אור ברסלב

יד דוד על עירובין· רבי יוסף דוד זינצהיים

דף ה.

דף ד:

והכא בהיכרא של מטה ובהיכרא של מעלה קמפלגי. הרא"ש השיג על הרי"ף שנראה מדבריו דס"ל דהמיעוט הוא שמניח קורה אחרת למטה מהקורה אשר הוא למעלה מכ' באופן שיהיה הקורה השני בתוך כ' ובגמרא לא משמע כן אלא דהמיעוט הוא למטה בקרקע כן נראה בעליל דברי הרא"ש וכן כתב ב"י בסימן שס"ג. ובספר קהלת יעקב השיג על הב"י בדף כ"ד דהרא"ש נמי היה מפרש בהרי"ף דהמיעוט למטה ורק דקשיא ליה על הרי"ף למה כתב שממעטו בקור'. דפשוטו משמע דממעטו בעפר ואחר המחילה רבה דבריו תמוהים שהרי הרא"ש כתב ואין לשון הרי"ף מכוון דמשמע שממעט בקורה אחרת שנותן למטה מעשרים ואיך אפשר לפרש זה על הקורה שנותן בארץ סוף דבר כל לשון הרא"ש מורה דהוי מפרש דברי הרי"ף כדברי הרשב"א ובעל המאור איברא דנראה מדברי הרא"ש שלא השיג על הרי"ף רק במה שאמר דהיכר של מטה כהיכר של מעלה וזה דוקא שייך במגביה העפר למטה אבל במניח קורה לא צריך להך טעמא ואף אביי דלא סבר הכי מודה בקורה. ונראה מדעת הרא"ש שאפשר לומר דהרי"ף באמת הלכה פסוקה נקט לכל הדיעות כדי לצאת אף לסברת אביי (וכמו שנראה דעת רבינו יונתן שלכן כתב הרי"ף שמניח הקורה כדי לצאת מחשש שמא יפחת)ובעיקר פלוגתא דרב יוסף ואביי לא גילה הרי"ף דעתו הלכה כדברי מי לכן הוצרך הרא"ש אחר כך להוכיח מדברי הרי"ף דסבר דהלכה כרב יוסף:

עוד ראיתי בספר קהלת יעקב שהקשה לסברת הרשב"א בדעת הרי"ף דנותן קורה של תיקון למעלה דאם כן מאי פריך הגמרא לעיל דף ג' מניח הקורה משפת עשרים אמה ולמטה נימא דההיא בקורה של מיעוט איירי אבל הקורה של היכר יכול להיות על גבי חלל עשרים וכדעת רבא ותירץ דקים ליה לתלמודא דהך ברייתא לא איירי במיעוט אלא בקורה של הכשר מבוי יע"ש. וכבר כתבתי לעיל כי הנוסח של הברייתא בתוספתא הוא כיצד ממעטו ומוכח דעל קורה של המיעוט קאי וכן העתיק הרי"ף בעצמו כיצד ממעטו נותן עליו קורה מעשרים אמה ולמטה. איברא שבאמת הנוסח שלפנינו ברי"ף הוא כמ"ש וכן היתה גירסת הרא"ש ברי"ף אמנם רבינו יונתן העתיק נותן הקורה מעשרים אמה ולמטה ולפי זה משמע דעל הקורה הראשון קאי שמשפילו תוך עשרים ולפי זה צריך לומר דמה שכתב הרי"ף אחר כך היה גבוה מעשרים אמה ובא למעט מיירי באופן דאין יוכל להשפיל הקורה הראשון וצריך לעשות תיקון אחר אזי מניח קורה אחרת וגירסא זו יותר נראית ועיין יצחק ירנן נ"ט. ובספר חסדי דוד על התוספתא ויש להשיב על כל דבריו. ועיין מה שכתבתי לעיל והחולקים על הרי"ף הביאו ראיה מהירושלמי ואני ראיתי בירושלמי ר"ח בשם ר"י מבוי שקורתו למעלה מעשרים נותן קורה בתוך עשרים. וממעט וזה כדברי הרי"ף:

מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו. חדושי ר"י אלמידה כ"ג ע"א. קהלת יעקב כ"ד:

אמר אביי מנא אמינא כו' והאמר רב נחמן. ויש לדקדק למה הביא מתחילה מברייתא וקשה דילמא פתח לה בדופן האמצעי. והוצרך להביא מרב נחמן הוי ליה להביא תיכף מרב נחמן ולפי מה שכתבתי לעיל אפשר לומר דרב נחמן הוה אפשר לומר דשני הדינים הא בהא תלי' כיון דארכו יתר על רחבו צריך בתים וחצירות דר"נ סבר כר' אהלאי דפחות מרוחב ד' אין ניתר בלחי וקורה וא"כ האורך צריך להיות יותר מד' טפחים וכיון דאפקינהו מד' טפחים אוקמינהו אד' אמות ושפיר יכולין להיות בתים וחצירות פתוחין לתוכה אבל למאן דלא סבר כרבי אהלאי ואין צריך רוחב ד' א"כ משך המבוי די בד' טפחים ואין צריך בתים וחצרות. לכן הביא הברייתא דאמר סתמא בתים וחצירות פתוחין לתוכה משמע דאין חולק וא"כ גם ברב נחמן לאו הא בהא תליא ואע"ג דרבי אהלאי פלוגתא דתנאי היא ויש לאוקמא ברייתא כתנא דס"ל דר' אהלאי מ"מ דוחק לומר כן. שוב בא לידי נחלה ליהושע וראיתי שגם הוא הקשה כן ותירוצו דחוק:

רשי' בד"ה לא דכ"ע כו' למשרי ר"ה והרי יש כאן היכר. נראה כוונתו בזה כיון דעיקר הטעם משום דלא ליתי למישרי ר"ה וא"כ הרי יש היכר בכניסת המבוי תחת הקורה ובא רשי' לשלול בזה מה דאמר לקמן בחד תירוצא דנחלקו בזה אי היכרא מלגאו או היכרא מלבר לכן כתב אפילו נימא דהיכרא לבני מבוי בענין שלא יתירו רשות הרבים הרי יש להן היכר בכניסתן תחת הקורה ולא בעינן דוקא ההיכר בצד הפנימי כשעומדים מפנים לקורה כמו שכתב רשי' לקמן דף ח' אלא די להם בהיכר תחת הקורה:

רשי' ד"ה מתיר פירצה כו' ופירצתה הנותרת כו' כיון דלאו כצ"ל:

רש"י ד"ה ואי אמרת בד' הוי מבוי וכו' מיעוט חצרות שתים. לכאורה שפת יתר הוא דהא מחד חצר נמי קשה כדמפרש רשי' ואזיל ונראה לי משום דאי הוי סגי בחד חצר הוה אפשר לומר דמיירי במבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר כדלקמן דף ח' ע"ב והחצר בצד הארוך דאע"ג דמסקי' לקמן דאינו מניח אלא כנגד הקצר מ"מ המחיצ' שנשאר סגי לפצימין כיון שהחצר עצמו עכ"פ פתוח למבוי אבל כיון דבעי שתי חצירות א"כ במבוי קצרה כזו צריך שיהי' בצד הקצר ג"כ חצר וא"כ לא נשאר מקום לפצימין אלא שעדיין יש לדקדק דשפיר מצי לאשכוחי שתי חצירות במבוי וכגון דהמבוי ארוכה יותר מד' טפחים משני צדדים אלא שהניח הקורה בסוף המבוי כדלקמן באופן דלא נשאר מן הקורה לפנים רק ד' טפחים ובכל צד חצר פתוח בד' טפחים עד הקורה והכותל הנשאר בכל צד הוה לפצימין ונראה לי שמשום קושי' זו כתב רשי' ועוד כולו פרוץ הוא:

רש"י ד"ה ארכו יתר על רחבו כו' ארבעה חסר משהו ואין שם שיעור פתח. כוונת רשי' אפי' שיעור חד פתח ומכ"ש שיעור שני פתחים והא דלא ניחא ליה לרשי' למימר כסברת התוס' דבאמת מיירי במשהו יותר מרחבו ד' כמו שהוכיחו מדר' אהלאי דהא דרב אהלאי לאו הלכתא פסיקתא היא כיון דפלוגתא דתנאי היא ולא מסיימו וכן הרמב"ם בפי"ז לא פסק כוותיה וכתב אם רחב יותר מג' צריך תיקון וכיון דאין הכרח מר' אהלאי למה נדחק לומר ד' לאו דוקא רק משהו יותר ונאמר יותר דלא סבר כר' אהלאי וד' דוקא. ומהרש"א כתב בתוספות ד"ה ואי בד' דטעמא דרש"י דאי הוה רחב ד' לא הוה מקשה הגמרא מידי דשפיר מצי לאשכוחי חצר ברוחב ד' והכתלים שבצדו הם לפצימין. ולא הבנתי דבריו דהא על כל פנים שתי חצרות לא משכחת לה ומשמעות הגמרא שיהי' שתי חצרות פתוחות לרחבו וכמו שכתב רש"י:

תוספות ד"ה סוף מבוי כו' ופירש רש"י אין נראה. אפשר לומר דגם רש"י סבירא ליה לפי האמת לאביי דפסקינן כוותיה צריך שישאר פס ד' אבל אי לא נשאר פס ד' וצריך לעשות פס מתחלה צריך לעשות פס ד' אמות אמנם זה שכתב רש"י בד"ה אם יש שם פס ד' או עשה פס ד' היינו לפי הוה אמינא דמוקמינן הך דרבי אמי ורב אסי כרב יוסף ולרב יוסף וודאי דסגי בפס ד' אף לכתחילה כיון דלדידיה שיעור מבוי רק ד' ושפיר פירש רש"י אבל לפי התירץ דמוקמינן ר"א ור"א אפילו כאביי פרושו אם יש שם פס ד' שנשאר פס ד' ולפ"ז לא יחלוק רש"י על רוב הפוסקים דפסקי דבעי שישאר דוקא פס ר':

תוספות ד"ה דפתח לו בקרן זויות. עיין בתשובת מהר"ל בן חביב סימןי"ג ביאור דברי התוספות ודבריו ממש כדברי מהרש"ל וגם הגיה תיבת אפילו כמו שכתב מהרש"ל וכתב שכן הוא בתוספות הרא"ש ומסקנתו כדי שיהי' אלכסון של ד' צריך בצד המשך ג' טפחים וג' חומשין שהם ח"י חומשים ובצד הרחב טפח אחד וד' חומשין שהם ט' חומשין והרב רבי עמנואל בספר אדרת אליה כתב חשבון אחר יע"ש:

תוס' ד"ה אמר אביי הא דלא מייתי ראיה כו'. מדברי הרי"ף והרא"ש לקמן נראה דהוה גרסו אביי ולא שמואל ואם כן פשיטא דאביי שם לשיטתו הכא ולא היה (יוכל) [יכול] להביא ראיה מדעת עצמו:

תוספות ד"ה ורב יוסף קשה דהא רב יוסף גופיה קאמר לקמן. הרי"טבא תירץ דהתם רב יוסף אליבא דרב הונא קאמר וליה לא סבירא ליה. וקשה לי דהא הך דינא דלחי הבולט נמי רב הונא קאמר לה ואם כן כיון דבלאו הכי מוכח דרב הונא סבר דמשך מבוי בד' אמות מאי צריך לתרוצי לאפוקי מתורת לחי נימא רב הונא לשיטתי' ואפשר לומר דהגמרא כאן סובר דבהך דינא אפילו רב יוסף מודה דלאפוקי מתורת לחי בעי ד' אמות. אמנם קשה הא רב יוסף גופיה לא סבירא ליה הך סברא דאי סבירא ליה איך מוכח מרב הונא גבי לחי המושך דמשך מבוי ארבע אמות דלמא לאפוקי מתורת לחי בעי ד' אמות אלא שמע מינה דרב יוסף גופיה לית ליה הך סברא וצריך לומר הא דקאמר ורב יוסף לאו לרב יוסף גופיה קאמר דהא וודאי לית ליה הך סברא אלא איכא מאן דאמר דסבר כרב יוסף דמשך מבוי ב"ד טפחים יתרץ כן שלא יקשה מרב הונא וכן באמת יתרץ כן גבי לחי המושך אמנם רב יוסף עצמו לא סבירא ליה הך סברא אלא טעמא דרב הונא בתרוייהו דסבר שיעור מבוי ד' אמות כצ"ל לדעת הריטב"א והוא דוחק:

תוס' ד"ה לחי. עיין מרכבת המשנה. פי"ז דשבת הכ"ב:

תוכן העניינים

יד דוד על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה