יד דוד על יומא· רבי יוסף דוד זינצהיים
דף ב:
ואימא ציווי דקרבנות דכתיב ביום צוותו והקשה במטה אשר דף קמ"א אמאי לא הביא רישא דקרא דכתיב אשר צוה ה' את משה בהר סיני ולא הי' יכול לתרץ אין דנין צוותו מצוו' דהשתא הוה צוה מצוה והניח בצ"ע ואפשר לומר דכאשר ציוה הוא ציוה דלאחר עשיה ולכן לא דנין ממנו אבל ביום צוותו קאי על תחילת הציווי וא"כ הוה קודם לעשיה ולכן מקשה ממנו ושוב מצאתי כן בשופרא דיעקב:
מי ידעינן הי כהן מתרמי ופירש"י הלא ע"י פיוס הי' עובדין והקשה בלשון ערומים דף פ' הא הפייסת לא הי' אלא מדרבנן וא"כ מאי מתרץ הגמרא דאי אפשר לומר כפרה דקרבנות כיון שהי' ע"י פיוס הא מן התורה לא הוה פייסות ותו דרשי' סותר עצמו דהרי בקרבן יחיד מיירי כמ"ש רשי' וכתב דהוה ע"י פיוס ולקמן דף כ"ו פירש"י אם רצה כהן יחידי להקריב הכל בלא פייס בקרבן יחיד רשאי הרי דלא הי' פייס בקרבן יחיד והרבה תרוצים ראיתי בזה ולא מצאתי בהם כדי שביעה והנה מה דפשיטא ליה לבעל לשון ערומים דהפייסות לא הי' מן התורה הנה הרמב"ם דמנה חילוק המשמרות מצות עשה עיין בסימן ל"ו אולי גם הפייסות בכלל זה ואף להרמב"ן דכתב דלא הוי מצות עשה מ"מ נראה מדבריו דהי' מדברי קבלה ואולי מזמן משה ובלי ספק דפייס ג"כ קבלה ממשה כעין הלכה למשה מסיני ומה שנראה בפרק שני שתקנה אחרונה היתה היינו לתרומת הדשן אבל לשאר עבודת כבר הי' מזמן קדום אלא דאמרינן לקמן ריש פרק ב' מ"ט לא תקינו ליה רבנן פייסות לתרומת הדשן וכן אמר שם עוד והרי אברים ופדרים דמדרבנן ותקינו ליה רבנן פייס משמע דהכל מדרבנן הוא ובע"כ צ"ל דרשי' לא נקט כן אלא לפי שבאמת בפייס הי' אבל אי גם בלא פייס הי' אלא כל הקודם זכה נמי לא ידעינן הי כהן מתרמי דהרי כל הקודם זכה ולפ"ז בע"כ צ"ל כמ"ש התי"ט והמשנה למלך בפ"ד מהלכות תמידין ומוספין דבקרבנות יחיד כל הקודם זכה דאי ס"ד דבבעלים תליא מילתא הרי ידעינן איזה כהן מתרמי דהיינו לאיזה כהן שירצה ליתן צריך פרישה אלא וודאי כל הקודם זכה ובחקרי לב דף יו"ד נתעצם מאוד לומר דבבעלים תליא ליתן לכל מי שירצה ואין בדבריו הכרח ובפרט מה שכתב בדברי הרמב"ם גבי כהן נותנו לאנשי המשמר שפרושו אחד מאנשי המשמר אין נראה כן. אלא סתמא שנותנו לכל אנשי המשמור ואין לו זכות ליתן למי שירצה ולסתירת דברי רשי' נראה כי דוקא בקדשים קלים שעיקרו לבעלים ואין בהם כפרה בזה לא הי' פייסו' אבל בקדשי קדשים דלכפרה הם ואין לבעלים בהם כלום הרי הם כקרבנות צבור ובעינן פייס והרי אף בחטאת גבי כהן בעינן לימוד דמכפר ע"י עצמו כדאיתא במנחות דף ע"ג. ועיין ברמב"ם פ"ד מהלכות כלי המקדש הלכה ז' וכאן מדבר בקדשי קדשים מדכתיב בהו כפרה וכפר עליו ולכן כתב רשי' דבעי פייס כי דוקא בקדשים קלים לא בעי פייס ואם נאמר כסברת בעל חקרי לב דבבעלים תליא בוודאי הסברא דזה דוקא בקדשים קלים כי כולו לבעלים מלבד המורם מהם וגם העור ולכן יש לו זכות ליתן לכל כהן שירצה אבל קדשי קדשים שאין לבעלים בהם זכות כלל לא בעור ולא בבשר מהיכי תיתי יהי' לו זכות ליתנו לכל כהן שירצה. ועיין בשיח יצחק ובלשון ערומים בארוכה חקרי לב. אדמת קדש ח"ב דף קי"ט:
לא הזה כתיב כזה הרא"ם בסוף פ' צו כתב כי לדרשות חז"ל כי לעשות לכפר הוא על פרה ויוה"כ א"כ רישא דקרא כאשר עשה ביום זה דבק למעלה עם שבעת ימים ומאמר צוה ה' לעשות כו' מאמר בפני עצמו שהשם צוה לעשות מעשה פרה ויוה"כ ע"י פרישת ז' ימים ובקרבן אהרן הקשה עליו ובאמת מדברי רשי' דלעיל ד"ה כאשר עשה מוכיח דצוה ה' קאי על אשר עשה כמ"ש בקרבן אהרן ותו קשה דא"כ מה קאמר כאן הזה כזה הא הזה לא קאי כלל על למטה ורק דבוק למעלה לכן נראה דגם הרא"ם מודה כמ"ש רש"י דעיקר הלימוד כאשר עשה ביום זה צוה לדורת רק באשר שפירש ראשון שפירש"י בחומש כאשר עשה ביום זה אינו דבק כלל לשלפניו ורק אלמטה קאי לזה כתב לדרשת חז"ל כאשר עשה אלמעלה קאי וצוה ה' מאמר נפרד אבל לעולם עיקר פרושו ג"כ כמו שהי' במלואים צוה ה' לעשות לכפר וא"כ שפיר ילפינן מהזה דצריך להיות הכל כמלואים ושוב ראיתי בקהלת יעקב בדרשות דף ל"ב ע"ד שהקשה על הרא"ם מכאן ולא תירץ כלום: