אור ברסלב

יד דוד על מועד קטן· רבי יוסף דוד זינצהיים

דף כד.

דף כג:

אבל שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה כו' דע כי בפירוש הפסוק י"ל שני פרושים האחד כי עיקר הציווי לאסור לבני אהרן הפריעה ופרימה שהוא דרך באחרים על המת לפיכך הזהירן הכתוב ואמר ולא תמותו הא אחרים הרשות בידם לפרוע ולפרום או לא והפן השני כי עיקר הקרא להתיר לבני אהרן שלא יצטרכו לפרוע ולפרום כמו שהחיוב באחרים לעשות ולא תמותו הכתוב מבשרן אע"פ שאחר חייב מיתה אבל הם כיון דברשות עושים פטורים מן המיתה והפן השני זה הוא דרך הגמרא כאן דאלו להפן הראשון לא שמעינן כלל שאחר אסור לפרוע ולפרום אלא דוקא בני אהרן הוזהרו שלא לפרוע ולפרום הא אחר הרשות בידו לעשות מה שירצה והרמב"ן כתב בשורש שמיני דף ל"ח שרז"ל דרשו בו שלילות לומר אתם לא יהי' עליכם חיוב מיתה בהמנעכם מזה כשאר אבלים המתחייבים וזה כלו אסמכתא שהכתוב הוא מניע וחיוב מיתה להם ורשות ופטור לאחרים על דרך מנהג לחכמים לומר בדרך אגדה וכ"כ בפרושו לתורה ובספר תורת האדם והשיג על הראב"ד שלמד מהך גמרא דגזרת ל' דאורייתא וכן דעת התוספות כאן אמנם במגילת אסתר שם כתב כי הוא לימוד גמור וניהי דפטור מדיני אדם חייב מיתה בדיני שמים וזה חיוב מיתה שאמרו ע"ש ודבריו מגומגמי' דמאי חידש בזה שחייב מיתה בדיני שמים בוודאי שלא נטעי לומר דחייב בדיני אדם ולכאורא יש ראי' לדברי הרב מג"א וקושיא להרמב"ן מהא דילפינן חיוב מיתה בפרוע ראש מהקישא דשתויי יין ביחזקאל כמו שאמרו בסנהדרין דף פ"ג ואי ס"ד כסברת הרמב"ן הרי מקרא מפורש הוא ולמה צריך ללמוד משתויי יין וכבר הקשה כן בכסף משנה והרמב"ן בתורת האדם תירץ בדף כ' דוודאי האי קרא לאסור לבני אהרן קאתי אבל מ"מ כיון שלא הי' הציווי אלא לשעה הוצרך ללמוד בסנהדרן מקרא דיחזקאל לדורת ולזה ג"כ נתכוון בדף ע' בהשיגו על הראב"ד במה שכתב ומהאי קרא למוד דאסורים בעבודה ובתועפת ראם פ' שמיני תמה על הרמב"ן דהא מקרא דיחזקאל ילפינן ורצה לומר דכוונת הרמב"ן למה שאמרו בסוף פ' שבועות העדות דף ל"ו אלא מעתה שתויי יין ופרועי הראש דבמיתה דמשמע לכאורא דנפקא מקרא דבני אהרן וכ"כ בנימוקי שמואל אמנם רש"י פירש פרועי ראש מקרא דיחזקאל וכ"כ הריטב"א וא"כ גם הרמב"ן דעתו כך ומה שכתב בדף ע' ומהאי קרא למוד כוונתו כמ"ש בדף כ' כלומר דנלמד לשעה שיהי' אסורים בעבודה ולפי שכבר האריכו האחרונים בענין זה אקצר. ועיין הרא"ם פ' שמיני ובמפרשי התורה ובלחם יהודה ע"ז ע"ב ומה שאכתוב בתוספות:

פחז חובה. מרכבת המשנה פ"ו דאבל ה"א:

נתר רשות. עיין דבר משה ח"ג דף כ"ט ע"ג וע"ד:

כל קרע שאינו בשעת חימום כו' קרע עליה תליסר מאני כו' והקשה בסם חיי בליקוטים דף א' ע"ד דמאי מקשה הגמרא מההיא דשמואל דשאני התם שהי' בשעת שמועה שהיא כשעת חימום. ובתירץ אחד תירץ הרב דלא קרע כלום בפעם אחת אלא בכל שעה שהי' עולה מיתתו בזכרונו הי' קורע ע"ש וכזה תירץ הריטב"א שעדיין לא נדפסו חידושו בזמנו של הרב סם חיי ועיין עוד שם מה שהאריך בזה ושוב ראיתי להסמ"ג בדף רמ"ו שכתב ג"כ כתירץ התו' בד"ה וכל קרע שכל שלא קרע חייב לקרוע אע"פ שאינו שעת חימו' דא"כ מה הקשה הגמרא משמואל הא עדיין לא שמע וכתב וז"ל אם לא נאמר שמקשה למה הוצרך לקרוע כלי אחר כלי ואפשר דכוונתו כמ"ש הריטב"א אי נמי אפשר לומר דסבר דפעם אחת קרע ומ"מ מקשה כיון דבקריעה ראשונה יצא למה קרע האחרי' וראיתי בסם חיי בדרשותיו דף מ"ו דכתב דאפי' אם נאמר דאם לא קרע חייב לקרוע היינו בתוך שבעה אבל לא לאחר שבעה ובאמת לא ידעתי מנ"ל כיון דרב ושמואל שתיהם הי' בבבל בסורא ונהרדעא מנל"ן דהי' רחוקים זה מזה כ"כ שלא הי' נודע לו בתוך שבעה וכן רבי יוחנן ור' חנינא:

כל עטיפה שאינה כעטיפ' ישמעאלים. עירובין ב' ד"ה היודע להתעטף:

הלכה כר"ג עיין עירובין מ"ו ד"ה דאמר שמואל:

תוס' ד"ה הא אחר כו' נראה דאסמכתא בעלמא היא כו' מפשטות דבריהם וודאי נראה דמצות אבל לפרוע ולפרום הוה רק אסמכתא וכדעת הרמב"ן דכיון דפשטא דקרא על בני אהרן קאי שהם מצוים לפרוע ולפרום וחייבים מנ"לן איסור כלל באחרים וכן הבין בספר רצוף אהבה סימן קמ"ה. אמנם בסם חיי בליקוטים בדף ב' ע"ג השיג עליו וכתב דכוונת התוס' דמיתה הוי אסמכתא אבל האיסור לא הוי אסמכתא וכ"כ באזני יהושע דף צ"ו ולא ידעתי מנא להו דאי משום דהתוס' לא הביאו ראי' רק על חיוב מיתה דמוכח שם מסנהדרין דאינו חייב מיתה מדלא חשיב שם הא לית' דוודאי ממיל' מוכח דהא עיק' לימוד האיסו' הוא אי אמרינן דאחר שלא פרם חייב מיתה וקראי להתיר בני אהרן אתא ולא תמותו קאי אשאר אבל וכמ"ש למעלה אבל אם נאמר דלא תמותו קאי על בני אהרן ולאיסור אתא קרא ולחייבים מיתה בוודאי אין לנו לימוד כלל לאסור באבל דרק רשות הוא וכמו שהארכתי בזה לעיל ותו כיון דהראב"ד סבר דהאיסור והמיתה הוה דאורייתא והרמב"ן סבר דהכל הוא אסמכתא למה נייחס להתו' סברא שלישית דהאיסור הוא דאורייתא והמיתה אסמכתא ובוודאי נראה שדעת התו' כדעת הרמב"ן שהכל הוא אסמכתא:

בא"ד דהא לא מייתו להו בסוף הנשרפין גבי אלו שבמיתה היינו בריית' דמייתי התם. והקשה באזני יהושע דהא בלא"ה צ"ל דתנא ושייר דהא לא חשיב התם כולהי דמיתתם בידי שמים שהן י"ח כמ"ש הרמב"ם בפי"ט מהלכו' סנהדרן וצ"ל דתנא ושייר ואפשר לומר דהני אחרינהו י"ל דהם בכלל אלו שמנו כגון תרומה בכלל טבל אבל אבל אין בכלל אחד מכל אלו וא"כ היה ליה למחשביה בהדיא. ולכך צ"ל דאסמכתא בעלמא היא. ועיין פני שלמה נ"ב ע"ב. לחם יהודה ע"ז ע"א:

תוס' ד"ה וכל קרע כו' ולי נראה דכל שעה שיכול להתחמם כו' ומשמע מזה אבל אם אין יכול להתחמם אין רשאי לקרוע משום בל תשחית כיון דהאי דשמואל כשעת חמום דמי אבל מדברי הריטב"א נראה לא משמע כן ובב"ק דף צ"א ד"ה עובר נר' שדעתם כדעת הריטב"א. ועיין על התוס' סם חיי בליקוטים דף ב' ובדרשות מ"ו ובמה שכתבתי בגמרא:

תוכן העניינים

יד דוד על מועד קטן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה