יד דוד על סוכה· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף מב:
יכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו התוספות פירשו דיש שיכול לאכול מבושל ואין יכול לאכול כזית צלי אבל משערין בצלי מפני שדינו בצלי. והרמב"ם בפ"ב דקרבן פסח כתב סתם קטן וחולה וזקן אם יכולין לאכול כזית שוחטין עליהם ולא פירש צלי ואפשר דס"ל להיפוך מדברי התוספות דיש שיכול לאכול כזית צלי ואינו יוכל לאכול מבושל ואפ"ה משערין בצלי כיון שפסח דינו בצלי סגי בהכי ומה לנו אם אין יכול לאכול כזית מבושל. ואפשר דהתוספות לא בחרו בזה משום דא"כ למה נקט כזית צלי לימא כזית סתם וא"ל דנטעי דדוקא כזית מבושל אבל צלי לא דמה"ת כיון שיוכל לאכול כזית צלי בוודאי סגי בהכי להיות יוצא בו אבל השתא דשיעורא דצלי יתירה צריך למיתני כדי שלא נאמר אם אכל צלי כ"כ בשיעור כזית מבושל יצא בו קמ"ל דוקא כזית צלי בעי ופחות מהכי לא יצא:
פרק רביעי
ההלל והשמחה שמנה. עיין פסחים צ"ה ד"ה טעון לינה:
ומלמדין אותו לומר כל מי שיבא לולבו לידו הרי הוא לו במתנה משמע דבעי"ט הי' אומרים כן דכל מי שיגיע לולבו לידו למחר הרי הוא לו במתנה וכתב מהר"יא טראנא בחלק ראשון סימן ק"נ דכל היכא דלא ברירא דעת מקנה שהרי אינו מזכה לו בשעה שלוקח שאינו מבורר לא מהני כדאמרי' בהגוזל וכי מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטים מבעל המעות ואפי' ידועים כולם כגון שיושבים בסעודה לא מהני כיון דאין לאחד מהם חלק מבורר ובהאי שעתא ליכא הקנאה דאין ברירא וכשהוא בא לזכות אין שם דעת אחרת מקנה אותו ביחוד והא דהכא מהני אע"ג דבהאי שעתא שבא לידו ליכא דעת מקנה מ"מ דעת קונה מיהא איכא שאע"פ שסבר שהוא שלו מ"מ כיון דמלמדין אותו שיאמרו אלמא חיישי לחילוף ומכוון לזכות בו דשמא הוא לולב של חבירו ושמא דלענין קטן לא הועילו כלום כיון דלית ביה זכיה מלנפשיה וגם אין דעת אחרת מקנה אותו וכי היכי דלא אהני לקנות מן הקטן כך לא אהני להקנות לקטן עכ"ל ובענין קטן לא הבנתי דבריו דבע"כ צ"ל דלא הי' הקטנים מניחים לולביהם שם דבשלמא הגדולים ע"י אמירתם יצאו מרשותם וכשנתכוונו אח"כ לזכות זכו. אמנם אמירת הקטנים בלא"ה לא מהני ולא יצאו מרשותם וא"כ איך יצאו הגדולים אלא וודאי צ"ל דהקטנים לא הי' מניחים לולביהם שם מלבד מה שכתב הרב דהקטנים לא יצאו אלא דהגדולים לא יצאו (ואפשר דמ"ש הרב מקטנים לאו אהך דינא דלולב קאי אלא למה שכתב לעיל מזה מקטנים ע"ש):
וראיתי בספר שמחת י"ט סימן צ"ד שכתב דוודאי הקטני' ג"כ הי' מניחים שם מדלא קאמר שהקטנים הי' מניחים בפני עצמן כמו הזקנים ואפ"ה הי' יוצאים מטעם ס"ס ספק הגיע לידו את שלו ואת"ל של אחר דילמא מגדול (אלא שס"ס זה אינו מתהפך) ולפ"ז הקשה כיון דבע"כ צ"ל דמטעם ס"ס הי' יוצאים א"כ למה הי' צריכי' כולם לומר כן בב"ד לבד סגי דהוה ס"ס ספק הגיע לידו את שלו ואת"ל משל אחר דילמא מאותם שאמרו כל מין שיגיע לולבי לידי (דכל קבוע כמחצה על מחצה). וס"ס זה מתהפך ע"ש ולדעתי חדא דס"ס זה לא מהני דהוה כמו ספק אחד בגופו וספק שני בתערובוח מלבד דהספק השני אינו מתיר יותר מן הראשון ובעיקר הדבר נראה דלא שייך כאן ס"ס דכאן דין ממון יש לו וכיון שנתערבו כי אתא לקמן לדינא אמרינן דכולן שותפין הן והוה כמו אתרוג של שותפות דאין יוצאין ולכן וודאי צ"ל דלא הי' הקטני' מביאים כלל ולהכי לא תני כמו זקנים דגם הזקנים הי' מלמדים אותם שלא יבא לולבו ליד אחר יהי' לו במתנה אבל הקטנים אפי' נאמר דהי' מניחים את של קטנים לבד הקטנים לא הי' יוצאים כיון דאמירתם לא מהני. לכן לא הי' מביאים כלל ועכ"פ נראה דהרב לא ראה דברי מהרי"ט מדלא הביאו ובעיקר הדבר למה מהני הך דמלמדין למ"ד אין ברירה הרב מהרי"ט חזר בו בחלק שני סימן כ"ג מחשן המשפט ששם כתבו דאע"ג דבשעה שהתנה אינו מבורר מ"מ איהו לא גמיר ומקנה מהשתא שאם למחר יכיר את שלו נוטלו ואם בא אחר ללקחו מעכב על ידו ויכול לחזור בו קודם שיגיע ואינו מזכהו אלא לאחר שיגיע לידו ובאותו שעה מבורר הוא שבא לידו אבל מעיקרא אפילו קנו מידו לא זכה עכ"ל. ולפ"ז יש לדקדק למה הי' צריכים לומר בעי"ט ולא הי' אומרים למחר אחר שכל אחד נטל הלולב וצ"ל דאז אין פנאי כי תיכף כיון דאגבה יצא ובאותו שעה לא הי' שלו כיון שעדיין לא אמר איברא בירושלמי תליא מתני' בפלוגתא דר' דוסא ור' יהודא בב"ק דף ס"ט גבי והצנועין אי אמרינן כל הנלקט או כל המתלקט ומוקי מתני' כמ"ד דבשחרית הי' אומרים ומוכח שם בב"ק דהך מ"ד ס"ל דיש ברירה וצ"ל להירושלמי דלאידך מ"ד באמת לא הי' אומרים בעי"ט רק למחר אחר שנטלו ועכ"פ מהך ירושלמי קשה למה שכתב מהרי"ט בח"א דלמה צריך לאוקמי' כמ"ד בשחרית דאפילו למ"ד לעתותי ערב ניחא דהתם העניים לא הי' מכוונים לזכות כי הי' לוקחי' בתורת לקט אבל הכא מכוונים לזכות וגם על מה שכתב בחלק שני מלבד דקשה מן הירושלמי דמה צריך לאוקמי כמ"ד משחרית הא אפי' למ"ד התם מערבית ניחא כיון דלא הי' מכוון לזכותו אלא אחר שהגיעו לידו אף גם זאת מסוגיא דב"ק קשה על מהרי"ט דאיך הוכיח התם דאית ליה ברירה דילמ' משחרית נמי הכי קאמר דאחר שלקטו יהי' מחולל ולא קודם הליקוט וכמו שפירש מהרי"ט כאן וא"כ אף למ"ד אין ברירה ניחא ואף אם נאמר דכל המתלקט לא משמע כן מ"מ קשה דהא התוס' הקשה התם למ"ד לעתותי ערב דאיך תקנו מה שכבר אכלו העניים ותירצו דהי' מתקנים מה שהי' יכולין לתקן וא"כ קשה למה הי' אומרים לעתותי ערב יאמרו בשחרית דלאחר הליקוט יהי' מחולל ושפיר דמי אפילו למ"ד אין ברירה כמו הכא לדעת מהרי"ט אלא וודאי צ"ל דכל כה"ג לא מהני למ"ד אין ברירה וא"ל דהכי שאני שיכול לעכב על ידו דהא התם נמי יכול לעכב על ידו ושוב ראיתי בספר נאות יעקב שהביא דברי מהרי"ט בחלק ראשון ובחלק השני גם הביא דברי הירושלמי ואין כאן מקום להאריך יותר. ועיין דרך המלך ק"ב ע"א:
גזירה שמא יטלנה בידו. שאגת ארי' נ"א ע"א:
רש"י והשמחה לאכול בשר שלמים. עיין בפסחים ע"א דמבואר כן מהגמרא אלא דבאי אפשר מכבד בכסות נקיה וביין ישן אבל עיקר השמחה לכתחילה בבשר שלמים ועיין מה שהקשה ביצחק ירנן דף קכ"ז מחגיגה ח' ולפמ"ש לא קשיא משם וגם מרשי' בביצה י"ט:
תו' ד"ה לולב ושמחה. אמרי שפר דף נ"ז. ודבריו כמ"ש מהרש"א ע"ש: