יד דוד על יומא· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף פה.
לא צריכי' דנגחו כו' התוספות הקשו דהוה מצי למימר כולהי לענין נזיקין דהיכא דרוב ישראל ונגח תורא דידן לתורא דידיה משלם נזק שלם ובכתובות סוף פ"ק כתבו כן בגיליון התוספות וכתוב שם מהר"ם דהתוספות דיומא מהר"ם חיברם אלא דבמה שכתבו ברוב ישראל משלם נזק שלם בנגח תורא דידן לתורא דידיה הטור כתב להדיא דאפילו ברוב ישראל יכול לומר לו אייתי ראי' דישראל את משום דאין הולכין בממון אחר הרוב וכן דעת הרב המגיד אמנם לדעת התוספות קשה הא קיימ"ל כשמואל ולא כרב והבית שמואל שם כתב דדעת התוספות דדוקא בממון שבא לידו מדעת בעלים אמרינן דאין הולכין אחר הרוב כמ"ש בד"ה להחזיר לו אבידתו וצ"ע שלא הוצרכו התוספות לומר כן אלא גבי אבידה דממון שלו אבל ממון זה דמי תשלומי הנזק נראה דעדיפא טפי מדמי שור לרדיא שהרי לא בא ליד זה מעולם ולא יצא מרשות זה מעולם מה"ת נחייביה מכח הרוב. ועיין בספר תוספות יוה"כ ובשיטה מקובצת ספ"ק דכתובות שהביא דברי התוספות אלו בשם מהר"ם ולא העיר עליהם ואדרבה משמע משם שגם דעת רש"י כן הוא ובקונטרסים על אין הולכין בממון אחר הרוב הארכתי בזה. וכעת נדפס ובא שמן המור ובדף ל"ט מחלק ראשון האריך בזה וכתב לתרץ שאני הכי כיון דאין הספק על הממון לבד אלא על גוף האיש לפיכך הולכין אחר הרוב כי דוקא בממון לבד שמעינן לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ועשה לו סמוכת מדברי הרמב"ן שהביא בשיטה מקובצת דף ע"ח סוף ע"ג. ובאמת הרמב"ן ושאר מפרשים לא אמרוה אלא גבי רובא גוים אבל לא ברוב ישראל כדמשמע שם מדברי שאר המפרשים דהביאה שם בשיטה מקובצת ובע"כ התו' לס"ל הך סברא גבי רוב ישראל דאי ס"ל מאי קשיא להו לשמואל גבי להחזיר לו אבידתו והוצרכו לומר משום דלא אתא לידו ברשות בעלים הלא ל"ק כלל כיון דעל הממון לבד אין דנין אלא עליו אלא וודאי התוספות לא ס"ל. וע"ש בשיטה מקובצת מ"ש לפי השיטה הישנה. ועיין מ"ש בכתובות דנר' לכאורה דעת בעל תרומת הדשן כמ"ש בית שמואל:
מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת. זרע אמת בחדושים סימן מ"ו:
מעם מזבחי ולא מעל מזבחי וקשה דהא בסנהדרן דף ל"ה ול"ו מסקנת הגמרא דרציחה דוחה עבודה ואפילו בקרבן תמיד וא"כ זה סותר למ"ש ר"ע ולא מעל מזבחי וצ"ל דזה קרוי דחיית עבודה בלקחו מעם מזבחי ואע"פ שאין שם כהן אלא הוא ותבטל העבודה אבל לא מעל מזבחי והעבודה בידו וזה לאו משום דחיית העבודה אלא מגזירת הכתוב היא בעוד שהעבודה בידו אבל הרמב"ם פ"ה דרוצח הי"ב כתב ממשמע שנאמר במזיד מעם מזבחי מכלל דבשוגג אין לוקחין ובשוגג כתב דוקא על גגו של מזבח ועבודה בידו מכלל דבמזיד אפילו על גגו של מזבח ועבודה בידו נמי לוקחין אותו וכבר הקשה זו במשנה למלך שם ולכן נראה דהרמב"ם סבר דסוגיא דסנהדרין חולק על ר"ע וס"ל כהמכלתא פ' משפטים והביאה הילקוט שם מעם מזבחי אפילו כהן ועבודה בידו ומדקאמר ועבודה בידו משמע דבראשו של מזבח מיירי דעבודה בידו אע"פ שיתכן גם למטה במזבח דעבודה בידו מ"מ הלשון משמע דעבודה ממש קאמר וזה לא יצדק אלא ע"ג המזבח דאם אינו ע"ג המזבח אין חילוק אם הוא במזבח או בשאר מקום ועוסק בעבודה ובאמת רבא דדחי הא דר"ע הכא כדאביי וודאי ספק מנלן הוי מצי למדחי דלא דרשינן אלא על מזבחי אלא דעדיפא מניה קאמר אפילו לשיטת ר"ע דדריש ולא על מזבח אין ראי' לספק וכיון דלא קיימ"ל הא דר"ע גם הא דר' יוחנן ל"ש אלא להמית אבל להחיות אפילו מעל מזבחי גם הוא נדחה ולפיכך לא הביא הרמב"ם פ"ב דביאת מקדש ה"ה וע"ש במשנה למלך ועיין בזית רענן פ' משפטים ומה שהשיב עליו במקום שמואל בשו"ת דף ל"ו ויש להשיב על דבריו וכתבתי במקום אחר. ושוב ראיתי להרלב"ג פרשת משפטים שכתב ולפי מה שאמרו מעם מזבחי ולא אמרו מעל מזבחי למדנו שאינו קולט אלא מה שהוא עמו והוא כהן העובד עבודה וע"ש נראה שמפרש דעם מזבחי היינו בשעת עבודה ואפילו בשעת עבודה תקחנו למות ומינה דשוגג דקולט נמי דוקא בשעת עבודה היא אמנם לא ידעתי אם סמך על דרשא דמכילתא או לגמרא דכאן נתכוון והוא מפרש מעם מזבחי ולא מעל מזבחי אשוגג קאי ומדיוקא דקרא וקאמר רבי יוחנן ל"ש אלא להמית בשוגג מעל מזבחי נהרג והיינו שלא בשעת עבודה אבל להחיות אפילו מעל מזבחי שהוא מזומן לעבודה נמי הולך אלא שדוחק הוא שהרי הגמרא קאמר ועבודה דוחה שבת ש"מ דהוה בשעת עבודה ממש ולא במזומן לעבודה. ועיין בארעא דרבנן במה"ב אות ג' ובעפרא דארעא שם ועכ"פ לא ידעתי מקום מהיכן למד הרלב"ג כן אם לא מסוגיין:
רש"י ד"ה למאי הלכתא. מנחת בכורים:
תוס' ד"ה אבא שאול גופי הלכות קי"ט ע"ב: