוי בגבוה ג' משום דמנכרא וכן כתב הריטב"א ודע דאביי דמתיר בגבוה ג' אפי' פתוח לכרמלית שרי דהא אביי לא צריך לתירוצא דרבא ואפשר דלרבא נמי בגבוה ג' אין חילוק בין פתוח לכרמלית או לרשות הרבים אבל מדברי התוס' לא משמע כן וכמו שאכתוב בסמוך:
תוספות ד"ה ורבא. עיין במהרש"א ודבריו קצת קשי ההבנה. וראיתי לבארו הוקשה לו למה קאמרו התו' תדע דלאביי נמי ולא הקשה תיכף כן כמו שבשבת דף ט' הקשה כן ועל זה אמר דבוודאי הוה אמרי' דסתם אסקופה אין גבוה ג' וכיון שכן איך נפרש לאביי דוקא באסקופה גבוה ג' דהוא מהיפך להיפך דאנו מפרשים דוקא בפחות מג' ואביי יפרש דוקא בגבוה ג' אבל לרבא שפיר הקשו התו' ואע"ג דלכאורה הוא דוחק דנפרש דברי רב חמא בר גוריא אמר רב תוך הפתח צריך לחי אחר דוקא בפתוח לכרמלית הא ליתא דהא רבא כאן נמי מפרש הכי לדברי רב חמא בר גורי' דוקא בפתוח לכרמלית. אבל התו' בתירוצם שכתבו דאי בפתוח לרשות הרבים כיון דאין בו ד' כו' הוה מקום פטור ואי סלקא אדעתך סתם אסקופה דוקא אין גבוה ג' אם כן לא משני התו' מידי דהא בוודאי באין גבוה ג' אע"ג דאין רחב ד' שפיר אמרינן נעול כלחוץ כיון דאין גבוה ג' לא הוי מקום פטור ובשלמא אי פתוח בטל כלפנים אבל אי נעול לא בטל כלפנים וכן כתב מהרש"א בשבת שם בתוספות אלא וודאי צריך לומר דהכי כוונת תירוצם ניהי דסתם אסקופה אין עושין גבוה ג' מכל מקום הך אסקופה דקאמרי אחרים סתמא קתני ובוודאי משמע כל האסקופה אפי' גבוה ג' וכיון דנכלל בשם אסקופה אפילו גבוה ג' שפיר קשה על הך אסקופה דגבוה ג' למה יהי' נעול כלחוץ הא מקום פטור ממש הוא. והשתא דאתינן להכי דפירוש של אסקופה הוא כולל בין ג' בין פחות מג' אע"ג דסתם אסקופה אין עושין רק פחות מג' א"כ שפיר כתבו ותדע דלאביי כו' דהא כיון דפרושו של אסקופה כוללת אם נפרש לאביי דוקא בגבוה ג' לא יהי' מהיפוך להיפוך דהא בלא זה נמי מפרשין דבאסקופה גביה ג' נמי מיירי אלא דלאביי דוקא בגבוה ג' מיירי זה נראה לי כוונת מהרש"א:
ולפי זה צריך לומר הא דהוקשה להם להתוספות אי בפתוח לרשות הרבי' אפי' נעול נמי כיון דבגבוה ג' נמי מיירי אבל אי הוי מיירי בפתוח לכרמלית ניחא להו מוכרח דסבירא ליה לרבא דאף בגבוה ג' יש חילוק בין פתוח לכרמלית לפתוח לרשות הרבים ובוודאי מפשטות דהגמרא לא משמע הכי אלא דדוקא בפחות מג' מחלק רבא אבל בג' מודה ליה לאביי. ובוודאי לאביי אין חילוק בין פתוח לכרמלית לפתוח לרשות הרבים ותו נמי הא דפשיטא ליה למהרש"א דפחות מג' ולית ביה ארבע אפי' בפתח נעול לא הוי כלפנים לא ידעתי מניין לו דהא וודאי מקום פטור הוא לאביי וכן פסק הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות שבת ובשו"ע סוף סימן שמ"ה דמקום מוקף מחיצות ואין ביניהם ד' אם המחיצות גבוהות ג' הרי זה מקום פטור ואע"ג דיש לומר דמיירי דוקא בד' מחיצות אבל ג' מחיצות וסמוך לרשות הרבים בטל לגבי רשות הרבים אם הפתח נעול ודוחק ופשטן של דברי התו' משמע שבא לאפוקי מסברת בעל המאור במסכת שבת שהוכיח מאותו סוגיא דהלכה כאביי דאל"כ לוקמיה בפתוח לרשות הרבים כמו שכתב שם הרמב"ן בספר המלחמות ותירץ הוא כסברת התוס' וזה שבאו התוס' להוכיח דאפילו אם נאמר דסוגי' דהתם כאביי אתיא נמי קשיא והוכחה זו בעצמה כתבה שם הרמב"ן וסברו התוס' דלרבא כאן שפיר מקרי מקום פטור כיון דלא דרסי בה רבים אע"ג דאינה גבוה ג'. ועיין ברשב"א שם בשבת דהוכיח דסתם אסקופה רחבה ד' והוי כרמלית ע"ש:
תוס' ד"ה לרשב"ג כו' זו אינו מדברי רבי יוחנן. הוצרכו לזה משום דבקושיתם דפליגי רשב"ג ורבנן בלחיי' רחבין ד' וגם אין רחבין ד' פליגי מעתה אם נאמר דדברי ר' יוחנן הם שפיר יש לפרשו בלחיין רחבין ד' ולפיכך לרבנן משתמש עד חודו הפנימי של לתי הפנימי אבל בלחי פחות מד' לא אתי שפיר לישנא עד חוד הפנימי של לחי הפנימי דהא כיון דאין בו ד' מותר להשתמש עד חוד החיצון כמו שנקטו התוספות לפיכך הוצרכו לומר דאינו מלשון ר' יוחנן: