יד דוד על עירובין· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף ח:
כמאן כשמואל למה לי צורת הפתח. הרא"ש הוכיח מכאן כפירש רש"י במבוי עקום דצריך תיקון בעקמומיתו דאי כפירש ר"י דעקמומיתו אין צריך תיקון אם כן מאי מקשה כשמואל הא אדרבה כרב הוא דצריך צורת הפתח והביאו מהרש"א. ויש לדקדק על התוספות דלעיל שהוכיחו כפרש"י ומדברי רבא שאמר עושה צורת הפתח מהאי גיסא וקאמר ואידך גיסא והוא רק דקדוק ולא הביאו ראיה זו שהביא הרא"ש מדברי המקשה שהוא וודאי ראי' יותר חזקה ואם נאמר דר"י מפרש מבוי העשוי כנדל כפר"ת גם מדברי רבא לא הוכיחו כלום וכמו שאבאר. ונראה לי משום דראיה זו דהרא"ש אפשר לדחות שהרי הרי"ף לא גריס כגירסת רש"י למה לי צורת הפתח אלא גריס כמאן כשמואל והא האי מבוי. ואפשר שזו היא גירסת הר"י וסבר הר"י דהמבוי גדול מפולש הי' כזה
דאפי' אם נעשה צורת הפת' לגדול עדיין נשאר עקמומית בצד השני וכמו שפירשו התו' לעיל גבי מבוי עקום דהוה בנהרדעא דעל צורה זו בעי שני דלתות אפילו לפירש ר"י שם וה"ה לרב כאן צריכה שני צורת הפתח לפחות אבל לשמואל ניחא דצריכה רק חד צורת הפתח כדין מבוי מפולש והמבואות הקטנים כסתומים דמי ונשתרי בלחי או קורה:
והנה מהרי"בל בח"ג סימן ע"ד דקדק מדברי רש"י מדכתב ועושה צורת הפתח באחד מראשיו משמע דהמבוי גדול מפולש הי' והקשה על זה דא"כ כיון דהמבוי גדול מפולש הי' הא לא סגי לשמואל בצורת הפתח אלא דלת בעי כחנניא ומהרש"ך בחלק ראשון דף ל"ב תמה על מהר"י בן לב דאדרבה מדברי רשי' משמע שלא הי' המבוי הגדול מפולש ומאי דקאמר רשי' באחד משני ראשיו לפי שיש לו ראש ב' לסוף המבוי העקום אבל המבוי הגדולה בעצמה סתומה מצדה האחד איברא דהריטב"א מפרש לדברי רשי' שבוודאי המבוי הגדול מפולש משני ראשיו לרשות הרבים אלא שהמבוי עצמה עקומה ועשויה כמין גאם. ובזה יבואר הסוגיא על נכון לשיטת רשי' יע"ש. איברא דצריך לדקדק לפי שיטת הריטב"א לפירש"י מאי דוחקיה דרשי' לומר שהמבוי הגדולה היתה מפולש ולמה לא אוקמיה כפשוטא שהיתה סתומה מצדה האחד וכפירש מהרש"ך. ונר' לי כי דעת רשי' כמו שכתב ריא"ז בשלטי הגבורים שאם הי' המבוי הגדולה סתום מג' צדדים אין הקטנים צריכין שום תיקון אלא לחי וקורה לרשות הרבים משום דהוי כמבוי כלה לאמצע רחבה דאין צריך תיקון ולכן הוצרך רשי' לאוקמיה שהמבוי הגדולה מפולש היתה אלא שהיא עקומה ונראה לפי שיטת ריא"ז כי כל מבוי עקום שהוא על זה הצורה
א"צ תיקון דלא הוי כמבוי עקום רק אם עשויה על זאת הצורה
אז דין מבוי (קום) [עקום] יש לו. ורשי' כתב לעיל גבי מבוי שכלה לצדי רחבה אפילו זה שלא כנגד זה דהוה כמבוי עקום וכך כתב שם הרא"ש ומשמע מזה דבכלה לצדי רחבה לא הוה כעקום וצריך לחלק כמו שחילק הריא"ז בשלטי הגבורים:
וראיתי בספר קרבן נתנאל שהקשה על הרא"ש דמאי מקשה ליה לר"י והא כרב אתי והא כתב בסמוך דאפשר בצורת חית בעי תיקון ומפני זה לא תקשי לר"י הא דבעי צורת הפתח לכולה. ונראה לי כי שפיר הקשה הרא"ש דהא כבר הקשה הריטב"א למה אמר כמאן כשמואל הא לא עביד לא כרב ולא כשמואל ע"ש ונראה לי דהרא"ש הכי מפרש כשמואל כלומר במה שנחלקו רב ושמואל דהיינו בעקמומית עביד כשמואל שלא עשה כלום בעקמומית אבל מה שלא עשה צורת הפתח בגדול זה לא שייכא כלל לפלוגתא דרב ושמואל דהא לשניהם לא שייכא שם צורת הפתח ולכן שפיר הקשה הרא"ש לפר'י דאם נאמר דגם לרב לא צריך בעקמומית כלום מאי עביד כשמואל יותר מרב ואי משום שבפתיחת הקטנים לא עשה צורת הפתח לזה אמר כשמואל הרי בפתיחת הגדול עביד צורת הפתח והיינו כרב ולימא לא כרב ולא כשמואל ואם נאמר דכעין חית לא הוי עקום פשיטא דהוי הכל כרב באופן דשפיר הקשה הרא"ש לר"י:
ורבינו יונתן כתב למבואות הקטנים אין צריך תיקון בעקמומיתם שהרי אין רואין רשות הרבים באמצע מבוי הקטן וכוונתו שאין רואין אותו צד של רשות הרבים שפתוח למבוי הגדול ונמצא שאינו מפולש אבל וודאי צד הפתוח לרשות הרבים של מבואות הקטנות רואין באמצע מבוי:
רש"י ד"ה ולרבה כו' אפילו חצר. מהש"ל מחקו ובוודאי שהדין עמו שכן מורין דברי רש"י שהקושיא היא ממבוי כיון דמבוי בזה כנגד זה אפילו עירבו אסור והא דרב מוקמינן לה בעירבו דוקא אם כן מוכח דדוקא זה שלא כנגד זה מיירי דאם לא כן אפילו עירבו אסור ואם כן שריותא דחצר דנקט רב נמי לא מוכח אלא בזה שלא כנגד זה כמו ברייתא דחצר שרבים נכנסים בזו אבל מחצר גופיה וודאי לא מוכח מידי דאף לפי האמת חצר מותר אפילו זה כנגד זה ומהרש"א רוצה לקיים הגירסא ולא זכיתי לעמוד על דעתו דהא לפי ה"א דרב משום איסור פילוש אסור ואפילו בלא עירבו ואפילו הכי קאמר חצר מותר וכתבו התוספות לעיל לשיטת רש"י דנוקי דרב בזה כנגד זה הרי דחצר מותר אפילו זה כנגד זה דאם לא כן איך אפשר לאוקמיה דרב בזה כנגד זה דאם כן אפילו חצר אסור והוא ברור ועיין מה שכתבתי לעיל ובנחלה ליהושע שגם הוא נתקשה בדברי רש"י:
רש"י ד"ה תרתי למה לי ומילתא דרב למשתרי חצר מינה משתמע כך צ"ל וכן העתיק מהרש"ל וכן הוא בש"ס ישן דפוס קראקא ובש"ס דפוס פ"פ כתבו במקום משתמע מסתמא וזה אין לו מובן אף על פי שבספר קקיון דיונה העתיק גם כן מסתמא וכוונת דברי רש"י דהא כל ממה שנשמע מדברי רב להתיר מברייתא נמי נשמע וזה שכתב רש"י ומילתא דרב כו' מיניה משתמע כלומר כל כח (דהיתירה) [דהיתרא] שאתה יוכל לפרש בדברי רב וכתב עוד ואפילו זה כנגד זה כו' כלומר אפילו מברייתא נוכל ללמוד יותר כח דהתירא מדברי רב שהרי אף על גב דאמר לעיל ה"מ זה שלא כנגד זה היינו לומר שנוכל לטעות בלשון הברייתא אבל על כל פנים לשון הברייתא סובל גם כן להתיר אפילו זה כנגד זה כמו שהוא האמת וכ"ש דהתירה דרב שהוא בע"כ דוקא זה שלא כנגד זה (כדמוכח מהיתרא דמבוי בעירבו) וזה וודאי נשמע מהברייתא ובזה מתורץ השגת מהרש"א על מהרש"ל. ומהרש"א לפי שיטתו כתב בדברי רש"י שר"ל ומילתא דרב למשתריא כלומר דמשום איסור עירוב חצר מותר ולא אסריה עליה בני מבוי אפי' זה כנג' זה וכ"ש זה שלא כנגד זה וכן שבני מבוי אסורין בלא עירבו זה הכל נשמע ממתניתין חצר קטנה שנפרצה לגדולה והוא דוחק גדול דבוודאי בזה לא נטעי למיסר חצר משום איסור עירוב בנפרצו זו כנגד זו ותו דמאי נ"מ כיון דלפי שיטתו בלאו הכי אסור משום פילוש מה בכך אם נאסרו גם כן משום עירוב:
תוס' ד"ה מבוי ואינו זה כנגד זה כו' דאם כן הוה כמפולשין פירש אם כן מתי קאמר בגמרא כמאן כשמואל הוא וודאי כיון דכל חד מהנך הקטנים הוה מפולש לקטן שכנגדו. ואם כן שניהם מפולשים לרשות הרבים ואם כן כל חד מהנך הקטנים צריך צורת הפתח מחד גיסא ולחי או קורה מאידך גיסא אם כן אף לשמואל לא ניחא אבל מהא דקאמר רבא עושה צורת הפתח מהך גיסא לא קשה מידי דבאמת יש לפרש כן צורת הפתח מהך גיסא לרשות הרבים ולחי או קורה מאידך גיסא לרשות הרבים אבל מה דקאמר כמאן כשמואל שפיר מוכח (ועיין במהר"י בן לב ומהרש"ך) דלא הי' זה מפולשין זה כנגד מעתה אביי הוה סבור דדין מבוי עקום להם על כל פנים לשניהם ביחד ולשמואל אין צריך שום תיקון למבואות הקטנות (דבתוך מבוי הגדולה פשיטא דלא בעי תיקון לר"ת דהוא סבירא ליה דבעקמומית אין צריך כלום). ורבא סבירא ליה כיון דהנהו מבואות הקטנות עקומות נינהו כל אחד מצד המבוי הקטנה שבצד האחד אף שאינו מכוון כנגדו ממש ולא הוה מפולש עקום מיהו היה לזה צריך לכל מבוי הקטן צורת הפתח לצד רשות הרבים ולאידך (גיסה) [גיסא] דהיינו הצד השני שבצד רשות הרבים לחי וקורה והוא על פי פירוש ר"י לסברת רב דבעקמומית אין צריך כלום ולפי זה יש לומר דהמבוי גדול עקום הוה וגריס נמי כרש"י למה לי צורת הפתח ואי מפולש הי' לא גריס למה לי צורת הפתח ורש"י לא סבירא ליה כר"ת אלא סבירא ליה שרק בצד האחד הי' מבואות קטנות ובצד השני לא הי' מבואות כלל אי נמי אף על גב דהי' מבואות קטנות בצד השני אפשר דרשי' סבירא ליה דבזה לא מיקרי עקמומית רק נגד הגדול נקראו עקמומית ועיין מה שכתבתי בסמוך לדעת רשי' ובמהר"י טראני ח"א סי' צ"ד:
והקשה לעיל בספר תורת חיים על מה שכתבו התו' דלהכי בעי צורת הפתח בעקמומיתו לרשי' כדי שיראוהו מכאן ומכאן דהא בסמוך לחד תירוצא אמר דרב סבר היכרא לבני רשות הרבים והרי בעקמימתו לא הוי הכירא לבני רה"ר ודבריו תמוהים ניהי דגבי קורה בעי היכר לבני רה"ר אבל צורת הפתח בוודאי לא בעי היכרא לבני רה"ר דהא צורת הפתח בוודאי יותר טוב מלחי ולחי פשיטא דלא בעי היכרא לבני רשות סרבים דהא נראה מבפנים ושוה מבחוץ כשר לכולי עלמא וכמו שכתב רבינו יונתן:
תוס' ד"ה מניח את הקורה כו' הא בעינן לכל הפחות קורה דבוקה במבוי כלומר שלא תהא משוכה חוץ למבוי וכאן היא משוכה מצד אחד חוץ למבוי:
באותו הדיבור ויש לומר כדאיתא בפרקין דףי"ב דמוכח דבמבוי מפולש למאן דאמר קורה משום מחיצה הזורק לתוכו חייב ואם כן הרי יש כאן ג מחיצות. מיהו תירץ זה ניחא אם נאמר דמאן דס"ל קורה משום מחיצה מדאורייתא הוא אבל לפי מה שכתבו התוס' לקמן בדף פ"ו דמאן דסבר קורה משום מחיצה הוא רק מדרבנן ולחומר אבל מדאורייתא פשיטא דלא הוי מחיצה ולפי זה הדרא קושיתם לדוכתיה ולפיכך תירצו אי נמי וכו' וצריך לומר דס"ל להתוס' בתירץ זה הא דרבנן חולקין על ר' יהודא וס"ל דשתי מחיצות לאו דאורייתא היינו ברשות הרבים ממש אבל כשאינה רשות הרבים ממש דלא בקעי בה רבים גם בשתי מחיצות הוי דאורייתא ולפיכך לא הוי כאן רה"ר (ואף על פי שלכאורא נראה כיון דבצד האחד אין מחיצה כנגדו וודאי הוי יותר מט"ז אפילו הכי כיון דלא בקעי בה רבים לא הוי רשות הרבים) אלא דקשיא דעל כל פנים מדרבנן לאסור כמבוי מפולש דבעי צורת הפתח לזה כתב דלא גזרו ביה רבנן דבטל לגבי מבוי אף על גב דהוי ד' על ד' טפחים דבשאר מקומות הוה מקום חשוב ובע"כ זה כוונתם כמ"ש דאם לא כן לא יצדק מה שכתבו דלא גזרו ביה רבנן ותירוצם זה נכון לשני הפרושים שכתבו תוספות לעיל גבי פלוגתא דרבי יהודה ורבנן ביתר על כן והקשה בספר תורת חיים לתרוצם הראשון אם כן למה לו לרבא למימר ובאלכסון לא הוי היכר כיון דכבר אמר קורה משום היכר אפילו אם נאמר דאלכסון הוי היכר פסול מטעם קושיתם דהקורה חוץ למבוי כיון דאסר לטלטל שם מטעם דהוי רשות הרבים דאורייתא והנ"ל לפי מה שכתבו התוספות כמה פעמים דמאן דאמר משום מחיצה ס"ל נמי משום היכרא וכן כתב בהגהת מיימון וע"ש כי נפל ט"ס בדבריו. ומשמע דס"ל כדעת התוספות לקמן בדף פ"ו ולהכי אמר טעמא דידי קורה משום היכרא ואם כן פשיטא דאינו משתמש אלא כנגד הקצר ואם כן הקורה חוץ למבוי אלא אפי' למאן דאמר משום מחיצה פסול דהא בעי נמי היכר ובאלכסון לא הוי היכר אמנם רב כהנא סבירא ליה קורה רק משום מחיצה או דסבירא ליה כיון דמחיצה הוי באלכסון היכר נמי הוי באלכסון ועיין בתוספות שבת ותרוצו הראשון גם כן נכון אבל תירוצו השני ליתא דלא נחתו התוספות בתרוצם השני אלא לשיטתם ולא לשיטת רש"י וכמ"ש:
תוספות ד"ה הכל מודים כוונתם דלא נימא דהא בהא תליא דמאן דסבר משום היכר מותר ומשום מחיצה אסור וכמו שהוא דעת בעל המאור וכן כתב הריטב"א בשם י"א לזה כתבו דליתא דלאו הא בהא תליא וכתבו עוד ורבא אית ליה נמי בפרקין כו' כיון דרבא סבירה ליה לקמן דף י"ב דתרווייהו משום היכרא אם כן יהי' מותר להשתמש תחת הקורה ובין הלחיים נמי ואפילו הכי בסמוך מודה רבא דבין הלחיים אסור להשתמש היכא דרחב ד' ולמה כיון דמשום היכרא הוא אפילו ברחב ד' נמי לשתרו אלא וודאי צריך לומר דלאו הא בהא תליא כלל דאפשר לומר הטעם משום מחיצה ואף על פי כן מותר וכן אפשר דאסור וכן גבי קורה בין אם נתפוס טעם דמשום היכר בין אם נתפוס טעם דמשום מחיצה יש לומר מותר להשתמש וכן יש לומר אסור להשתמש ולכן רבא אף על גב דסבירא ליה דקורה משום היכר וכן לחי יש לומר דסבירא ליה גבי קורה מותר משום דחוד החיצון הוי היכרא ובלחי אסור משום דחוד הפנימי הוי ורק היכא דאין בו ד' שרי בלחי משום דבטל הוא וכמו שאמרו לקמן ואביי (ורב חסדא) אף על גב דסבירא להו תרווייהו משום מחיצה יש לומר דקורה מותר דחוד החיצון עושה המחיצה וגבי לחי נמי הוי שרי אלא דגזרינן משום כיון דלא הוה אלא משהו שמא אתא לאפוקי וזה הטעם שכתבו התוספות דילמא אתי לאפוקי הוא דוקא לאביי ולרב חסדא מדקאמר הכל מודים משמע דהטעם פשוט ולא תליא כלל בהיכר או מחיצה אבל לרבא הטעם לחלק כמ"ש ומהרש"א נתקשה בדברי התוספות דהא באמת רבא בתרווייהו מתיר ומה שאוסר יותר מד' אין ראיה דבלאו הכי צריך לומר טעם אחר והמעיין בדברי ריטב"א בסמוך יראה כאשר כתבתי. ומ"ש מהרש"א דאדרבה אם נאמר דפליגי אי משום היכר אי משום מחיצה יש טעם במחלוקתן אבל אם נאמר דטעמא דרב חסדא משום דלחי הוי משהו לא אתי שפיר אמאי פליג רבא במה שכתבתי מבואר דלא הוצרך רב חסדא לטעם זה אלא משום דסבירא ליה חודו החיצון יורד וסותם או הוי היכרא ובאמת גם בלחי הוי שרי אפילו ביותר מד' אלא דגזרינן דילמא אתא לאפוקי ולפיכך הכל אסור אבל רבא סבירא ליה דחודו הפנימי הוי היכרא או מחיצה גבי לחי ומדינא אסור יותר מד' רק פחות מד' שרי משום דבטלו ולא צריכין לבא כלל לטעם גזירה לרבא אבל לרב חסדא בלאו הכי צריכין לבא לטעם גזירה משום יותר מד'. ומ"ש לרבא כן מבואר להדיא בדברי הריטב"א ומה שכתב מהרש"א דמה שהביאו ראיה מדמודה רבא ביותר מד' אין ראיה דהא יהי' איך שיהי' צריך לומר דהתם טעמא אחרינא איכא כמ"ש רש"י במ"ש מבואר דהתוספות לא סבירא להו הכי מיהו לפי מה שכתב הרמב"ן בספר המלחמות לדעת הרי"ף דרבא גופיה מתיר אפילו ביותר מד' וודאי אזלא לה ראיות התוספות ומר' יוחנן אין ראי' כלל דאפשר דסברו לחי משום מחיצה ולהכי אסור בין הלחיים רק פחות מד' מותר משום דבטל ואין להביא ראיה מאידך תירוצא דכולי עלמא סברי קורה משום מחיצה דהא לפי דעה זו דטעמא דרב חסדא דלחי משום מחיצה וקורה משום היכר בע"כ צריך לומר דרב חסדא דקאמר ד"ה אסור בין הלחיים לא סבירא ליה כתירוצא בתרא דכולי עלמא קורה משום מחיצה דאם לא כן בקצרה הוה ליה לתוספות לסתור דעה זו דאם כן בתירוצא בתרא מאי חילוק בין לחי לקורה אלא וודאי דמזה אין סתירה דדעה זו דרב חסד' לא סביר' ליה כתרוצא בתר':