אור ברסלב

יד דוד על עירובין· רבי יוסף דוד זינצהיים

דף ה:

דף ה.

ממ"נ אי עומד מרובה על הפרוץ. עיין סוכה ט"ו ד"ה פרוץ ושם העתיקו התוספות לחי המושך וטעות סופר הוא כי צריך להיות לחי הבולט כי אין דיניהם שוה כמבואר בתוספות:

רש"י ד"ה ארבע אמות כו' נידון משום מבוי. דברי רש"י אלו אדלעיל סוף ע"א קאי לאביי שמביא סיוע לדבריו וקושיא לרב יוסף ולאביי פרושו נידון משום מבוי כמו שכתב רש"י כאן כיון דשיעור הכשר מבוי בעלמא ד' אמות גם כאן נידון משום מבוי ולא משום לחי ורב יוסף מתרץ שאין הטעם כיון דשיעור ארבע אמות הוא שיעור מבוי אלא דארבע אמות נפק מתורת לחי והא דקאמר הגמרא נידון משום מבוי דמשמע מזה דארבע אמות הוה מבוי והוה ליה למימר אין נידון משום לחי צריך לומר דרוב מבואות שלהם הי' של ארבע אמות ועל כל פנים לא פחות ואף על פי שלרב יוסף לפי הדין כשר ב"ד טפחים מילתא דלא שכיח הוא לעשות מבוי קטנה כזו וגם לפתוח לו חצרות דוקא בקרן זוויות וכיון דלא שכיח מבוי כזו אף על פי שהוא ד' טפחים לא ידונו אותו למבוי אבל אם הוא ארבע אמות כיון שרוב מבואות כן הוא ידונו אותו כמבוי וכן נראה מדברי הריטב"א אף על פי שיש טעות סופר בדבריו ולפי מה שכתב הרב המגיד לדעת הרמב"ם הא לצריך לחי אחר היינו להתיר במקום הלחי דהיינו נגד הלחי וודאי לישנא דגמרא דייק טובא שזה שאמר נידון משום מבוי בפני עצמו וצריך לחי אחר להתירו לאותו מבוי קטנה:

תוס' ד"ה פחות מ"ד אמות כו' דקיי"ל כאביי. כלומר שלכאורא נראה שרש"י פירש כן בדברי רב הונא דלא העמידו לשם לחי משום דקיימא לן כאביי לחי העומד מאליו כשר אבל לא שיש הכרח לזה בדברי רב הונא עצמו ולפי זה לר"ת דלא פסק כאביי לא צריכין לפרושי הכי בדברי רב הונא לזה כתבו דאפילו לר"ת הרי רב הונא בע"כ בלאו הכי סבר כאביי כדמוכח לקמן ואם כן אף לר"ת צריכין לפרש דברי רב הונא הכא בלחי העומד מאליו ושוב כתבו ונראה דרש"י מדקדק כלומר דאלו הוה טעמא דרש"י שפירש כן משום דבלאו הכי הלכתא כאביי אם כן גם בלחי המושך הוה ליה לרש"י לפרושי הכי אלא וודאי שיש כאן הכרח בדברי רב הונא עצמו דאלו העמידו לשם אפילו ארבע אמות יהי' נידון משום לחי דאטו משום דריבה בסתימתו מגרע גרע אבל לקמן גבי לחי המשך ליכא הכרע בדברי רב הונא ויש לומר דמיירי אפילו הוקבע לשם לחי ומה שכתב רש"י כאן והלכתא כאביי קושטא דמילתא נקט לאשמעי' דהלכת' כאביי ודלא כר"ת אבל אף לולא זאת בע"כ צריך לומר דרב הונא כאביי. ובספר תורת חיים הקשה אם כן למה לקמן אביי דייק מדיוקא דרב הונא טעמא דלא סמכינן עליה מאתמול ולמה לא הוכיח כן מרב הונא דכאן דהוה בפירוש ואין זו קשיא חדא דכאן נמי לא הוה בפירוש כל כך רק מסברא אמרינן כן משום דריבה בסתימתו לא מגרע ותו דהגמרא לקמן רצה להביא ראי' מדברי רב ורב הונא שהי' שניהם יחד בשעת המעשה וגם להוכיח מזה דבלא סמך מאתמול לא מהני. ומה שהקשה עוד למה לא אמר לחי העומד מאליו פחות מ"ד אמות נידון משום לחי וגם זז לא קשיא דאי הוה אמר כן הוה משמע דבהועמד לשם לחי אפילו בד' אמות כשר בין לחי הבולט בין לחי המושך והוא ליתא דבלחי המושך פסול. לפיכך הוצרך לפרש דבלחי הבולט דוקא הכי הוי ולא בלחי המושך ומה שכתב עוד שכן משמע מדברי הרמב"ם וודאי דברי הרמב"ם סתומים והרב המגיד הניח בצריך עיון אמנם הרב המגיד גופיה כתב על דברי רשי' וזה מסכים לדברי רבינו בלחי שאינו עומד כלומר דהרמב"ם אינו מחלק בין ד' אמות לפחות מארבע וזה מסכים לדעת רשי' דבלחי שאין עומד מאליו כשר בכל ענין רק שהקשה דהרמב"ם הוה ליה לחלק בין ארבע אמות לפחות מארבע אמות בלחי העומד מאליו ועל כל פנים אין מדברי הרמב"ם סתירה לדברי רשי':

ויש לדקדק בדברי הגמרא נידון משום לחי ואין צריך לחי אחר להתירו דהך ואין צריך לחי אחר שפת יתר הא פשיטא. ואפשר לומר לפי מה דפסק בש"ע סימן שס"ג אם העמיד שם לחי אחר הוי לא סמוך עליה מאתמול אבל אם לא העמיד שם לחי אחר הוי סמוך עלי' מאתמול ולפי זה לרשי' דסבר דפחות מארבע אמות כשר משום לחי העומד מאליו א"כ בע"כ מיירי שלא העמיד שם לחי אחר הא אם עומד שם לחי אחר ונפל בשבת אינו יכול לסמוך על לחי הבולט וזה בא הגמרא לבאר דאי הוי אמר סתמא נידון משום לחי הוי אמינא בכל ענין אפילו נפל לחי אחר בשבת לזה אמר דזה ליתא דוודאי אי נפל בשבת לחי הבולט עכ"פ הוי לחי הבולט מאליו אלא לענין זה אמרתי נידון משום לחי דאין צריך לחי אחר להתירו בע"ש כי יכול לסמוך על לחי הבולט וזה שדייק רש"י וסמכינן עליה כלומר מע"ש הוא ברחב ארבע אמות לא סמכינן עליה מע"ש אלא אם כן בנאו מתחילה לשם לחי והטור כתב בסימן שס"ג דאפילו סמך עליו מע"ש לא מהני אלא בפחות מארבע אמות אבל בארבע אמות אפילו סמך עליו מע"ש אינו נידון משום לחי והשיגו הב"י דמדברי רש"י ותוספות משמע דאם סמך עליו מבעוד יום אפי' רחב כמה נידון משום לחי והשיגו הב"ח והט"ז כי חשבו שדעתו לומר לרשי' בלחי הבולט בסתמא אם סמוך עליה אפילו רחב כמה נידון משום לחי והא וודאי דברי רשי' מורין בהיפוך ודוקא אם הועמד לשם לחי מהני אפילו רחב כמה אבל סמיכה לבד לא מהני דבמחשב' לא נפיק מתורת מבוי. ועיין בסוף ספר טל אורות שפרושו ודבריו דחוקים:

אמנם לדעתי כוונת מר"ן ז"ל דהא רש"י נקט לחי הבולט שהוציא בנינו מפאת ביתו ולא נעשה לשם לחי ועל זה כתב רש"י שפיר דאפילו סמך עליה מערב שבת לא מהני דבמחשבה לא נפק מתורת מבוי אמנם אם לא היה בולט מהבנין אלא הי' מעמיד לחי גמור (רחוב) [רוחב] ארבע אמות בולט לרחבו של מבוי ואחר כך סמך עליה ממש בוודאי אף לרש"י מהני דלמה נאמר דזה יגרע משאר לחיים הא שפיר הוי היכר ועל זה השיג מר"ן על הטו"ר שכתב סתמא ולא הזכיר כלל מלחי הבולט מן הבנין ואדרבה משמע מדבריו שהעמיד לחי רחב ארבע אמות וזה וודאי מהני בסמך עליה אפילו רחב כמה דהא רש"י כתב ואנן לא מצינו לאפוקי במחשבה מתורת כוחל ולשוי לחי הרי כל דברי רש"י בכותל מיירי הא כל שאינו כותל אלא לחי ממש וודאי במחשבה סגי לסמוך עליה דהא לחי ממש הוא אלא דעד השתא לא הווה צריכין ליה ועכשיו הוא רוצה שיהי' לחי להתיר זה נראה לי ברור בכוונת מר"ן ז"ל וכן נראה שהבין רמ"א בדרכי משה אלא שהתנצל בעד הטו"ר דאין כוונת הטור באמת רק כשלא הועמד כלל לשם לחי ובגוונא דמפרש רש"י כגון שהי' כותל:

ולפי זה אפשר לתרץ מה שהקשו התוספות דאביי הוה מצי (לאתוי) [לאתויי] מלחי המושך עם דפנו של מבוי דהתם כיון דבלחי ממש מיירי פשיטא דהוה ידע לאפוקי מתורת לחי עד דאיכא ארבע אמות אבל כאן בלחי הבולט דמיירי בכותל עצמו הוה סביר אביי כיון דלאו לחי ממש הוא אלא כותל הרי לא צריך לאפוקי מתורת לחי ורב יוסף משני דאפילו הכי בעינן ד' אמות לאפוקי מתורת לחי:

כתב בתוספות שבת דלחי המושך בארבע אמות אפי' הועמד לשם לחי פסול כמו שכתבו התוספות כאן ולכאורה אינו מוכרח דיש לומר דהתוספות לא כתבו כן אלא כדי שלא נדייק מדברי רב הונא דלחי העומד מאליו כשר והוי קשה דילמא ש"מ ארבע ולפיכך צריך לומר דפחות מארבע אמות כשר דוקא בהועמד לשם לחי ומינה דארבע אמות אפי הועמד לשם לחי פסול אמנם לפי האמ' דקיימא לן לחי העומד מאליו כשר וגם רב הונה מוכרח דהכי סבירא ליה אם כן בע"כ פחות מארבע אמות דכשר אפילו בעומד מאליו מיירי ומינה דד' אמות דפסול נמי בהכי דוקא מיירי שלא הי' עמד לשם לחי אבל הועמד לשם לחי בכל ענין כשר ואף על גב דלא שייך טעמא דרש"י דריבה בסתימתו מכל מקום התוספות והרב המגיד כתבו הטעם בשם רש"י דבהועמד לשם לחי וקול (יוציא) [יוצא] דלחי הוא ונתפרסם הדבר איברא שהתוספות הביאו ראי' מהא דאמרינן לקמן ולרשב"ג להוי כנראה מבחוץ וכפי מה שפירש רש"י שדרך מעמיד הלחי שמושכין קימעא אלא שקשה לי על ראי' זו דהא רב אשי התם אליבא דרבא משני ולדידיה לחי העומד מאליו פסול ואם כן בע"כ הא דלרבנן כשר מיירי בהועמד לשם לחי ואם כן שפיר מקשי לרשב"ג כיון דהועמד לשם לחי להוי כנראה מבחוץ ושוה מבפנים אבל באמת לאביי דמיירי לרבנן בלא הועמד לשם לחי לא מוכח מידי ונראה לי כי זה טעם הגהת הרא"ש לקמן שפסק הך תירוצא דרב אשי לענין פחות מ"ג דהקשה עליו מר"ן בב"י דלדידן דקיימא לן דנראה מבחוץ כשר לא קיימי לן הכי ולפי מה שכתבתי מבואר דהגהות הרא"ש ס"ל דדוקא לרבא מוכרחין לומר הכי דכיון דמעמידן לשם לחי דרך למשוך קימעא הא לאביי שעומד מאליו יש לומר שפיר דלא מיירי בנראה מבחוץ ושוה מבפנים וראיתי בדברי הריטב"א שם שדייק לה מהא דאמר שרצפו בלחיים דמשמע שהועמד לשם לחי אמנם התוספות בע"כ לא ס"ל הכי שהרי לא דייקי לה אלא מפרש"י:

תוספות ד"ה ואותו לחי היכן מעמידו במבוי יותר משמנה כו'. והריטב"א כתב עוד דאפילו בשמנה קבעי דהא אנן אליבא דרב הונא קבעי מרא דהאי שמעתא ואיהו לא סבירא ליה הק"ו דלקמן דלדידיה יש לו פירכא והריטב"א כתב זה בשם התוספות ובתוספות שלפנינו ליתא להך תירוצא ואפשר דלא ניחא להו בהכי דניהי דרב הונא סבר כן הרי רב הונא בריה דרב יהושע משיב אפילו תימא דמוקי לה בהדי ולדידיה בוודאי צריך לומר דביותר משמנה מיירי:

תוספות ד"ה ק"ו מחצר ואם ארכן יתר על רחבן. לכאורא יש לומר דשפיר יליף ק"ו מחצר דאין בתים וחצרות פתוחין לתוכו אף על פי שארכו יתר על רחבו לא ניתר בלחי וקורה כמו שכתב רבינו יונתן והביאו הב"י בסימן שס"ג אלא שהתוספות לשיטתם לקמן סוף דף י"ב דחצר כיון שאינו סמך לרשות הרבים אף על פי שאין חצרות פתוחין לתוכו ניתר בלחי או קורה אם ארכו יתר על רחבו ולפיכך שפיר קמקשו דאין חילוק בין חצר למבוי ולפיכך פירשו דאין כוונת הגמרא על חצר ומבוי ממש רק הגמרא רוצה ללמוד מקום שמותר בלחי או קורה מק"ו ממקום שאין מותר בלחי או קורה ולפי זה (דהקושיא) [לוח הטעות: דהק"ו] הכי הוא ומה מקום שאין ניתר בלחי או קורה ניתר בעומד מרובה מקום שמותר בלחי או קורה אינו דין שיהי' ניתר בעומד מרובה אם כן אין ללמוד אלא אותו צד שמותר בלחי או קורה אבל לכל השאר (צרדין) [צדדין] אין ללמוד דהא לחי גופיה אין מתיר שם אבל אי הוה הק"ו על מבוי וחצר ממש ומה חצר שאין לחי מותר בו וכו' אם כן שפיר יש ללמד לכל הד' צדדין. דהא מכיון דחזינן דחצר שהוא חמור מותר בו עומד מרובה מכ"ש מבוי דקיל אבל כשהק"ו הוא באופן שכתבו התוספות אם כן אין ללמד אלא במקום שמתיר לחי ממש דהיינו צד רביעית:

והקשה מהרש"א נימא עומד מרובה בג' צדדין יוכיח. ותירץ כיון דאין ללמד בק"ו אין לומר יוכיח ע"ש. לכאורה תמוהין דבריו דזה שכתבו כן התוס' לקמן היינו מטעמא כיון שאין ללמד בק"ו טעמא מאי שיש סברא לחלק ולומר דבחצר מהני פס אבל במבוי לא אם כן אין לומר גם כן יוכיח דאין זו ריעותא למבוי לומר כיון דלא מהני פס לא מהני נמי עומד מרובה. דשאני פס דיש לו טעם מה שאין כן בעומד מרובה דלית להן טעם וכן פירש מהר"ם לובלין ובע"כ צריך לפרש כן דאל"כ לא מקשה הגמר' מידי מפרצת עשר דהא נמי אין ללמד בק"ו ותו דבוודאי אין כוונת התוספות על כל מקום שלא נוכל ללמד בק"ו שלא נוכל גם כן לומר יוכיח דאם כן בטלו כמה יוכיח הנאמרים בתלמוד ואם כן הרי תירץ מהרש"א נסתר דכאן אין סברא לומר דעומד מרובה לא מהני בג' מחיצות ואפשר דכוונת מהרש"א לומר כיון דהטעם דלא מצינו למילף בק"ו הוא כיון דעיקר הק"ו ומה מקום שאינו מותר בלחי שהוא חמור (נותר) [מותר] בעומד מרובה מקום שמותר בלחי הרי הוא וודאי קל פשיטא שמותר בעומד מרובה שהוא טוב יותר מלחי אבל מקום דלא מהני לחי גם עומד מרובה לא יועיל דילמא אותו מקום דהיינו שלשה צדדים חמורים יותר שצריכים היתר יותר טוב מלחי וגם צריכין היתר יותר טוב מעומד מרובה ולפי זה גם כן אין לומר יוכיח מזה דהא טעמא דלא מהני משום שהוא מקום חמור דלחי לא מהני בו אבל מקום דלחי מהני בו וודאי דמועיל:

תוס' ד"ה וספק דבריהם. עיין משאת משה חלק א"ע דף רי"א ע"ג:

תוכן העניינים

יד דוד על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה